פרק 5 Flashcards
ממראה חיצוני להסקה על תכונות אישיות
אנחנו מגיעים למסקנות כאלה במהירות רבה –מכאן נובע המונח snap judgment (שיפוט מהיר).
ניסוי 1 (ויחיס וטודרוב): ממראה חיצוני להסקה על תכונות אישיות
הראו לנבדקים מספר גדול של פרצופים והיה עליהם לדרג כמה הפרצופים האלה מושכים, אגרסיביים, חביבים, אמינים, וכמה כל אדם נראה בעל יכולת. חלק מהנבדקים קיבלו כמה זמן שהיו צריכים כדי להגיע להכרעה, וזה שימש כסטנדרט להשוואה- כרושם הכי מבוסס שאדם היה יכול להגיע אליו בהתבסס על תמונה. נבדקים אחרים היו צריכים לבצע אותו דירוג אך עם מגבלת זמן של שנייה, חצי שנייה או עשירית שנייה.
ממצאים: נמצא מתאם גבוה בין הזמנים השונים להכרעה ללא הגבלת הזמן, כלומר החלק המשמעותי של ההסקה נקבע ברגע.
ניסוי 2 (טודרוב): ממראה חיצוני להסקה על תכונות אישיות
הראה לנבדקים פרצופים רבים עם הבעה ניטראלית והיה עליהם לדרג אותם לפי מימדי אישיות רבים. כשבדק את המתאמים בין השיפוטים מצא 2 מימדים בולטים-
א. מימד חיובי/שלילי- למשל האם מישהו נראה אמין, אגרסיבי…
ב. מימד הקשור לכוח- הערכה האם אנשים נראים בטוחים בעצמם/ביישנים, דומיננטיים/פסיביים.
שיפוטים אלה הם יעילים כדי לקבוע האם צריך להתקרב או להתרחק (ציר 1), והאם סביר שהאדם נמצא בעמדת כוח (ציר 2).
ניסוי 3 (טודרוב) ממראה חיצוני להסקה על תכונות אישיות
ייצר פרצופים באמצעות מחשב כך שיכילו את שני המימדים האלה בצורות שונות, וגם בצורה הקיצונית ביותר בכל מימד, כאלה שלא נתקל בהם בחיים האמיתיים. מצא שפרצופים גבריים במיוחד כמו לסת בולטת מתקשרים לדומיננטיות, צורת הגבות והעיניים מצביעה על האם בן אדם אמין וניתן לבטוח בו. פנים צעירות, דמויות תינוק, מזוהות עם דמויות שניתן לבטוח בהן ולא דומיננטיות. פנים מבוגרות ופני תינוקות, מזוהות עם חוסר אונים וחוסר יכולת לפגוע.
לורנץ
מצא כי מבוגרים חושבים שתינוקות וגורים הם חמודים כי זו תגובה אוטומטית שמוודאת כי יינתן לצעירים חסרי האונים טיפול טוב. התגובה האוטומטית יחד עם המאפיינים הילדותיים מעלים את הסבירות להכללה ולכן נשפוט גם מבוגרים בעלי מאפיינים ילדותיים כחביבים.
זברוביץ
מצאה כי ההערכה של תכונות כגון דומיננטיות, תמימות, כניעות וכו’ מושפעת ממבנה הפנים. מבוגרים עם עיניים גדולות ועגולות, מצח גדול, גבות גבוהות וסנטר קטן ועגול נתפסים כבעלי תכונות ששייכות לצעירים מאוד - חלשים, תמימים, כנועים. מבוגרים עם עיניים קטנות, מצח קטן, וסנטר בולט נשפטים כחזקים, בעלי יכולת ודומיננטיים. ההשלכות של ההערכות האלה הן שבעלי פרצוף תינוק מקבלים טיפול מועדף בבתי משפט, אך קשה להם יותר להיתפס כמתאימים לעבודות של מבוגרים כגון בנקאים.
הדיוק של שיפוטים מהירים
הדיוק תלוי במה שהשיפוטים מנסים לנבא.
שיפוטים מהירים מנבאים טוב מאוד מה אנשים אחרים חושבים (מה הקונצנזוס).
ניסוי 1: דיוק של שיפוטים מהירים
הבזיקו תמונות של מועמדים רפובליקנים ודמוקרטיים לבחירות בקונגרס בארה”ב למשך שנייה, ושאלו מי מהמועמדים נראה הכי בעל יכולת.
ממצאים: המועמדים שנשפטו כבעלי יותר יכולת לפי מרבית הנבדקים זכו ב69% מהקולות.
מסקנה: לא משנה איך המועמד בפועל, ייתכן שהוא לא באמת יותר מוכשר, אבל מה שחשוב בתחזית תוצאות הבחירות הוא לא מה באמת נכון אלא מה הבוחרים חושבים שנכון.
ניסוי 2: דיוק של שיפוטים מהירים
הציגו קטעים קצרים של וידאו של פרופסורים וביקשו לדרג אותם במימדים של חרדה, יכולת, פעילות, מקצועיות, וחמימות.
ממצאים: ההערכות נמצאו במתאם עם הערכות של סטודנטים את הפרופסורים שלהם בסוף הסמסטר.
שוב, אנחנו לא באמת יודעים אם מי שנשפט כחם ומוכשר הוא באמת כזה אבל אלה שנשפטו כחמים ומוכשרים היו צפויים לקבל הערכות קורס טובות יותר.
עד כמה נבדקים מסיקים נכונה משיפוט מהיר לגבי המציאות?
האם אנשים עם פרצוף תינוק באמת חלשים וכנועים? יתכן שמישהו שמתנהגים כלפיו כחלש וכנוע יפתח אופי תלותי, כנ”ל לגבי מישהו עם תווי פנים דומיננטיות.
אין עדויות חד-משמעיות. חלק מהמחקרים מוצאים מתאם בין שיפוטים לפי תווי פנים ודיווחים עצמיים על אופי של הנשפטים. מנגד מחקרים אחרים מצאו שאין קשר בין השיפוטים לפי תווי פנים לדיווח העצמי, וכאשר משתמשים בתצפית התנהגותית (ולא בדירוג עצמי) כקריטריון של דיוק, קשה למצוא ראיות שאנשים יכולים להעריך במדויק אישיות של אנשים בהתבסס רק על מראה פנים. כלומר, כנראה שיש קשר חלש בין שיפוטים מהירים לגבי תווי פנים לבין המציאות. זה בעיקר נובע מהנטייה האוטומטית להכללת יתר מתווי פנים שטיפוסיים לצעירים, או רגשות (כמו כיווץ עיניים שמתקשר לכעס), כך שמסיקים שתווים של מבוגרים מתקשרים לתכונות של דומיננטיות או נאיביות.
