פרק 9 Flashcards
השפעה חברתית
הרבה פעמים פרטים בסיטואציה נתונה, כמו האפשרות למבוכה, נוכחות אנשים אחרים וכו’, יכולים להשפיע על התנהגותם של אנשים.
מהי השפעה חברתית?
השפעה חברתית מתייחסת למספר רב של דרכים בהם אנשים משפיעים אחד על השני.
למשל: שינויים בעמדות, באמונות, ברגשות ובהתנהגות הנובעת מהתגובות, הפעולות ואף מהנוכחות של אנשים אחרים. אנשים מנסים להשפיע עלינו (למשל, חבר המשכנע אותנו לצאת לפאב), וגם אנחנו הרבה פעמים מתפקדים בתור סוכני ההשפעה החברתית, לעיתים באופן לא מודע (למשל, כשאנחנו מחייכים למישהו שאנו אוהבים את התנהגותו). הצלחה בעולם דורשת ידע מתי להיכנע לניסיונות השכנוע של אחרים ומתי ואיך לסרב, וכן עלינו להתאמן על כישורינו להשפיע על אחרים.
פסיכולוגים חברתיים מבדילים בין מספר סוגים של השפעה חברתית:
1. קונפורמיות – שינוי התנהגות או אמונות של אדם כתגובה ללחץ אמיתי/מדומיין מאחרים
הלחץ יכול להיות סמוי/ גלוי. כשהלחץ גלוי ומפורש, מדובר בהיענות.
2. היענות – תשובה חיובית לבקשה מפורשת של אדם אחר.
ניסיונות לכך יכולים להגיע מאדם שיש לו כוח עלינו, למשל הבוס או המרצה.
3. צייתנות – כשהיחסים בקשר אינם שווים, והאדם החזק יותר נותן פקודה והחלש מציית.
קונפורמיות
בחברה המערבית המעודדות אוטונומיה ואנדבידואליות למושג קונפורמיות יש לרוב קונוטציה שלילית
דוגמא לקונפורמיות שלילית: נהיגה בעת שכרות.
דוגמא לקונפורמיות ניטראלית: המנהג ללבוש מכנסיים קצרים בעת פעילות ספורטיבית.
דוגמא לקונפורמיות טובה: טובה לנו – כאשר איננו צריכים להסביר כל פעולה
טובה לאחרים – כאשר מונעת קונפליקטים.
למשל: תשלום מיסים, שמירה על תורים בתיאטרון או במוזיאון וכו’.
פסיכולוגים אבולוציוניים ואנתרופולוגים טוענים שקונפורמיות היא בעלת תועלת באופן כללי. אנו ניטה לעשות מה שכולם עושים באותה סיטואציה אלא אם כן תהיה לנו סיבה טובה לא לנהוג בצורה זו.
לפעמים לחצי הקונפורמיות של אנשים הם גלויים ומובהקים ולעיתים הם סמויים ונרמזים.
חיקוי אוטומטי:
לפעמים אנו מחקים התנהגות של אנשים אחרים בלי לשים לב. הנטייה הרפלקסיבית לחקות עמידה, הבעות פנים וצורות דיבור של אלה הסובבים אותנו נחקרה במספר ניסויים.
ניסוי 1: תלמידים השתתפו בשני חלקים בני 10 דקות. בכל חלק הנבדק נכנס לחדר עם נבדק נוסף (משתף פעולה) והם התבקשו לתאר את המתרחש בתמונות המוצגות להם. בכל חלק היה משתף פעולה אחר עם הנבדק. בחלק הראשון הוא שפשף את פניו כל הזמן, ובחלק השני הוא תופף עם רגלו. הנבדקים צולמו, ונטו לחקות את ההתנהגות המבוצעת ע”י משתף הפעולה. הם תופפו יותר עם הרגל כשהיו בנוכחות משת”פ שתופף עם רגלו ושפשפו את פניהם בנוכחות המשת”פ השני.
ניסויי המשך: הראו שהנטייה לחקות אחרים גדולה במיוחד אצל אנשים בעלי נטייה לאמפתיה כלפי אחרים ואצל בעלי צורך להיות חלק מקבוצה.
מדוע אנו מחקים אחרים בלי לשים לב?
1) ויליאם ג’יימס: עיקרון הפעולה האידאומוטורית- חשיבה על פעולה מגדילה את הסיכוי לביצועה. עיקרון זה מתבסס על עובדה שחלקים במוח האחראיים על תפיסה מצטלבים עם החלקים האחראיים על הפעולה. כלומר, כאשר אנו רואים מישהו אחר מבצע פעולה, רעיון ההתנהגות מגיע לתשומת ליבנו, וגדל הסיכוי שנבצע את הפעולה בעצמנו.
2) הכנה לאינטראקציה עם האדם האחר - האינטראקציה תהיה הרבה יותר חלקה אם נבסס קשר מבין ואוהד. ישנם מספר ראיות לכך:
a. נטייה אוטומטית לחיקוי התנהגות מתרחשת רק כשיש עמדה חיובית כלפי הקבוצה/האדם, כלומר, רוצים להיות באינטראקציה איתם ושהאינטראקציה תהיה טובה.
b. אנשים נוטים לאהוב אנשים המחקים אותם יותר מאנשים שלא.
c. אנשים שחוקו נוטים להתנהג בצורה יותר פרו-חברתית מיד לאחר מכן, כגון תרומת כסף למטרה טובה.
הבדלים בין-תרבויות שונות בציפייה לחיקוי באינטראקציה חברתית ובמידה בה יש התרחקות אם הפרטנרים לאינטראקציה שלהם לא חיקו אותם:
סנצ’ז-בורקס: הנבדקים, היספניים/ אנגלו-סקסונים שהם מנהלים בחברות גדולות, עברו ראיון המדמה ראיון עבודה. הנבדקים יכלו לזכות בפרס אם יראו ביצועים טובים. היספניים ידועים כיותר מכווננים לרגשות והתנהגות של אחרים מאשר אנגלו-סקסונים. אצל חלק מהנבדקים המראיינים דאגו לשקף את התנהגותם ע”י חיקוי (למשל, נשענו על היד כאשר המרואיין עשה זאת) ואצל חלק מהנבדקים המראיינים נמנעו מכך. ההיספניים (יותר מאופיינים בקשב לרגש והתנהג’ אחר)- דיווחו על פחות לחץ והראו ביצועים טובים יותר כשהמראיין חיקה את התנהגותם. האנגלו-סקסונים - לא היה הבדל בביצוע בין התנאים.