ייחוס סיבתי - התהליך באמצעותו אנחנו מסבירים את ההתנהגות שלנו ושל אחרים.
יש לכך חשיבות רבה להבנה של התנהגות חברתית יומיומית, וזה משפיע על מחשבות רגשות וההתנהגות העתידית שלנו.
לדוגמא, כשמקבלים ציון של מבחן אנחנו לא “רק שמחים” או “רק עצובים”. אנחנו מבצעים ייחוס, האם אני חכם וחרוץ, או האם המבחן לא היה צודק. ייחוסים הם חלק מרכזי בחיים המנטאליים. הסיבות שאנשים טוענים שהייתה להם השפעה הן בעלות השלכות- הן יכולות להוביל למחשבות ורגשות כלפי אנשים אחרים. יש לייחוסים השפעות בתחומים כגון בריאות וחינוך. בתחום החינוך- מכשולים נחווים גם ע”י הסטודנטים הטובים ביותר (הרצאה לא ברורה, בוחן שלא צלח) והייחוסים שנעשים בעקבותיהם מתקשרים לכמה טוב הסטודנט מתפקד.
סגנונות הסבר וייחוסים: פטרסון וסליגמן
בדקו כיצד ייחוסים משפיעים על הצלחה אקדמית בהתבסס על סגנון ההסבר לביצועים אקדמיים בטווח הארוך.
סגנון הסבר - הדרך בה אדם מסביר אירועים, לפי 3 מימדים: פנימי/חיצוני, יציב/לא יציב, גלובלי/ספציפי.
כדי לבדוק את סוגי ההסבר בקשו מהנבדקים לדמיין 6 אירועים טובים שיקרו להם, ו-6 אירועים שליליים ולתת הסבר אפשרי מדוע כל אחד מהם קרה (האם הדבר התרחש בגללם או בגלל אנשים אחרים/ נסיבות, האם זה יקרה שוב בעתיד או לא, האם הדבר הזה משפיע על תחומים נוספים בחייהם וכו’).
- הסבר שקשור לסיבה פנימית מתקשר לעצמי (שוב אני מפשל), לעומת הסבר חיצוני (אלה היו שאלות לא הוגנות)
- הסבר יציב מתייחס לכך שדברים לא ישתנו.
- הסבר גלובאלי מתייחס לכך שהדבר ישפיע על תחומי חיים רבים, לעומת הסבר ספציפי המתקשר רק למעט תחומים.
3 המימדים יוצרים סגנון הסבר, הנמצא במתאם עם גורם אחר, כגון ציוני פסיכומטרי.
במחקר הנ”ל שלושת הממדים שולבו לאינדקס של סגנונות הסבר; למשל, סגנון הסבר פסימי - הנטייה להסביר אירועים שליליים במובנים יציבים, גלובליים ופנימיים, נמצא במתאם עם דברים רעים שיתרחשו בעתיד (מקבלים ציונים נמוכים יותר מאשר אנשים עם סגנון אופטימיסטי).
מחקר המשך - ההשלכה של סגנונות ההסבר על בריאות
פיטרסון וסליגמן למדו גם את ההשפעה של סגנונות הסבר שונים על בריאות. האם סגנון ההסבר בבגרות המוקדמת מנבא את הבריאות בהמשך החיים?
המחקר: העריכו את הבריאות של נבדקים בגילאי 25,30,35 וכו’ בסולם של 1-5 (5-מוות, 1 בריא). לאחר מכן ערכו מתאם בין כל גיל וסגנון ההסבר.
ממצאים: סגנון הסבר בתחילת הבגרות הוא מנבא משמעותי לבריאות גופנית מאוחר יותר בחיים.
אין מתאם גבוה בגילאים 30-40 כי מרבית המשתתפים היו בקו בריאות תקין לכן לא היה מה לנבא. כמו כן סגנון הסבר לא יהיה קשור לבריאות גופנית בגיל 100 בגלל שבגיל כזה כמעט כולם, ללא קשר לסגנון ההסבר, מתים.
הנטייה לייחס דברים לגורמים חיצוניים, לא יציבים וספציפיים גורמת לפחות מצוקה, ומעודדת ביצוע התנהגויות מונעות שיאפשרו חיים טובים יותר (לדוגמא, ללכת לרופא).
ויינר ואנדרסון סגנונות הסבר וייחוסים:
חיזקו את הטענה דבר השפעות ארוכות טווח של ייחוסים, בדגש על האם הייחוס מרמז על כך שהתוצאה היא ברת שליטה ולא האם התוצאות הן כלליות או ספציפיות.
ייחוסים על כשלון שמדברים על שליטה (למשל, חוסר מאמץ מספק או אסטרטגיית לימודים לא טובה) גורמים להתמדה. לעומת זאת, אם אירוע נתפס מעבר לשליטה זה מפתה (ואף רציונאלי) לוותר. יש לכך השלכות גם על שיפוט התנהגות של אחר; למשל אנשים שמתנגדים להומוסקסואלים מקבלים הומואים קצת יותר אם הם חושבים שזה משהו ביולוגי ולא בחירה לחיים. בנוסף, כאשר אדם מספק תירוץ בעבור התנהגות בעייתית מקבלים את זה יותר ברחמים וסלחנות אם זה היה מעבר לשליטתו (איחר כי היה פנצ’ר, ולא כי רצה לעצור בצד לנוח). חוקרים שקיבלו השראה ממצאים אלה הראו שאפשר לאמן אנשים לאמץ נטיות לייחוסים יותר פרודוקטיביים (בעיקר לייחס כישלון לחוסר מאמץ) ושיש לכך השפעות חיוביות על ביצועים אקדמיים- לגרום לאנשים להאמין שהם יכולים לשלוט על אירועים שלפני כן נחשבו מחוץ לשליטתם משיב את התקווה ומשחרר אנרגיה יעילה שעושה את ההצלחות העתידיות אפשריות יותר.
בלאקוול דווק ושות’
הראו שנערים בעייתיים בכו כאשר גרמו להם להבין שהציונים הלא טובים שלהם נבעו מחוסר במאמץ מאשר חוסר ביכולות שכליות. כשגורמים לאנשים להאמין שהם יכולים לשלוט על אירועים, שלפני כן הם האמינו שאין להם שליטה עליהם, זה מחזיר תקווה וגורם להם להיות פרודוקטיביים כך שבעתיד הצלחה סבירה יותר.
מחקר נוסף של דווק
מצא הבדלים בשיטת החינוך בביה”ס בין בנים ובנות, כאשר מלמדים אותם דרכים שונות לפרש את ההצלחות והכשלים שלהם;
בנים – גורמים להם לייחס הכישלון לאמונה שלא השקיעו מספיק מאמץ.
בנות – גורמים להם לייחס את הכישלון לחוסר יכולת.
כמעט כל הפידבק של מורות לבנות היה קשור לחוסר יכולת אינטלקטואלית (“זה לא נכון, ליסה”). מנגד 45% מהביקורת על עבודת הבנים התייחסה לגורמים לא אינטלקטואליים (“זה מבולגן, ביל”). הערכה חיובית של ביצועי הבנות התייחסה לאיכות הביצועים שלהם (אינטליגנציה) בפחות מ80% מהזמן. אצל בנים זה היה ב-94% מהזמן.
Dweck ועמיתיה
טענו שהבנות לומדות שביקורת מתייחסת לכך שאין להן את היכולות המספקות בעוד שהביקורת על בנים מתייחסת לכך שהם צריכים לעבוד קשה יותר.
הם הראו שאם נותנים את הפידבק שנותנים בד”כ לבנות גם לבנים, הם נוטים לייחס את הכישלון לחוסר היכולת שלהם. הייחוסים האלה מתבטאים גם במוטיבציה שיש להם בעתיד.
התהליך של ייחוס סיבתי
ההערכות של אנשים על סיבתיות אינן מקריות, ופועלות לפי חוקיות שניתנת לניבוי.
החוקים מאפשרים להבין את העבר, לפענח את ההווה ולנבא את העתיד. כשיודעים את הסיבה לאירוע ניתן להבין אותו כמו שצריך. כשאנשים מנתחים ומבצעים ייחוסים הם מנסים לקבוע האם תוצאה מסוימת נבעה מתכונות פנימיות של האדם, או מההקשר והנסיבות. מאז שקורט לווין הצביע על כך שהתנהגות היא פונקציה של האדם והסיטואציה, כל תיאוריות הייחוסים עסקו בתרומה היחסית של כל אחד מהגורמים הללו להערכות האנשים. מובן שהדיכוטומיה של פנים/חוץ לא תמיד חדה, ובהקשרים מסוימים ההבחנה ביניהם לא ברורה כמו האם אהבה לנגינה ותשוקה לפרסום ועושר זה פנימי או חיצוני? התשובה לכך היא שאהבה לנגינה בגיטרה זה פנימי כי לא חולקים את זה עם כולם או אפילו עם רוב האנשים, לכן הגיוני להתייחס לזה כמשהו אישי, שנותן לנו מידע פרטי על האדם. מנגד, רוב האנשים מוצאים את האפשרות של פרסום אטרקטיבית לכן זה לא אומר לנו משהו אישי על האדם והגיוני להתייחס לגורם זה כלא-אישי, כלומר חיצוני. אם כן, משתמע מכך שלקבוע אם פעולה מסוימת היא תוצר של גומרים פנימיים מול חיצוניים דורשת הערכות של כיצד רוב האנשים, ומה הרוב נוטה לעשות.
ייחוס ושונות משותפת (Covariation)
אנשים פועלים כמו מדענים ומנסים לפענח מה הסיבה שתמיד נמצאת כאשר אפקט מסוים קורה, וכאשר הוא לא נמצא התופעה לא מתרחשת. עקרון השונות המשותפת של קלי קשור לקביעה האם סיבות, פנימיות או חיצוניות, שקשורות לאדם מסוים או לכמעט כולם- נמצאות במתאם עם התופעה והאפקט אותם אנחנו מנסים להסביר. יש שלושה סוגים של שונות משותפת שמשפיעים במיוחד:
א. קונצנזוס- מה מרבית האנשים יעשו בסיטואציה מסוימת. ככל שההתנהגות משותפת ליותר אנשים (המימד גבוה) נייחס את הסיבה לסיטואציה ולא לאדם.
ב. ייחודיות- מה האדם עושה בסיטואציות שונות, כלומר האם ההתנהגות ייחודית לסיטואציה או מתרחשת בכל סצנה. ככל שההתנהגות מוגבלת לתחום מסוים (המימד גבוה) נגיד שזה פחות קשור לאופי האיש אלא יותר לסיטואציה.
ג. עקביות- מה האדם עושה בסיטואציה מסוימת באירועים שונים. כלומר האם ההתנהגות נשארת זהה גם בפעם הבאה או שהיא משתנה. ככל שהאדם מתנהג באופן ספציפי באירוע ספציפי (כלומר המימד נמוך) קשה להכריע ולייחס משהו לאדם או לסיטואציה, ופחות ניתן לצפות מה גרם לכך - התוצאה היא כנראה עקב שילוב פחות צפוי של נסיבות.
ייחוס נסיבתי
כאשר הקונצנזוס, ייחודיות ועקביות גבוהים.
ייחוס תכונתי
(= דיספוזיציוני, (dispositional- כאשר קונצנזוס וייחודיות נמוכים אך העקביות גבוהה.
ניסוי שונות משותפת
הציגו לנבדקים משפטים כגון “ג’ון צחק מהקומיקאי, כמעט כל מי ששמע את הקומיקאי צוחק (כלומר יש קונצנזוס), ג’ון לא צוחק מקומיקאים אחרים (ייחודיות). ג’ון כמעט תמיד צוחק מהקומיקאי הזה (עקביות)”. הנבדקים צריכים לדווח האם האירוע (הצחוק של ג’ון) נגרם בגלל האדם (ג’ון), הסיטואציה (הקומיקאי), הנסיבות (הפרטים הסובבים את הביצוע באותו היום) או משילוב כלשהו של הגורמים. מחקרים הראו שאנשים פועלים לפי היגיון של שונות משותפת. הממצא המפתיע הוא שלעיתים נבדקים מושפעים רק במידה מועטה ממידע של קונצנזוס – הדבר משקף את הנטייה להתמקד יותר במידע על האדם (ייחודיות ועקביות, כלומר מה האדם עשה באירועים אחרים או זמנים אחרים), מאשר במידע על השפעת ההקשר (קונצנזוס).
ייחוס ודמיון של אלטרנטיבות
שחקנים ותוצאות: הייחוסים שלנו לא מוגבלים למה שאנחנו יודעים שבאמת התרחש. לעיתים הייחוסים מופעלים לפי מה שאנחנו מדמיינים שהיה קורה תחת סיטואציה שונה או אם אדם אחר היה משתתף (למשל, אנו מדמיינים שאם היינו משתתפים בניסוי של מילגרם לא היינו פועלים כמו שאר הנבדקים). זה מוביל למסקנה שלא הסיטואציה גרמה לכך אלא האדם.