• השפעה חברתית אינפורמטיבית > ניסוי הקונפורמיות של שריף:
שריף התעניין איך קבוצות משפיעות על התנהגות הפרט בעיצוב תפיסת המציאות. לטענתו, גם התפיסה הכי בסיסית מושפעת ממסגרת הייחוס. למשל, קו באותו אורך יכול להיתפס באורכים שונים בגלל האופן בו הוא ממסוגר. שריף בחן את הנסיבות בהן אנשים אחרים משרתים כמסגרת חברתית של ייחוס. הניסוי שלו התבסס על האשליה האוטו קינטית - נקודת אור בחדר חשוך לגמרי נראית כאילו היא זזה. אשליה זו נובעת מכך שבחושך מוחלט אין גירויים נוספים שיכולים להנחות אותנו לגבי מיקום האור. שריף החליט שאולי אנשים אחרים יכולים למלא תפקיד זה.
מהלך הניסוי: תחילה הכניס כל נבדק לחדר חשוך, הציג נקודת אור וביקש לאמוד כמה הנקודה זזה כל פעם. לאחר מכן, הכניס כמה נבדקים בו זמנית לחדר וביקש מהם לומר את הערכותיהם בקול.
ממצאים: בקבוצה, ההערכות נטו להתמזג עם הזמן. שריף טען שהשיפוט האינדיבידואלי של כל אחד התאחד לנורמה קבוצתית, והנורמה השפיעה על הערכת המרחק של כל נבדק. במחקר המשך עם אותם נבדקים אחרי שנה, כשהיו לבד בחדר החשוך עדיין הושפעו מהמרחק הקבוצתי שהגיעו אליו לפני שנה.
הסבר: השפעה חברתית אינפורמטיבית - שימוש באנשים אחרים כמקור מידע. נטייה זו בולטת במיוחד כאשר אנו לא בטוחים לגבי התשובה הנכונה.
• השפעה חברתית נורמטיבית > ניסוי הקונפורמיות של אש:
אש חשב שהניסוי של שריף לא מדבר על מצבים בהם יש קונפליקט ברור בין השיפוט של הפרט שבין השיפוט של הקבוצה. לפי אש, במצב כזה תהיה פחות קונפורמיות ממה שראינו בניסוי של שריף. הוא צדק, אך הסיבה לכך שהניסוי שלו מפורסם היא כמות הפעמים בהם כן הייתה קונפורמיות למרות קונפליקט כזה.
מהלך הניסוי: כינס 8 אנשים לבצע משימת תפיסה פשוטה –לקבוע אילו 3 קווים הם באותו אורך. כל אחד נתן את התשובה שלו בקול רם לפי התור. 7 מהאנשים היו משתפי פעולה. ב-11 מתוך הסבבים הם אמרו את התשובה הלא נכונה בכוונה. אש בדק כמה פעמים הנבדק זנח את מה שהוא ידע שנכון וביצע קונפורמיות לדעה הקבוצתית, כאשר התשובה הנכונה הייתה חד משמעית (קבוצת ביקורת שביצעה את המשימות לבד לא טעתה כמעט באף שאלה). אש ניבא שהקונפורמיות תהיה נמוכה יותר מאשר בניסוי של שריף, אך עדיין גבוהה יחסית.
ממצאים: 3/4 מהנבדקים ביצעו קונפורמיות לדעת הקבוצה לפחות פעם אחת. התוצאות מפתיעות ומטרידות. אנו אוהבים לחשוב שבני אדם דבקים במה שהם חושבים שנכון ולא הולכים אחרי העדר.
הסבר: הקונפורמיות נעשתה במטרה להימנע מבולטות ומחשיבה שלילית עליהם מצד הקבוצה. השפעה חברתית נורמטיבית - הרצון להימנע מגינוי, משיפוט נוקשה וסנקציות חברתיות אחרות.
מסגרת 1: בולימיה והשפעה חברתית
בולימיה היא תופעה יחסית חדשה. עד לפני 40 שנה לא שמעו עליה. האם היא קיימת כי תעשיית האופנה והתקשורת שכנעו נשים לרצות להיות רזות יותר מהטבעי להן? האם זה בגלל שדיכאון ולחץ התגברו במאות האחרונות? האם זה כיוון שהדימוי העצמי ותדמית הגוף נהייתה נמוכה יותר?
יכול להיות שכל הגורמים האלה תרמו לתופעה, אך ישנו עוד גורם והוא השפעה חברתית.
קרנדל: חקר אחוות נשים באוניברסיטה גדולה וראה שככל שהחברות של האישה יותר בולימיות, כך סביר יותר שגם היא תהיה בולימית. בתחילת השנה, כשהנשים הכירו מעט זמן, לא היה קשר במידת הבולימיות ביניהן, אך במשך השנה נשים בחברויות קיימות הגיעו לרמות דומות של בולימיה.
קרנדל חקר שתי אחוות שונות ומצא שני דפוסים של השפעה:
באחווה אחת, נשים שהיו שונות מהממוצע ברמת הפעילות הבולימית שלהן היו בעלות פחות סיכוי להיות פופולריות. הוא הסיק מכך שיש כנראה רמה “מתאימה” או נורמלית של בולימיה באחווה זו, והסוטים ממנה – לא משנה לאיזה כיוון – הוענשו ע”י דחייה.
באחווה אחרת, אכילת יתר הייתה מקושרת לפופולריות. קרנדל הסיק שהיה לחץ לאכילת יתר, ואלה הנוהגים לאכול כך הכי הרבה זכו בפופולריות.
8 גורמים המשפיעים על לחץ לקונפורמיות:
א) גודל הקבוצה: קבוצה גדולה > יותר השפעה נורמטיבית והשפעה חברתית אינפורמטיבית > קונפורמיות גדולה.
בשתי צורות ההשפעה, אפקט גודל הקבוצה מתייצב: מידת הקונפורמיות עולה עם עליית גודל הקבוצה, עד קבוצה של 3,4. מעל מספר זה מידת הקונפורמיות מתייצבת.
1) ככל שיותר אנשים מחזיקים באותה דעה, יש יותר סיכוי שהיא תקפה, עד נקודה מסוימת. ממספר מסוים יש פחות סיכוי שהדעות עצמאיות ולכן דעות זהות נוספות לא מספקות מידע אמיתי.
2) ככל שגדל מספר האנשים כך גדל הפחד משיפוט, עד לנקודה מסוימת. יש גבול לכמה מבוכה יכול להרגיש בנאדם. ההבדל בין 2 אנשים שחושבים שאתה מוזר או טיפש לבין 4 אנשים הוא גדול יותר וקשה יותר פסיכולוגית מאשר ההבדל בין 6 אנשים ל-8 אנשים.
ב) אחדות קבוצתית: בעל ברית מחליש את ההשפעה החברתית האינפורמטיבית ואת ההשפעה החברתית הנורמטיבית. במחקר של אש, נבדקים נתנו תשובה לא נכונה התואמת לשאר הקבוצה כשליש מהפעמים. כשלנבדק היה לפחות בעל ברית אחד, הסוטה מדעתם של הרוב, כמות זו פחתה ב-5%. אפקט זה משמש גם ככלי לשמירה על עצמאות המחשבה והפעולה.
תשובה הסוטה מדעת הרוב, גם אם אינה נכונה או אינה מחזקת את דעתו של הנבדק, מורידה את מידת הקונפורמיות, כי היא שוברת את האחדות. עובדה זו חשובה לחופש הביטוי. נוכחות קולות ודעות שונות מעודדת אנשים לדבר ולומר את דעתם וכך ליצור דיון פרודוקטיבי. לעומת זאת, הנטייה להתייעץ עם מקורות שמסכימים איתנו יכולה ליצור “תיבת הד” בה כל הקולות מסכימים. זה יכול להשאיר אנשים עם ביטחון שלא במקום בדעות שלהם.
ניתן להבין מדוע הרכב של 12 חברי מושבעים הוא טוב יותר מקבוצת מושבעים קטנה יותר. מכיוון שמידת הקונפורמיות מתייצבת אחרי כ-4-5 אנשים, 12 אנשים יהוו אותה מידת לחץ כמו 6. אך כאשר יש 12 אנשים יש יותר סיכוי שימצא מישהו שדעתו תסטה מדעת הרוב – כלומר, יותר סיכוי לבעל ברית, וכך השיפוט הופך להוגן יותר.
ג) מומחיות וסטטוס של חברי הקבוצה: משפיעה באופן חזק על מידת הקונפורמיות. הרבה פעמים מומחיות וסטטוס הולכים יחד. מומחיות -משפיעה בעיקר על השפעה חברתית אינפורמטיבית. מומחים הם בעלי יותר סיכוי להיות צודקים, ולכן דעתם נלקחת ברצינות. סטטוס -משפיע בעיקר על השפעה חברתית נורמטיבית. גינוי מצד בעלי סטטוס גבוה יכול לפגוע יותר מאשר מצד אנשים שמהם לא אכפת לנו.
טורנס: נתן לחברי צוות חיל הים מספר שאלות חשיבה, וביקש שידווחו על תשובה אחת עבור כל הקבוצה. ממצאים: כאשר המפקד נתן את התשובה הנכונה, הם דיווחו עליה כ-91% מהפעמים. כאשר הנווט הציע את התשובה הנכונה הצוות דיווח עליה כ-80% מהפעמים. כאשר הצלף (התפקיד הנמוך יותר) הציע את התשובה הנכונה הצוות דיווח עליה רק כ-63% מהפעמים. כלומר, דעתם של בעלי סטטוס גבוה יותר היא בעלת משקל גבוה יותר בקבוצה.
ד) תרבות: מטא אנליזה של 133 ניסויי
asch
במדינות שונות -> יתור קונפורמיות במדינות
inter-dependent
מאשר מדינות אינדיבידואליות.
מחקר מקיף של גלפנד - חקרו 33 אומות. כל מני מאפיינים ותכונות שלהן. מצאו שמדינות שהן יותר
loose
משוחררות (ישראל, ברזיל, הולנד) לעומת מדינות
tight
(גרמניה, בריטניה, יפן) יש פחות סיכוי לדיקטטורה.
הם מסבירים שחוסר במשאבים אקולוגיים יכול להיות הסבר להבדלים ולהפוך מדינה ליותר tight.
ה) מגדר: נשים - מחונכות להעריך יחסי גומלין ולטפח מערכות יחסים חברתיות יותר מגברים.
גברים - מחונכים להעריך ולשאוף לאוטונומיות ועצמאות יותר מנשים.
לכן, אנו עלולים לצפות שנשים יהיו נתונות יותר להשפעה חברתי ויטו יותר לקונפורמיות.
מצד שני, אנשים נוטים יותר לקונפורמיות כאשר הם מבולבלים לגבי האירועים שסביבם.
נשים - מחונכות להתכוונן למערכות יחסים ולכן הן יותר “מומחיות” בנושא זה, יכול לתת
להן את הביטחון הדרוש על מנת להתנגד להשפעת הרוב.
ממצאים: נשים נוטות קצת יותר לקונפורמיות – אבל רק קצת. ההבדל הגדול ביותר הוא במצבים של ראש בראש כמו בניסוי של אש. ההבדל מושפע גם מהתוכן הספציפי של הנושא המדובר. יש יותר סיכוי שנעמוד על שלנו בנושאים שאנו מכירים ויודעים עליהם. ניתוח הנושאים הספציפיים בהם גברים ונשים נבדלים בנטיותיהם לקונפורמיות מראה כי נשים נוטות יותר לקונפורמיות בנושאים גבריים סטריאוטיפיים (ציד), וגברים נוטים יותר לקונפורמיות בנושאים נשיים (איפור).
סיכום: יש הבדלים מגדריים בנטייה לקונפורמיות בין נשים וגברים אך הם קטנים. נשים עוברות סוציאליזציה לטפח מערכות יחסים יותר מגברים, לכן הן נתונות ליותר השפעה חברתית. אך הנוחות שלהן במערכות היחסים והידע לגביהם יכולים גם לתת להם בסיס מוצק ממנו הם יכולים להתנגד לניסיונות השפעה חברתית.
ו) קושי/ אי בהירות המשימה: כשהמטלה מובנת וקלה לביצוע השפעה חברתית אינפורמטיבית נעלמת, ורק ההשפעה החברתית הנורמטיבית פועלת (הפחד מהתנגדות לקבוצה חזק יותר).
ז) אנונימיות: האפשרות לענות באופן אנונימי מבטלת את ההשפעה החברתית הנורמטיבית. כשאף אחד לא יודע מה דעתנו, אנחנו לא צריכים לחשוש משיפוט וגינוי מצד הקבוצה.
o עובדה זו מדגישה את ההבדל בהשלכות של ההשפעה האינפורמטיבית והנורמטיבית. השפעה חברתית אינפורמטיבית - משפיעה על הדרך בה אנו רואים את הנושאים או הגירויים מולנו, וכך משפיעה על ההפנמה שלנו -
internalization.
היא משפיעה על התפיסה הפרטית שלנו של עמדת הרוב. אנחנו לא סתם מחקים תגובה, אלא אנו מאמצים את העמדה של הקבוצה. אנו מתחילים לראות דברים בדרך שלהם או מניחים שהם צודקים.
השפעה חברתית נורמטיבית - משפיעה יותר על ההיענות הפומבית ולא על התפיסה. כדי להימנע מגינוי אנו הרבה פעמים עושים משהו אחד וממשיכים להאמין במשהו אחר.
ח) הקונטקסט הפרשני של חוסר הסכמה: ידיעה למה הדעות שלנו שונות מדעת הרוב יכולה לעודד להחזיק בדעה שלנו כי היא מפחיתה השפעה חברתית אינפורמטיבית ונורמטיבית. אינפורמטיבית - פוחתת כי ההסבר יכול להקטין את ראיית הקבוצה כמקור מידע.