עקרון ההפחתה וההגדלה discounting and augmentation
לעיתים המידע הזמין לנו יכול להוליד מספר הסברים אפשריים להתנהגות מסוימת. זה מתרחש בעיקר כאשר אין מידע לגבי התנהגותו של האדם במצבים שונים (עקביות) או לגבי התנהגות של אנשים אחרים באותו מצב (קונצנזוס). במצב כזה, נשתמש בידע שלנו על העולם כדי להבין איך מרבית האנשים היו מתנהגים במצב זה ונשלב את הידע הזה עם מעט היגיון כדי להגיע לייחוס.
עיקרון ההפחתה (discounting
יש לייחס משקל נמוך יותר להסבר מסוים להתנהגות, אם הסברים חלופיים יכלו לגרום לה. הביטחון שסיבה מסוימת אחראית לתוצאה מסוימת פוחת כאשר יש הסברים אפשריים נוספים שיכלו לגרום לתוצאה, שכן לא ניתן לקבוע מה ההסבר האמיתי באופן חד-משמעי. אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שמעשים של מישהו משקפים את מי שהוא באמת אם הנסיבות הם כאלה בהן הפעולות יתרחשו בכל מקרה (למשל מישהו תחת עינויים, הוידוי לאו דווקא אמיתי כי הוא היה מתוודה בכל מקרה).
עיקרון ההגדלה (augmentation)
העיקרון המשלים, לפיו יש לייחס משקל רב יותר לסיבה מסוימת להתנהגות, אם ישנם הסברים אחרים שהיו אמורים לגרום להתנהגות/תוצאה הפוכה. אפשר להיות בטוחים שמעשיו של האדם משקפים את מי שהוא באמת, כיוון שהסיטואציה לא מעודדת התנהגות כזאת. (למשל, אם אדם דבק בעמדתו למרות עינויים אנחנו יכולים להסיק שהוא באמת מאמין בעמדתו).
נגזרת אחת של העקרונות הללו היא שקשה להחליט לגבי מישהו שמתנהג “בהתאם לתפקיד”, אולם קל להחליט לגבי מישהו שמתנהג “מחוץ לתפקיד”.
ניסוי שמבהיר את עיקרון ההפחתה וההגדלה
נבדקים ראו אדם אחר מציג את עצמו כמוחצן או כמופנם בראיון עבודה. מחציתם חשבו שהראיון הוא לעבודה בתוך צוללת, תפקיד שכולל מגע עם הרבה אנשים לתקופות ארוכות, ויש עדיפות לאופי של מוחצנות. מחציתם חשבו שהראיון הוא לעבודה בתור אסטרונאוט, תפקיד שכולל תקופות ארוכות של בדידות, ויש עדיפות למופנמות.
חצי מהנבדקים ראו מרואיין התואם לאבטיפוס שמחפשים- אדם עם אופי התואם לתפקיד, כך שקשה להסיק האם ההתנהגות משקפת את האופי של האדם או את הציפיות מהראיון. מחציתם ראו מרואיין שלא מתאים לאידיאל- לכן האמינו שזה משקף את העצמי האמיתי שלו. בדירוג מימדי מוחצנות-מופנמות הנבדקים פעלו לפי עקרונות ההפחתה וההגדלה. תכונות של אדם עברו הפחתה אם הן תאמו לסיטואציה, והגדלה אם הן לא תאמו.
“בתפקיד” תתבקש מסקנה קלה למדי (שתי העמודות האמצעיות), בעוד שבהתנהגות “מחוץ לתפקיד” מתבקש שיפוט קיצוני יותר. תכונות של אדם מופחתות
(discounted)
כגורם סביר להתנהגות (פחות סביר שהן הגורם) אם ההתנהגות הולכת עם הזרם של הסיטואציה. מנגד, תכונות של אדם מורחבות (augmented) כגורם סביר (יותר סביר שהן הגורם) אם ההתנהגות הולכת נגד הזרם של הסיטואציה.
ההשפעה של מה כמעט קרה
ייחוסים מושפעים מהידע על מה קרה בעבר. דרך נוספת שזה אנו מבצעים הערכות היא לשקול מה היה קורה אם התנאים היו מעט שונים?
ניסוי: סיפרו לנבדקים על אישה שיצאה לאכול עם הבוס כדי לחגוג את הקידום שלה. הבוס הזמין לה מנה שמכילה יין ולא ידע שהיא אלרגית לזה, היא חלתה ומתה. חלק מהנבדקים קראו סיפור בו הבוס שקל להזמין מנה שונה בה לא היה יין, וחלק מנה שונה שגם כללה יין. לאחר מכן שאלו את הנבדקים שאלות על סיבת המוות. השערה: הנבדקים יושפעו בייחוסים שלהם לא רק ע”י מה שקרה אלא גם ע”י מה שכמעט קרה. החוקרים חזו שהנבדקים שקראו את הסיפור הראשון יוכלו לדמיין שרשרת אירועים עם סוף טוב, ולכך יראו בבחירה של הבוס גורם משמעותי. הנבדקים שקראו את הסיפור השני לא יוכלו לדמיין סיטואציה שונה ולכן ייחסו פחות סיבתיות לבחירה והיא יראו בה כגורם פחות משמעותי.
אפקט רגשי של מחשבות נגדיות
ייחוסים מושפעים ממחשבות על מה היה יכול/עלול/אמור לקרות אם משהו היה קורה אחרת. אלה מחשבות המנוגדות לעובדות
(counterfactual thoughts)-
“אם רק הייתי לומדת יותר…” משמעו שמייחסים למחסור המאמץ את הציון הגרוע.
הגברה רגשית emotional amplification
בדומה לייחוסים, גם למחשבות מנוגדות יש השפעה רגשית עלינו, אשר מעצימה את הרגשות. תגובה רגשית לאירוע נוטה להתעצם ביחס פרופורציונאלי ליכולת לדמיין שהאירוע כלל לא התרחש.
כלומר, הכאב/השמחה מאירוע מסוים פרופורציונאליים לקלות בה ניתן לדמיין שהאירוע לא התרחש. לדוגמא: אב ליווה את ביתו לשדה התעופה, אך היא לא רצתה לעלות על המטוס. האב התעקש והמטוס התרסק. אנו מתמלאים בתחושה לא רציונאלית של לו הקשיב האב לביתו, הוא היה מציל את חייה.
שאלת המפתח היא: מה גורם לאירועים להיתפס “ככמעט קרו”?
גורמים מכריעים הם מרחב וזמן. למשל, אדם שורד התרסקות מטוס ומנסה להגיע לחוף מבטחים. אם הוא הגיע 75 מיילים ממקום מבטחים לפני שמת, יקבל פחות פיצויים מחברת התעופה לעומת אם הוא הגיע רבע מייל ממקום מבטחים - כיוון שכך המוות נראה טרגי יותר. באולימפיאדה נוצר פרדוקס- הזוכים במדליות כסף נראים פחות שמחים מהזוכים במדליית ארד, כנראה מפני שהם מוטרדים מכך שלא השיגו זהב, לעומת הזוכים בארד, שמתמקדים במה שבכל זאת הצליחו להשיג.