נורמטיבית - פוחתת כי אנחנו יכולים להניח שהרוב מבין במה אנו שונים מהם. כלומר, הם יבינו מדוע הדעה שלנו שונה ולא יראו בנו משוגעים או מוזרים.
בניסוי של אש הוא שהנבדקים ביצעו קונפורמיות לשיפוט המוטעה של קבוצת זרים, מכיוון שהם נתקלו בבעיה כפולה: קודם כל, עליהם להתמודד עם העובדה שכל האחרים רואים את הדברים באופן שונה מהם. שנית, אין להם בסיס כדי להבין למה האחרים רואים את הדברים באופן שונה.
לי רוס: ביצע ניסוי בו תנאי אחד משחזר את הניסוי של אש ובתנאי השני הנבדקים יכולים למצוא סיבה להבדלים בין התשובות. בניסוי זה השתמשו באורך צליל ולא בקווים. בתנאי הראשון, השמיעו לנבדקים שני צלילים והם היו צריכים להגיד איזה מהם היה יותר ארוך. עבור כל תשובה נכונה הם קיבלו ניקוד. בתנאי זה, לנבדקים אין הסבר וסיבה לשונות בין התשובות. בתנאי השני, נאמר לנבדק ששאר הנבדקים עובדים לפי שיטת ניקוד שונה משלהם. כלומר, בתנאי זה יש הסבר וסיבה לשוני בין התשובות. ממצאים: בתנאי השני הנבדקים נטו יותר להחזיק בדעתם ולבצע פחות קונפורמיות כאשר הנסיינים דיווחו על תשובה לא נכונה. מסקנה: קשה לעמוד על שלנו ולהיות אסרטיביים כשאנחנו לא יודעים מה קורה ומה לחשוב. יותר קל לנו לעמוד על שלנו כאשר יש לנו הבנה לגבי מה יכול להיות הגורם שבעקבותיו אחרים נותנים תשובות שגויות. > לא במהדורה שלנו
השפעת הדעה של המיעוט על הרוב
למרות שהלחץ לקונפורמיות יכול להיות בעל השפעה חזקה, דעת הרוב לא תמיד מנצחת. לא רק שניתן להתנגד ללחצים, אלא גם קולות המיעוט יכולים להישמע ולשנות את הדעה הרווחת.
מוסקוביסי: הראה לנבדקים כתם צבע והם היו צריכים להגיד אם הוא כחול או ירוק. הגבול בין כחול לירוק לא תמיד ברור, אך הגירוי הקריטי שהוצג לנבדקים הוא גירוי שלגביו רוב הנבדקים אמרו שהוא כחול כשהיו לבד. כשהראו להם את הגירוי הנ”ל בנוכחות מעט אנשים (משתפי פעולה) שאמרו שהצבע הוא ירוק, היו שני תנאים: עקביות - כשהמיעוט אמר שהצבע הוא ירוק בעקביות הנבדקים אמרו ירוק כ-8% מהפעמים. חוסר עקביות - כשהמיעוט היה לא עקבי הנבדקים אמרו ירוק רק 1% מהפעמים. לאחר מכן, כשהנבדקים חשבו שהניסוי נגמר, אמר להם הנסיין שהוא חוקר גם ראיית צבעים. לשם כך הוא בדק אחד אחד היכן נגמר הצבע הכחול ומתחיל הירוק מבחינתם. הוא ראה שנבדקים שבנוכחותם המיעוט אמר “ירוק” באופן עקבי, זיהו יותר גירויים כירוקים. כלומר, הגבול שלהם בין ירוק לכחול זז. כלומר, הדעה העקבית של המיעוט השפיעה עליהם גם באופן ישיר וגם באופן עקיף על השיפוט האישי שלהם.
מחקר זה ומחקרי המשך הראו שמיעוטים משפיעים בעיקר דרך השפעה חברתית אינפורמטיבית. אנשים שהם חלק מהרוב לא מודאגים מהמחיר החברתי באמירת דעתם (כיוון שהרוב לצידם), כך שההשפעה הנורמטיבית היא מינימלית. אך הם כן יכולים לתהות מדוע המיעוט ממשיך לדבוק בדעה השונה שלו. דבר זה יכול להוביל לבדיקה יותר מעמיקה של הגירוי ולגרום לחשיבה קפדנית יותר ובכך לשינוי אמיתי בעמדה או באמונה. כלומר:
הרוב בדרך כלל גורם לקונפורמיות, אך הוא משפיע בצורה של היענות פומבית.
המיעוט משפיע על פחות אנשים, אך ההשפעה יותר עמוקה ומובילה לשינוי בתפיסה.
היענות
המון פעמים ניסיונות להשפיע על התנהגותנו מגיעים מאנשים ללא סמכות או סטטוס מיוחד.
ישנם שני סוגים של ניסיונות היענות: ניסיונות המוכוונים לראש וניסיונות המוכוונים ללב.
אנשים יכולים להיות מובלים לעשות דברים כיוון שיש סיבות טובות לעשות אותם או כיוון שהרגש שלהם מוביל אותם לכך. כמובן, הראש והלב לא מופרדים בצורה כה חדה וניסיונות ההיענות כוללים שילוב של שני הסוגים.
גישות מבוססות הגיון:
כשמישהו עושה בשבילנו משהו, אנחנו בדרך כלל מרגישים מחויבים לעשות למענו בחזרה. בכל החברות שנחקרו (וגם אצל יונקים וציפורים) קיימת נורמת הדדיות חזקה –צריך לעזור למי שעזר לך.
כשמישהו עושה לנו טובה, זה יוצר מחויבות להסכים לכל בקשה הגיונית שהוא יבקש בחזרה.
אם לא נסכים זוהי הפרה של נורמה חברתית חזקה וגורר סיכון של סנקציה חברתית.
ניסוי: שני נבדקים התבקשו לדרג מספר תמונות. נאמר להם שמדובר בניסוי על אסתטיקה. אחד המשתתפים היה הנבדק האמיתי והשני משת”פ. בתנאי אחד המשת”פ יצא וחזר עם שתי פחיות קולה ואמר לנבדק שהרשו לו להביא שתייה ולכן הביא גם לו. בתנאי השני המשת”פ חזר בידיים ריקות. לאחר זמן מה, ביקש המשת”פ טובה מהנבדק: הוא אמר לו שהוא מוכר כרטיסי הגרלה למכונית, ושאם ימכור הכי הרבה כרטיסים יזכה ב-50 דולר והוא ישמח אם יוכל לקנות כרטיס אחד שעולה
c25
כדי לעזור לו. נבדקים שקיבלו קולה קנו פי 2 יותר כרטיסי הגרלה מאלה שלא קיבלו.
1) הויתור ההדדי, או טכניקת הדלת בפנים:
רוברט סיאלדיני: חקר זווית חדשה של נורמת ההדדיות. יום אחד הוא נתקל בילד מהצופים שהציע לו לקנות כרטיס לקרקס של הצופים שעלה $5. הוא סירב. אח”כ שאל הילד אם הוא מעוניין לקנות קופסת שוקולד במחיר 1$, ורוברט קנה שתי קופסאות, למרות שלא אהב שוקולד. מקרה זה הוביל אותו לפתח טכניקת היענות בה אנשים מובלים להרגיש מחויבים להגיב לויתור ע”י ויתור משלהם. קודם כל, מבקשים ממישהו טובה מאוד גדולה שהוא בטוח יסרב לה ואז מבקשים בקשה מאוד צנועה שאותה באמת רוצים לקבל. ירידה בגודל הבקשה מתקבלת כויתור, שעליו יש להיענות כדי לשמור על נורמת ההדדיות. הויתור הבולט יותר הוא להסכים לבקשה הקטנה יותר.
ניסוי שדה: הצוות שלו התחזה לארגון הנקרא “תכנית הייעוץ לנוער עבריין” והם שאלו סטודנטים הם מוכנים להיות מלווים בטיול של נערים עבריינים לגן החיות. 83% סירבו. אך בקרב קבוצת סטודנטים אחרת, ביקשו קודם להיות יועצים של נערים אלה שעתיים בשבוע במשך השנתיים הקרובות (100% סירבו) ולאחר מכן ביקשו מהם ללוות את הטיול. כאן, 50% הסכימו – פי 3 יותר מהקבוצה הקודמת. מחקרי המשך הראו שהלחץ להגיב לויתור הוא שגרם לעלייה באחוזים. הטכניקה לא עובדת אם הבקשה הקטנה מגיעה מאדם אחר שלא ביקש את הבקשה הגדולה
2) טכניקת “זה לא הכל”: למשל, כאשר אנו הולכים לקנות טלוויזיה, המוכר אומר לנו שהיא עולה 1999 דולר עם 3 שנות אחריות. לאחר רגע בו אנו שותקים הוא מוסיף “וזה לא הכל, מקבלים גם דיוידי במתנה”. התוספת הזו יכולה להיראות כמתנה ויוצרת לחץ להיענות.
ג’רי בורגר: הדגים את אפקטיביות הטכניקה הזו ביריד באוניברסיטת סנטה קרלה. לחצי מהנבדקים שניגשו לדוכן של מכירת המאפים של מחלקת פסיכולוגיה נאמר מלכתחילה שקאפקייק ושתי עוגיות בינוניות עולות 75 סנט. לחצי השני מאלה שניגשו לדוכן נאמר שקאפקייק עולה 75 סנט, ולאחר רגע של שתיקה הוסיפו ואמרו שיחד עם הקאפקייק מקבלים שתי עוגיות בינוניות. 73% מהתנאי השני רכשו את המאפים לעומת 40% בתנאי הראשון.
3) טכניקת הרגל בדלת: כולנו מבצעים פעולות כי הן עקביות לדימוי העצמי שלנו. אם בקשה תואמת לדימוי העצמי של האדם, הסיכוי להיענות גדל. בטכניקת רגל בדלת מתחילים עם בקשה קטנה לה נענה האדם ואז מבקשים בקשה גדולה יותר הכוללת את מה שאנו רוצים באמת. הרעיון הוא שהסכמה לבקשה הקטנה מובילה לשינוי בדימוי העצמי לאדם שעושה דברים מהסוג הזה או המקדם מטרה כזו. כך יש סיבה להיענות לבקשה הבאה הגדולה יותר: “זה מי שאני”.
ניסוי 1: חוקרים דפקו על דלתם של אנשים בשכונה בקליפורניה ושאלו את בעלי הבית אם הם מוכנים שיהיה להם שלט ענקי בחצר שאומר “תנהג בזהירות”. לקבוצה אחת של דיירים הראו תמונות של השלט וכמה הוא גדול ולא יפה. בקבוצה השנייה נעשתה פעילות בעניין שבועיים קודם. ביקשו מהם לתלות שלט קטן של כ-8 ס”מ מהחלון שאומר “תהיה נהג בטוח”. לאחר שבועיים ביקשו מהם לשים את השלט הזה בחצר. בקבוצה הראשונה רק 17% הסכימו, בעוד שבקבוצה השנייה 76% הסכימו.
ניסוי 2: הנסיינים ניסו לעשות אותו דבר בהקשרים שונים. בערך פי 2 מהאנשים שהסכימו לבקשה קטנה יותר הסכימו גם לבקשה הגדולה יותר (גם כשלא מדובר באותו נושא).
- ניתן לראות את הדמיון בין טכניקת רגל בדלת לבין הצעד אחר צעד בניסויים של מילגרם. בשני המקרים, היענות לפעולה קטנה שלא מעוררת התנגדות סוללת דרך להתנהגות יותר רצינית. הדמיון מראה שהעלמת סיבה לאי ביצוע יכול להיות חזק כמו סיפוק סיבה לביצוע
גישות מבוססות רגש:
1) מצב רוח חיובי: במצב רוח מרגישים יותר פתוחים, ידידותיים, נדיבים וחיוביים, ולכן יש יותר סיכוי להיענות לבקשות. ילדים קטנים יודעים לבקש ממישהו טובה כשהוא במצב רוח טוב…
ניסוי 1: חלק מהנבדקים קיבלו דוגמית חינם של עיתון, והחלק השני לא קיבל כלום, ולאחר 20 דקות כולם קיבלו שיחת טלפון בה אישה אמרה להם שהיא כרגע הוציאה את המזומן האחרון שנשאר לה על השיחה הזו בטעות, ושאלה אם הם יכולים לחייג את המספר שהיא הייתה צריכה באמת ולהעביר את ההודעה שלה. מבין הנבדקים שלא קיבלו כלום רק 10% הסכימו לבצע את השיחה, בעוד שאצל אלה שיקבלו עיתון האחוזים קפצו מאוד, והלכו וירדו ככל שגדל הזמן בין קבלת המתנה לקבלת השיחה.
הרגשה טובה מגדילה את הסיכוי להסכים לבקשות, ובאופן כללי לעזור לאחרים,כי:
א) מצב הרוח צובע את האופן בו אנו מפרשים אירועים.
ב) אנחנו רוצים לשמר את ההרגשה הטובה כמה שניתן, ואחת הדרכים לעשות זאת היא לעשות משהו בשביל מישהו אחר.
ניסוי 2: חלק מהנבדקים קיבלו עוגייה כדי להביא למצב רוח טוב וחלק לא קיבלו עוגייה. לאחר מכן הם התבקשו להשתתף בניסוי בתור עוזרי הנסיין. בתנאי אחד נאמר להם שתפקידם יהיה לעזור לנבדק ובתנאי השני נאמר להם שתפקידם היה לעכב את הנבדק. נבדקים שקיבלו עוגייה נטו להסכים יותר להשתתף בניסוי בתנאי עוזר לנבדק, ולא נטו להסכים יותר בתנאי לעכב נבדק. עזרה לאחר תורמת למצב רוח טוב, פגיעה באחר לא.