ההשפעה של ציפיות לעומת שגרה
היכולת לדמיין אירוע שלא קרה מושפעת גם מהשאלה אם הוא נבע מפעולה שבשגרה או מסטייה ממנה.
דוגמאות: 1) נרגיש רע יותר אם מישהו מת לאחר שהחליף את טיסתו ברגע האחרון, כי הוא כמעט לא מת
. 2) במחקר שבחן את הנושא סיפרו לנבדקים על אדם שנפצע קשה לאחר שנשדד בחנות בה הוא מבקר לעיתים קרובות/לראשונה. נבדקים הציעו פיצוי גבוה יותר במקרה השני
. 3) ההסקה הזאת מסבירה את התופעה בה אנשים שנמצאים בסיכון כחלק מעבודתם מסרבים להחליף מקומות עם אנשים אחרים (לוחמי שוורים, טייסים) כיוון שהם מאמינים שזה מתגרה בגורל
. 4) בנסיבות פחות מאיימות, אנחנו רואים את אותו תהליך אצל אנשים שלא מחליפים את תשובתם הראשונה במבחן רב-ברירתי, או לא עוברים לתור אחר בסופר, כי אם יחליפו ויטעו יהיה לכך מחיר כבד יותר. אירועים כאלה של החלפת תשובה/תור הם בלתי נשכחים ולכן נוצרת הערכת יתר של האופן בו שינויים של הרגע האחרון מובילים לתוצאות רעות.
טעויות והטיות בייחוס
לעיתים ייחוסים אינם לגמרי רציונאליים; לעיתים התקוות והפחדים שלנו צובעים את השיפוט, לעיתים אנחנו מסיקים מהנחות שגויות, ולעיתים מידע עם ערך מפוקפק וללא תוקף הוא מפתה לשימוש. הייחוס הסיבתי שלנו נוטה לשגיות שניתן לצפות.
- הטיית הריצוי העצמי self serving
אנשים מייחסים כשלון ואירועים שליליים לתנאים חיצוניים אך הצלחה ואירועים חיובים לעצמם. (כשלון במבחן-המרצה סדיסט, הצלחה-למדתי חזק).
Richard Lau & Dan Russell
בחנו הסברים של עיתונים לייחוסים של אתלטיים ומאמנים לתוצאות של משחקים, ומצאו שמייחסים לקבוצה יותר ניצחונות מאשר כישלונות ומייחסים לשופט/מזל יותר כישלונות מאשר נצחונות.
80% מהניצחונות מיוחסים לקבוצה לעומת 53% הפסדים.
כ-20% מהניצחונות מיוחסים לגורמים חיצוניים לעומת 47% הפסדים.
הסבר: הייחוס של הצלחה לעצמי והפסדים לגורם אחר יכול לנבוע מהרצון להרגיש טוב, או מתהליכים אחרים. כשאנחנו מצליחים במשהו, ההצלחה נובעת לפחות חלקית מהמאמץ שלנו, ולכן אנחנו מבצעים ייחוס פנימי. כשלון מתרחש למרות העובדה שהתאמצנו ולכן יש צורך לחפש אחר גורם אחר, אולי חיצוני. תבנית כזו של הטיה יכולה אם כן להיות רציונאלית.
מה מגביר את הטיית הריצוי העצמי?
ניסוי: נתנו לנבדקים להיות מורים של סטודנט שיש לו בעיות בחומר. בסבב הראשון לא היה שיפור בביצועי הסטודנט. לאחר הסבב השני למחצית מהנבדקים נאמר שיש שיפור ולמחצית שאין שיפור. הנבדקים לוקחים קרדיט אם היה שיפור ומאשימים את הסטודנט אם הוא ממשיך לא להצליח.
הסבר אפשרי: הנבדקים רצו להרגיש טוב עם עצמם, אך למעשה גם תוכנת מחשב הייתה מייחסת את הכישלון לתלמיד. מבחינה רציונאלית, אם הסטודנט נכשל פעמיים אין מתאם בין מאמצי המורה (שעלו בסבב השני מתוך רצון שיצליח לאחר הכישלון הראשון) והתפקוד של הסטודנט. מכיוון שלא ניתן להגיע לייחוס לגבי המורה הייחוס צריך להיות קשור לתלמיד. אם הסטודנט מצליח בפעם השנייה יהיה מתאם בין המאמצים העולים של המורה והתפקוד העולה, כך שניתן להגיע לייחוס למורה.
בהתאם לכך, נמצא כי ההטיה קיימת במיוחד כאשר לנבדק יש מוטיבציה גבוהה להרגיש טוב עם עצמו. לפיכך, קשה להגיד רק מדפוס הייחוס האם מישהו עשה ייחוס להגן על הכבוד העצמי שלו כי דפוס כזה יכול להיות בסך הכל ניתוח רציונאלי.
האם זוגות נשואים מבצעים ייחוסים לגבי בני זוגם בדומה לאלה שמבצעים לגבי עצמם?
בנישואין טובים- הייחוס של התנהגות האחר דומה לייחוס של ההתנהגות של עצמנו. בנישואין לא טובים- להפך, מייחסים את ההתנהגות הטובה של בן הזוג לגורמים חיצוניים ואת ההתנהגות הלא טובה לגורמים פנימיים.
הטיית הריצוי העצמי ביומיום- מופיעה במספר תחומים.
כאשר בדקו מה (מנכ”לים) אומרים על הצלחות והפסדים- 83% מההצלחות מיוחסות להם, ורק 19% מהאירועים השליליים. כך גם בדיווחים על תאונות (העמוד התקרב מהר מאוד לא משנה שניסיתי להתחמק ממנו). יחד עם זאת, יתכן שהכותבים לא האמינו בכך בעצמם אלא ניסו לשכנע אחרים, ולכן נתייחס לעדויות האלה כתיאורים של ההטיה ולא ראיה חזקה לקיומה.
- טעות הייחוס הבסיסית
הנטייה לייחס את הגורמים להתנהגות לגורמים התנהגותיים של אישיות האדם ולא לכוחות החזקים של המצב (לסיטואציה). אם היו מיישמים את עקרון השונות המשותפת היה נגרם ייחוס סביבתי, ולא ייחוס תכונתי (למשל, הסיטואציה בניסוי של מילגרם גרמה לתוצאות ולא הנבדקים). זה קורה כיוון שהבעיה שאנשים מנסים לפתור (לפענח מהו האופי האמיתי של האדם בהתבסס על דוגמא התנהגותית אחת) היא בסיסית וחיונית, וכיוון שיש לנו נטייה לחשוב בצורה תכונתית (לייחס התנהגות לאדם בעודנו מתעלמים מגורמים סביבתיים).