2) מצב רוח שלילי: סוגים מסוימים של מצב רוח רע יכולים להעלות את ההיענות.
כשמרגישים אשמה - רוצים לעשות כל מה שאפשר כדי להיפטר מההרגשה הנוראית הזו. לכן, הרגשה רעה המקושרת לאשמה אמורה להגדיל היענות.
ניסוי 1: אנשים שהיו בדרכם לכנסייה להתוודות על חטאיהם/ שיצאו מהכנסייה אחרי שהתוודו התבקשו לתרום לעמותה מסוימת. ההנחה הייתה שאלה שבדרכם לכנסייה חשבו על החטאים שלהם ולכן מרגישים אשמה, בעוד שאלה שיצאו מהכנסייה כבר לא מרגישים אשמה כי ביצעו את הוידוי. אנשים בדרך לכנסייה תרמו יותר מאלה שהיו בדרך החוצה.
ניסוי 2: עשו לנבדקים מניפולציית אשמה ולאחר מכן כשהלכו לקבל את התשלום הייתה להם גם אפשרות לתרום למטרה טובה כלשהי. נבדקים בתנאי אשמה תרמו פי 3 יותר מהנבדקים שאצלם עבר הניסוי בצורה חלקה.
מניפולציית האשמה: אמרו לנבדקים שהם עוזרים בניסוי על גדילה, שנמשך כבר 6 שבועות. תפקידם היה לוודא בעזרת שלט שהמטען החשמלי שעובר בכלוב של עכבר קטן נשאר זהה כדי לא להרוס את הניסוי. הנסיין הלך כביכול לבדוק את העכבר. המטען נשאר זהה הרבה זמן, והנבדקים החלו לאבד עניין. בתנאי אשמה, כאשר הוסחה דעתם הנסיין העלה את רמת השוק החשמלי וגרם לעכבר לקפוץ וליילל. הנבדקים ראו זאת ולאחר מכן ראו שעל השלט יש מספר גבוה יותר של המטען. הנסיין תוך כדי כך אמר “אוי לא… הניסוי השתבש עכשיו”, וכך גרם לאשמה. מניפולציית לא-אשם: כאשר העכבר יילל לא בזמן שדעתם הייתה מוסחת והנסיין גם ציין שזו לא אשמתם אלא הייתה בעיה במערכת. למרות שזאת לא הייתה אשמתם ולא הייתה תחושת אשמה, נבדקים בתנאי לא-אשם תרמו כמו הנבדקים בתנאי האשמה. כלומר, רק לראות את הנזק שנעשה, היה דחיפה מספיקה “לעשות משהו טוב”. הרגשה מדוכדכת/ עצובה יכולה להוביל להגברת הרצון של האנשים להיענות לבקשות.
היפותזת הקלת מצב שלילי - מצב רוח רע מעלה היענות כי אנחנו לא רוצים להרגיש רע, ולכן שמחים לעשות משהו שישפר את מצב רוחנו. אנחנו בעצם עוזרים כדי לעזור לעצמנו.
ניסוי 3: בתנאי הראשון תמרנו אשמה. נבדק נכנס לחדר ומתבקש להתיישב. בדיוק כשהנבדק מתיישב נופלות 3 קופסאות שעמדו על השולחן. הנסיין אומר “אוי לא! נראה לי שבאחת הקופסאות היה הדוקטורט של אחד הדוקטורנטים כאן! טוב.. ננסה לסדר את הבלגן ואז נמשיך בניסוי”. לאחר מכן כשיוצא הנסיין להביא את החומר לניסוי כביכול, נכנסת נסיינית אחרת ומבקשת מהנבדק עזרה בהעברת סקרים טלפוניים בינתיים שהוא מחכה. בגלל שהנבדקים חשו אשמה הם הסכימו לבצע יותר טלפונים מאלה שלא חשו אשמה.
בתנאי השני הפחיתו את התחושה הרעה ע”י גירוי חיובי. אחרי שהנסיין יצא ולפני שנכנסה הנסיינית השנייה הנבדקים עברו חוויה שמעלה את מצב הרוח (למשל: שבחים לגבי מטלה מסוימת שביצעו). אם ההיענות גדלה בגלל תחושת האשמה, מידת ההיענות צריכה להיות כמו בתנאי הקודם, ללא קשר לשיפור במצב הרוח. אך אם ההיענות אכן נובעת מהרצון להיפטר ממצב רוח רע, בתנאי זה ההיענות לא צריכה להיות גדולה. אכן, בתנאי זה הייתה פחות היענות מאשר בתנאי האשמה.
למרות שהרגשה רעה מגדילה את הסיכוי להיענות עקב רצון להקלה ממצב זה, הפרופיל המדויק של הקשר בין מצב רוח להיענות משתנה בין סוגים שונים של מצב רוח.
מסגרת 4: התנגדות להשפעה חברתית
אנשים לא תמיד מצייתים ומתנהגים בקונפורמיות. אחד הדברים שיכולים להפחית את מידת הציות והקונפורמיות הוא רצון לחופש ולחשיבה עצמאית. לפי תיאוריית התגובתיות - אנשים חווים עוררות לא נעימה כאשר הם חושבים שהחופש שלהם בסכנה, והם פועלים לעיתים קרובות באופן המפחית עוררות זו ע”י ביסוס מחדש של זכויותיהם. תיאוריה זו אומרת שכשאנו חשים שהחופש שלנו עומד להילקח מאיתנו, הוא הופך ליקר ערך יותר והרצון לשמור עליו גדל.
אילו גורמים יכולים להגדיל את היכולת שלנו להיות יציבים בהתנגדותנו?
1) אימון - למשל, אם נתאמן על התנגדות לסמכות, נהיה יותר ויותר טובים בזה בכל פעם.
2) בעל ברית
3) להסתכל קדימה ולשאול את עצמנו לאן הדברים שאנו מסכימים להם יכולים להוביל - הרבה פעמים קל יותר להתנגד מההתחלה ולא לנסות לעצור אחר כך.
הדרך להתמודד עם בקשות מבוססות רגש היא להשהות את התגובה. ידוע שמצב רגשי דוהה, ודבר שאנו מרגישים בצורה חזקה כרגע, יכול להיות פחות חזק מאוחר יותר. לכן עדיף לחכות עם התגובה.
ציות לסמכות
מערך הניסויים של מילגרם
הנבדקים המשיכו לציית לחוקר ולהורות לתת שוק חשמלי לתלמידים.
פידבק נשלט - התלמיד בחדר סמוך והנבדקים לא שמעו אותו עד שהכה בקיר אחרי שוק של
V300.
66% מהנבדקים המשיכו את הניסוי והגיעו לשוק המקסימלי של 450 וולט.
פידבק בקול - הנבדקים יכלו לשמוע את האנחות המיואשות של התלמידים שהולכות וגוברות, כולל צרחות כאב עד שלבסוף התלמיד השתתק. למרות רמזים אלה המצביעים על כך שהתלמיד סובל, 62.5% מהנבדקים נתנו את עוצמת השוק המקסימאלית.
כוחות מנוגדים - הנבדקים בניסוי מצאו את עצמם בקונפליקט מייסר בין שני כוחות מנוגדים:
הכוחות המחייבים אותם להשלים את הניסוי ולהמשיך בנתינת השוק.
1) תחושת “המשחק ההוגן” – הם הסכימו להשתתף בניסוי, הם כבר קיבלו את התשלום על כך והם הרגישו שעכשיו עליהם לבצע את החלק שלהם בעסקה.
2) מוטיבציה לקידום המדע והבנת ההתנהגות האנושית.
3) מוטיבציה של השפעה חברתית נורמטיבית – רצון להימנע מגינוי ע”י הנסיין או ע”י אחרים הקשורים לניסוי אם לא יבצעו את תפקידם ויוצא מכך רצון לא לעשות סצנה ולאכזב אחרים.
הכוחות המעודדים את הנבדקים לרצות להפסיק את הניסוי.
1) הצו המוסרי להפסיק את הסבל של התלמיד - יכול להתבטא ברצון ספציפי לא לפגוע בתלמיד הספציפי, או עיקרון כללי לא לפגוע בזולת.
2) דאגה ממצב בו משהו משתבש (התלמיד יכול להיפגע לצמיתות או למות).
3) המבוכה ואי-נוחות לצאת יחד עם התלמיד מחדר אחרי שהניסוי נגמר.
4) חשש מפני היפוך תפקידים.
מידת הציות יכולה להשתנות ע”י שליטה בכוח הכוחות המנוגדים שהצגנו. מילגרם תכנן ניסויים המחזקים את הכוחות המעודדים להפסיק (כוונון התלמיד) וניסויים המחזקים את הכוחות המחייבים את הנבדק להמשיך (ניתוק הנסיין).
“כוונון” התלמיד: הבאת הסבל של התלמיד או הנוכחות שלו למודעות המורה.
דוגמא 1: תנאי פידבק בקול מול פידבק נשלט (האם ניתן לשמוע את התלמיד, דבר שגרם למורה להיות מודע אליו כל הזמן). דוגמא 2: תנאי קרבה מול ריחוק (האם התלמיד קיבל שוק באותו חדר בו נמצא המורה, או במצב קיצוני יותר בתנאי מרחק-נגיעה, הנבדק היה צריך להכריח את התלמיד לשים את ידיו על הפלטה). ככל שהתלמיד היה יותר נוכח, יותר “אמיתי”, כך היה יותר קשה לנבדקים לתת את השוק, ומידת הציות פחתה. כלומר, ככל שאנו רחוקים יותר מהאחרים, יותר קל לנו לפגוע בהם. הטכנולוגיה שפיתחה החברה כיום מאפשרת לגרום נזק ממרחק מאוד גדול. כך המעצורים הרגשיים פוחתים באופן דרמטי.
“ניתוק” הנסיין: לחזק או להחליש את ה”אות” המגיע מהחוקר ובכך לחזק או להחליש את הכוחות המעודדים את הנבדק להשלים את הניסוי. תנאי נסיין נוכח מול העדר נסיין (האם הנסיין נכח באותו חדר וישב לצד הנבדק, או שנתן את ההוראות ההתחלתיות פנים אל פנים לנבדק ולאחר מכן עזב את החדר והעביר את שאר ההוראות דרך הטלפון). ע”י היעדרותו הפיזית פחת גם כוחו.
תנאי נסיין סמכותי או נסיין לא סמכותי הוא עוד דרך לשלוט בכוחו של הנסיין (האם נותן ההוראות הוא “אדם מן השורה” שהיה למעשה שליח של הנסיין או הנסיין עצמו, האם הנסיינים מסכימים או חלוקים בדעותיהם). כשהסמכות של הנסיין פוחתת בראשו של הנבדק, קל יותר לסרב לו ומידת הציות פוחתת. סדרת הניסויים הזאת הייתה אפקטיבית יותר מהקודמות. מכאן ניתן להבין שלהפוך את אי הציות לקל יותר אפקטיבי יותר מחיזוק הרצון לחוסר הציות.
האם אתה היית מציית?
לפני הניסוי, פסיכיאטרים ניבאו שרק 1% מהנבדקים יסכימו לתת את השוק המקסימלי. זה משקף כישלון בהבנה: כמעט אף אחד לא מאמין, גם אחרי ששמעו את התוצאות ואת העובדות, שהוא היה מעביר רמות גבוהות של שוק חשמלי. כלומר, למרות שהווריאציות השונות עוזרות לנו להבין מדוע ומתי אנשים מתנהגים כך, הן לא נותנות לנו הסבר מספק לתופעה הזו. כמו שאמר אחד מהפסיכולוגים החברתיים, הם לא עוברים את “מבחן האמפתיות” – הם לא מובילים אותנו לאמפתיה מלאה כלפי הנבדקים הצייתנים ולכן אנו לא לוקחים ברצינות את האפשרות שגם אנו היינו מצייתים כך. הסבר מספק אולי לא היה גורם לנו להיות בטוחים שנפעל כך, אך הוא היה משכנע אותנו שישנה אפשרות כזאת, שאולי היינו פועלים באותה צורה.
עבודתו של מילגרם הרבה פעמים מובילה אותנו לדבר על שאלות לגבי איך אנשים לעיתים מצייתים לאנשי ממשלה מושחתים ופועלים בצורה סדיסטית והרסנית כמו למשל בכלא אבו גרייב ובשואה. הסברים לכך נעים על רצף ה”חריג-נורמלי”. ע”פ השערת החריג, התנהגות זו יכולה להתבצע רק ע”י אנשים חריגים – סדיסטים קיצוניים, נואשים. ע”פ תאוריה זו, הרבה גרמנים היו אנטישמים עוינים. ע”פ השערת הנורמלי, לעומת זאת, היכולת לציות הרסני כזה שוכן בכולנו ובנסיבות המתאימות יכול להתבצע כמעט ע”י כל אחד. המחקר של מילגרם תומך בגישה הנורמלית. נביא כמה הסברים לחוויה של הנבדקים, כדי להראות שכל אחד היה יכול להתנהג באותה צורה במצב בו הם היו:
1) הם ניסו אך נכשלו!