הדגמה של טעות הייחוס הבסיסית באמצעות ניסויים:
א. דוגמא של הניסוי על פידל קסטרו שהייתה בכיתה (של
Jones & Harris)
. ביקורת על הניסוי: נבדקים קיבלו חיבורים לקריאה והיו צריכים להסיק לפיהם מהו האופי של הכותב. הנבדק תוהה למה שואלים אותו מה ההסקה שלו אם אין דבר להסיק. בנוסף כאשר הנבדקים צריכים להגיד משהו שלא תואם את האמונות שלהם, הם “מרחיקים” את עצמם מהאמרות בכך שאומרים שהם לא מאמינים במה שנאמר.
ב. המחקר של גילברט וג’ונס (גם הוצג בכיתה, מתמודד עם הביקורות על הניסוי הקודם)
טעות הייחוס וטעויות בתפיסה של יתרונות וחסרונות:
בעיה יומיומית: להחליט כמה קרדיט לתת לאדם שהצליח בחיים ועד כמה צריך להאשים אנשים שלא הצליחו. אנשים נוטים לשייך יותר מדי אחריות להצלחות על האדם עצמו, ולא מספיק אחריות לסיטואציה, גורמים חברתיים רבים ומזל. אנשים לא מייחסים חשיבות ליתרונות שאנשים נולדו איתם (כגון ירושה גדולה), וחסרונות שאנשים אחרים צריכים להתגבר עליהם.
דוגמא: הניסוי של רוס, (היה בכיתה- שואל, נשאל וצופה).
גורמים לטעות הייחוס הבסיסית
מכיוון שהנטייה הזו כל כך חזקה ומושרשת היא לא נגרמת מגורם אחד.
תהליכים אפשריים המתקשרים לטעות (גם היה בכיתה):
א. השפעות מוטיבציוניות והאמונה בעולם צודק- ייחוסים תכונתיים יכולים להיות מנחמים. החרדה שאירועים קשים גורמים לנו מייצרת חשיבה שזה לא היה יכול לקרות לנו. אנחנו מפחיתים את האיום הנתפס עלינו באמצעות ייחוס האסון למשהו שקשור לאדם ולא לחוסר מזל או גורל. אנחנו מאמינים שאנשים מקבלים את מה שמגיע להם, וכלום לא יקרה לנו כיוון שאנחנו אנשים טובים שחיים את סוג החיים הנכון. כלומר, לאנשים יש מוטיבציה לייחוס תכונתי. למשל להאשים קורבן אונס במעשה. ניתן לראות את זה גם באמונה בחיים קודמים, אם לא מוצאים סיבה לאירוע הקשה בחיים הנוכחיים (התעללות מינית בילדים). מחקר מראה שאנשים חושבים דברים שליליים יותר על קורבנות שלהם נגרם משהו לחלוטין מעבר לשליטתם.
ב. בולטות תפיסתית וייחוס סיבות- אנו מייחסים תוצאה לסיבות שעולות מיד לראש כהסבר. סיבות שלא נשקלו, לא יקבלו משקל בייחוס. מה שמשפיע על היכולת שלנו לתפוס משהו במיוחד הוא כמה האירוע בולט. מה שתופס בסביבה את תשומת הלב שלנו הוא בעל סבירות גבוהה יותר להיות הסבר. מכיוון שאנשים הם דינאמיים הם נוטים לתפוס את הקשב שלנו יותר מאשר הסביבה, והסביבה משמשת רק כרקע למעשים של האדם.
ניסוי: נבדקים צפו בוידאו של שיחה בין שני אנשים. חלקם ראו את שני הדוברים, וחלקם ראו רק דובר אחד. לאחר מכן שאלו את הנבדקים מי היה משמעותי יותר בשיחה, ומצאו שכשראו רק דובר אחד הוא נתפס יותר משמעותי. הממצאים שוחזרו בניסויים בהם התאורה מאירה יותר דובר אחד או שהוא לובש חולצה בולטת.
ג. ייחוסים וקוגניציה- לעיתים הבולטות התפיסתית לא יכולה להסביר הכל. למשל, בניסוי של קסטרו הסיטואציה הייתה בולטת מאוד ועדיין לא נלקחה בחשבון.
לכאורה אנחנו אמורים לאסוף מידע על האדם והסיטואציה באמצעות החושים, לאמוד את המשקל של כל גורם ולגבש רושם לגבי האופי של האדם. בגלל טעות הייחוס הבסיסית, אנחנו מפחיתים במשקלם של גורמים סיבתיים-מצביים גם כשברור שלגורם חיצוני הייתה השפעה משמעותית על ההתנהגות.
המודל של גילברט - ע”מ 137 (*דיברנו בשיעור).
גילברט
ערך מספר ניסויים המראים כי להסקה תכונתית יש אופי אוטומטי, וכדי לקחת בחשבון גם מידע נסיבתי אנו נוקטים מאמצים מכוונים.
ניסוי1: הראו לנבדקים וידאו ללא קול ובו אישה, הנראית לחוצה מאוד, מדברת עם אדם אחר. לחצי מהנבדקים נתנו הסבר לעצבנותה של האישה (שואלים אותה שאלות שנוגעות לפנטזיות מיניות), ולחצי לא נתנו הסבר (אין שאלות על נושאים מלחיצים).
השערה: כל הנבדקים, מבלי להתחשב במה שנאמר להם, יסיקו באופן אוטומטי שהאישה חרדתית. לאחר מכן, אלה שקיבלו הסבר לנושא השיחה ישנו את האבחון הראשוני ויסיקו שיתכן שהיא לא אדם לחוץ בכל זאת, ואילו האנשים שלא קיבלו הסבר לא ישנו את ההסקה הראשונית. זה אכן מה שקרה.
ניסוי המשך: נתנו לנבדקים בשתי הקבוצות לבצע בו זמנית מטלה אחרת (לשנן רשימת מילים תוך כדי צפייה בוידיאו).
השערה: הקשב הנדרש למטלה השנייה לא יאפשר לקבוצה הראשונה לבצע את התיקון הנדרש, והם יחשבו שהיא אישה לחוצה אף שנאמר כי ששואלים אותה שאלות מלחיצות. זה אכן מה שקרה.
ביקורת על הניסוי של גילברט
יתכן שהנבדקים היו מוטרדים מהצורך לשנן את רשימת המילים ולכן לא הבחינו במידע הנסיבתי. עם זאת, גילברט דאג לכך מראש והכניס מילים שקשורות לנושאים שהאישה נדרשה לדבר עליהם. כלומר הנבדקים לא יכלו שלא להיות מודעים להשפעת הסיטואציה על התנהגות האישה אך הם עדיין לא השתמשו במידע הזה.
לסיכום, גילברט הראה שהזרעים של טעות הייחוס הבסיסית נמצאים בתהליך העיבוד הקוגניטיבי במהלכו אנחנו מנסים לפענח מיהו האדם מולנו.
ישנן שתי סיבות מדוע לאנשים יש נטייה חזקה לייחוס תכנותי:
- המידע של ייחוס סביבתי שנועד לתקן את הייחוס האוטומטי התכונתי אינו מספק.
- שלב התיקון דורש אנרגיה וקשב כך שזה לא יעיל כשאנחנו עייפים ומוסחים.
עם זאת, מצאו שכאשר אנשים מתעניינים יותר בסיטואציה בה הם נמצאים ולא כיצד אדם ספציפי מתנהג, הייחוס של גילברט הוא הפוך. אנשים יעשו באופן אוטומטי ייחוסים על הסביבה (למשל כאשר רואים מישהו צורח לאחר שירד ממתקן בלונה פארק, יסיקו שהמתקן מפחיד ולא שהאיש פחדן).
הטיית הצופה משתתף בייחוסים סיבתיים
הגישה שלנו לאדם או למצב תלויה בשאלה אם אנחנו שותפים לפעולה בעצמנו או צופים באדם אחר במצב.
בתפקיד השחקן - לרוב מתעניינים בסיטואציה שבה אנחנו נמצאים.
בתפקיד הצופה - לרוב מתעניינים באדם שנמצא מולנו.
ניבויים בנוגע לייחוסים סיבתיים: שחקנים יטו יותר לייחוסים סביבתיים מאשר צופים.
- מדוע אתה בחרת את התואר ומדוע חברך בחר את התואר (ניסוי של Nisbett – היה בשיעור).
- זוגות נשואים מראים הבדל בייחוסים- בעל יסביר שאיחר כי הייתה תנועה כבדה ואשתו תסביר כי הוא עצלן ולא מתחשב.
- ארה”ב תסביר שהיא מציבה כוחות בהרבה מקומות בעולם כדי להגן מפני איומים עתידיים, ומדינות אחרות יטענו שזה קשור לאימפריאליזם של ארה”ב.
תהליכים שגורמים לתופעה: שחקנים וצופים צריכים להסביר הנחות שונות.
1. התכונות של השחקן. שחקן יכול לקחת בחשבון את התכונות שלו כשהוא מסביר למה ביצע בחירה, אך כאשר שואלים על אדם אחר אנחנו פחות מכירים אותו.
2. הבולטות של הסיטואציה היא שונה בין שחקן וצופה.
השחקן מוטה החוצה, לעבר הגבלות של הסיטואציה ואפשרויות.
הצופה מתמקד בפעולות השחקן, כיוון שהוא בולט יותר.
3. הבדל במידע שיש לגבי השחקן.
שחקנים יודעים מדוע הם מתנהגים בדרך מסוימת, אך הם יכולים רק לנחש את הכוונה של אחרים כשהם הצופים, והם לא יודעים אם הפעולה היא טיפוסית או ייחודית
התהליך הקוגניטיבי – הפחתה ע”י עוגנים
לעיתים אנחנו מעריכים ערכים לא ודאיים באמצעות הגשמת ערך שאנחנו יודעים שהוא נכון. למשל נעריך כמה הרוגים יש במתקפת טרור לפי מספר שנאמר בחדשות, נעריך כמה מפוטרים יהיו במשבר הכלכלי הנוכחי לפי המשבר האחרון. מחקרים מראים שהערכה שיוצאת מהעוגן הראשוני בד”כ לא טובה, וקטנה מהערך האמיתי.
במחקר ראו מה אנשים מעדיפים לקנות- חטיפים בערך של 50 סנט כל אחד, או 4 בשני דולר. אנשים קנו יותר חטיפים מהסוג השני, כלומר הם נשענו על העוגן של כמה חטיפים הם צריכים לקנות.
מעבר לממד חיצוני/פנימי
השאלה האם פעולה מסוימת קשורה לאדם שמעורב בה או להקשר הסביבתי, חשובה בניתוח של סיבות ביומיום. זה מאפשר לנו לנבא התנהגות של אדם מסוים והכוונות שלנו. אנחנו משתמשים בייחוסים סיבתיים כשאנחנו מחפשים את ה”דבק” שמקשר בין סוגים שונים של התנהגות- לעיתים הדבק הזה הוא תכונה של האדם (הוא מתנהג כך תמיד כי הוא כזה), ולעיתים הוא הסיטואציה. יחד עם זאת, אנחנו לעיתים קרובות שואלים את עצמנו שאלות נוספות על התנהגות האדם כדי להגיע להבנה מורכבת יותר של משמעותה ולאפשר לנו תחזית על התנהגות עתידית. בעיקר אנחנו לעיתים קרובות מעוניינים להבין את כוונות האדם. בערך 80% מהזמן אנשים מפרשים פעולות מכוונות עם התייחסות לסיבות שנעוצות בשחקן עצמו. מרבית הסיבות להתנהגות קשורות לשני תחומים: רצונות ואמונות. הם אלה שמובילים לפעולה מלכתחילה, לכן זה הגיוני שכאשר אנחנו רוצים להבין התנהגות של אחרים אנחנו מנסים להבין מה הם מחפשים (מהם הרצונות שלהם) ומה הם מאמינים שיאפשר או לא יאפשר להם להשיג זאת.
סיכום מונחים פרק 5-
• תיאוריות ייחוס- סט תפיסות המסביר איך אנשים מקצים סיבה לאירוע סביבם, ומה ההשלכות להערכות אלו.
• ייחוס סיבה- קישור אירוע לסיבה, כמו הסקה שתכונת אישיות היא אחראית להתנהגות הנראית.
• עקרון השונות המשותפת- הרעיון שלפיו התנהגות צריכה להיות מיוחסת לסיבה מסוימת שמתרחשת תמיד התנהגות נצפית.
o קונצנזוס-אחד העקרונות מהתיאוריה של קלי המאפשר להסיק האם מידע הוא משמעותי, מסתמך על מה רוב האנשים היו עושים בסיטואציה הנתונה.
o מובחנות- עקרון נוסף. מתבסס על תגובת היחיד לסיטואציות שונות. מעיד על ההתנהגות האם היא מיוחדת וספציפית לסיטואציה מסוימת או שהיא מתרחשת תמיד.
o עקביות- עקרון נוסף. איך היחיד מגיב לאותה סיטואציה בזמנים שונים. האם בפעם הבאה, תחת אותם נסיבות, האדם יתנהג באותה צורה או אחרת?