אנשים לא מאמינים שהם היו מתנהגים באותה צורה בה התנהגו הנבדקים בניסוי של מילגרם כי הם חושבים שמדובר בציות “עיוור”, תוך התעלמות מהמצב של התלמיד. אך זה לא המצב, כמעט כל הנבדקים ניסו לא לציית בצורה כזו או אחרת: ניסו להסב את תשומת לב הנסיין לסבלו של התלמיד (בקשה עקיפה להפסקת הניסוי), אמרו במפורש שהם רוצים להפסיק את הניסוי או קמו מכיסאותיהם לכמה דקות ורק אחר כך התיישבו שוב. הנבדקים ניסו לא לציית, הם פשוט לא הצליחו בכך.
לי רוס: אמרה שהניסויים פחות מדברים על ציות הרסני ויותר על אי ציות לא החלטי ולא אפקטיבי.
הבחנה זו קריטית להבנה שלנו שיכול להיות והיינו נותנים אותה כמות שוק כמו הנבדק הממוצע. אנו יודעים שאנחנו לא נתכוון להיות צייתנים ושלא נתעלם מסבל של התלמיד. הרבה מאיתנו חוו זאת: כשיש כוונות טובות אך לא מצליחים לתרגם אותן לפעולה אפקטיבית. רובנו יכולים להזדהות עם היותנו בעלי לב טוב אך לא יעילים אך לא עם היותנו לא אכפתיים.
בניסויים של מילגרם, הקושי שחוו הנבדקים בניסיון לעצור את ההליכים היה בחלקו בגלל שהנסיינים לא פעלו ע”י חוקי חיי החברה הרגילים. הנבדקים הציעו סיבות לעצירת הניסוי, אבל הנסיינים התעלמו מהסיבות האלה ונענו בהצהרות מינימליות כגון “אתה מתבקש להמשיך”. דבר זה גרם לבלבול. וכמו שראינו כשדיברנו על קונפורמיות, אנשים לא ינהגו בהחלטיות כאשר אין להם הבנה יציבה לגבי האירועים סביבם.
2) שחרור מאחריות
חוסר היעילות של הנבדקים בניסוי גרמה להם להיות בסיטואציה של קונפליקט גדול וסטרס. הם היו נואשים למשהו שיוריד את הסטרס ואת הלחץ. למזלם, הנסיינים סיפקו להם זאת ע”י לקיחת אחריות על מה שקורה. כשהנבדקים שאלו מי אחראי על מה שקורה פה, הנסיין ענה שהוא אחראי. הנבדקים נאחזו בהצדקה זו עבור פעולותיהם וכך הסטרס שהרגישו פחת באופן משמעותי.
גם זה צריך לגרום לנו לשקול את האפשרות שאולי גם אנו היינו מספקים אותה כמות שוק חשמלי. כולנו היינו במצבים מבלבלים שגרמו לנו לסטרס, ורצינו רק שזה ייגמר. זה תמיד מפתה במקרים כאלה לאחוז בכל דבר שיגרום לדילמה שלנו להיעלם.
הדרך שסיפק הנסיין עבדה רק כיוון שהאדם שלקח אחריות היה גם בעל הסמכות. אנשים לא מניחים שהכל בסדר כאשר סתם מישהו לוקח אחריות. בניסוי, הנבדקים באמת האמינו שהם יכולים להעביר את האחריות לנסיין. הוא היה מייצג המדע, שדה מכובד שבא מטעם אוניברסיטה מכובדת. עובדות אלה הקלו על הנבדקים להפחיד את הסטרס שלהם ע”י ההנחה שהנסיין יודע מה הוא עושה ושהוא אחראי על מה שקורה.
3) התערבות צעד אחר צעד: הנבדקים לא נתנו 450 וולט בבת אחת ובפתאומיות. העלייה במתח החשמלי הייתה הדרגתית, צעד קטן בכל פעם. הבנת החשיבות של הציות צעד אחר צעד של הנבדקים עוזרת לנו לעבור את מבחן האמפתיה. הרבה מאיתנו כמעט הסתבכו מעל לראש בצורה הזו. למשל, אנו יכולים להגיד שקר לבן אחד קטן שיגרור שרשרת אירועים שתוביל לעוד ועוד שקרים, גדולים יותר. ההתנהגות שלו לפעמים יוצרת מומנטום וקשה לדעת מראש ולצפות לאן זה יוביל. כך גם הנבדקים לא ידעו לאן הניסוי יוביל אותם. גם את זה ניתן להקביל לנאצים. הם לא התבקשו בבת אחת ובפתאומיות להכניס את כל היהודים למחנות השמדה. זה הגיע לשם צעד אחד צעד.
• מסגרת 2: האם מילגרם ישיג אותן תוצאות כיום?
יש הטוענים כי הכיסוי התקשורתי כיום של אירועים כגון אלו המתרחשים בכלא אבו גרייב יכול לגרום לאנשים לסמוך פחות על סמכות ולכן יש פחות סיכוי שיצייתו להוראות לחשמל אדם אחר. לא ניתן לבדוק זאת מכיוון שלא ניתן לבצע רפליקציה של הניסוי של מילגרם, מתוך שמירה על אתיקה ניסויית.
בורגר: יצר ניסוי שכמעט משחזר את הניסוי הבסיסי של מילגרם שיכול להגיד לנו הרבה לגבי השינוי בציות לסמכות. בורגר שם לב כי היה רגע קריטי במהלך הניסוי בו היה סיכוי לחוסר ציות – מיד אחרי שהנבדק נתן (כביכול) שוק של 150 וולט והתלמיד החל למחות ודרש להשתחרר. זהו רגע של עכשיו או אף פעם. 4 מתוך 5 נבדקים שלא עצרו בשלב זה לא עצרו בכלל.
בורגר הבין שזה לא אתי להעמיד אנשים בלחץ בהחלטה בין אי ציות לבין סיפוק שוק חשמלי של 300 או 400 וולט. אך תהליך פחות מלחיץ אם מדובר במתח של 150 וולט ולכן יותר אתי. בורגר קיבל אישור לשחזור הניסוי של מילגרם עד לנקודה של 150 וולט.
בורגר נקט גם בכמה צעדים כדי לוודא את רווחת הנבדקים. קודם כל, הוא שאל את כל מי שנענה למודעה שאלות לגבי העבר הרפואי שלהם, שאלות לגבי תרופות, מצב נפשי וכו’. זה היה הסינון הראשוני. מי שעבר את הסינון היה צריך להיפגש עם פסיכולוג שקבע אם האדם יכול להשתתף בניסוי
אלה שהורשו להשתתף ביצעו רפליקציה של תנאי הפידבק הקולי של מילגרם.
ממצאים: 70% היו מוכנים לתת את הרמה הבאה של השוק, לעומת 82% אצל מילגרם (הבדל לא מובהק). לא היה הבדל מגדרי, ומידת הציות לנסיין לא נמצאה קשורה לציון במידת האמפתיות או ברצון לשלוט באירועים בחייהם. מסקנה: כיום אנשים מגיבים ללחץ לציית כמו לפני כ50 שנה.