• עקרון ההפחתה- רעיון לפיו אנשים צריכים להקצות פחות משקל לסיבה מסוימת של התנהגות, אם סיבה אחרת סבירה ייתכן וגרמה לה.
• עקרון ההגדלה- רעיון לפיו אנשים צריכים להקצות משקל גדול יותר לסיבה מסוימת של התנהגות, אם סיבה אחרת שמוצגת לרוב תניב תגובה שונה.
• מחשבה נגדית- מחשבות על מה יכל לקרות, יכל להיות לי או צריך היה לקרות “אם רק” משהו היה קורה אחרת.
• הגברה רגשית- הגברה בתגובה רגשית לאירוע בהתאם לכמה קל ניתן לדמיין מצב בו האירוע לא היה מתרחש.
• הטיות בשירות עצמי- הנטייה לייחס כשלון ואירועים שליליים לתנאים חיצוניים אך הצלחה ואירועים חיובים לעצמם.
• האמונה בעולם צודק- האמונה שאנשים מקבלים את מה שמגיע להם בחיים, ומגיע להם את מה שהם מקבלים.
• הטיית הצופה משתתף- מתן ייחוסים חיצוניים לעצמי, וייחוסים פנימיים לאחר באותה סיטואציה.
• מעמד חברתי- כמות העושר, חינוך ויוקרה תעסוקתית שיש ליחידים ומשפחותיהם.
סיכום נקודות חשובות-
• ממעשים לנטיות- הסקת סיבה להתנהגות:
o אנשים מחפשים ללא הרף את הסיבות להתרחשות אירועים, והייחוס שהם עושים משפיע על ההתנהגות שלהם.
o לאנשים יש סגנונות הסבר שונים, שנוטים להיות יציבים לאורך זמן. סגנון פסימי- ייחוס תוצאות חיוביות לגורמים חיצוניים, לא יציבים, וסיבות מקומיות. בעוד שתוצאות שליליות מייחסים לגורמים פנימיים, יציבים וגלובליים. לסגנון פסימי זה יש מתאם עם בריאות לא טובה, ביצועים לא טובים ודכאון.
• תהליכי ייחוס סיבה
o עקרון ההשתנות המשותפת- מעורב בעשיית ייחוסים. כשאדם מתנהג בצורה מסוימת בזמן סיטואציות רבות, אנשים רבים נוטים לא להתנהג בצורה זו, הגיוני לייחס את ההתנהגות לאדם. כשאדם מתנהג בצורה מסוימת רק בסיטואציה ספציפית, ורוב האנשים באותה סיטואציה מציגים התנהגות זהה, הגיוני לייחס את ההתנהגות לסיטואציה.
o היכולת לדמיין מה סביר שאחרים היו עושים במצב מסוים, מאפשרת לאנשים להשתמש בעקרון ההפחתה ועקרון ההגדלה. אם אילוצים מצביים יכלו לגרום להתנהגות נצפית, אנשים יפחיתו את החשיבות של מזג ותכונות האדם. אם היו מוצגים בסיטואציה כוחות חזקים שבד”כ היו מעכבים את ההתנהגות, אך היא עדיין מתרחשת- אנשים יניחו שהמזג של האדם הספציפי הוא חזק למדי.
o מחשבות נגדיות יכולות להשפיע משמעותית על ייחוסים. אנשים לפעמים עורכים סימולציה מנטלית ובה מוסיפים או מחסירים אלמנטים באדם או בסיטואציה ומעריכים את האפקט שיש לזה על התוצאות. אנשים נעזרים בסימולציה זו לאחר הערכת התוצאה, להנחיית הייחוסים שלהם. שמחה או צער כתגובה לאירוע מוגברים כשהחשיבה הנגדית מגבירה את המחשבה שדברים היו יכולים להיות אחרת.
• טעויות והטיות בייחוס
o הייחוסים של אנשים לא תמיד רציונלים. למשל כשמבצעים הטיה בשירות עצמי ומייחסים אירוע לנסיבות מחמיאות לעצמנו.
o טעות הייחוס הבסיסית היא הנטייה לייחס התנהגות למזג אמיתי או מדומיין של אדם, ולהזניח את החשיבות של השפעות סביבתיות על ההתנהגות. לעיתים, אפילו שהשפעות הסיטואציה ניכרות, אנשים נוטים לייחס את ההתנהגות לתכונות, יכולות ומניעים פנימיים.
o אחת הסיבות שאנשים מבצעים ייחוסים שגויים היא בגלל היפותזת העולם הצודק- החשיבה שאנשים מקבלים את מה שמגיע להם ושתוצאות קשות מגיעות לאנשים רעים או חסרי יכולת.
o סיבה נוספת לטעות הייחוס הבסיסית היא שאנשים והתנהגותם נוטים להיות יותר בולטים מהסיטואציה.
o סיבה אחרונה לטעות הייחוס הבסיסית היא שנראה שייחוס הוא תהליך דו שלבי. אנשים לרוב מאפיינים אחרים מיד ובאופן אוטומטי בתכונות התואמות עם ההתנהגות הנראית, ורק לאחר מכן, או אולי בכלל לא, הם מתאימים את האפיון הראשוני לכך שיש השפעות חזקות לסיטואציה.
o יש שונות בייחוס בין משתתף לצופה. (הטיית הצופה משתתף) בכללי, משתתף נוטה לייחס את התנהגותו הרבה יותר לגורמים מצביים מאשר מה שייחס לו צופה מהצד. חלק מהסיבה לכך, זה עצם העובדה שהמשתתף חשוף להרבה יותר מידע.
• תרבות וייחוס סיבתי
o יש שונות תרבותית גדולה ברגישות לביצוע טעות הייחוס הבסיסית. אנשים מתרבות קולקטיביסטית (תלותיים) פחות רגישים לביצוע הטעות מאשר אנשים מתרבות אינדיווידואליסטית. בין השאר בגלל הנטייה לשים לב להקשר, שמעודדת את בולטות הסיטואציה אל מול האדם.
o כשלאנשים משתי תרבויות (bicatural) עושים פריימינג לחשוב על תרבות אחת או אחרת הם עושים ייחוסי סיבות עקביים עם התרבות שהוטרמה.
• מעבר למימד הפנימי חיצוני
o רוב הזמן, אנשים מוטרדים מיותר מרק האם לייחס התנהגות לסיטואציות או לאדם. הם מעוניינים להבין מה הכוונות והסיבות ביסוד ההתנהגות של האדם.
