פרק 14 Flashcards
אלטרואיזם
התנהגות לא-אנוכית שעוזרת למישהו אחר ללא קשר לנסיבות של הפרט.
יש תחושות של חמלה ונטיות אלטרואיסטיות שמהוות כוח שגורם לנו לפעול לטובתם של אחרים שסובלים, לעיתים תוך מחיר עצמי. במקביל, אנחנו לא תמיד פועלים לפי הרגשות הפרו-חברתיים האלה. יש מספר כוחות שמדכאים התנהגות אלטרואיסטית – נטיות בסיסיות לשימור-עצמי או פחד ממבוכה (למשל: לפרש בטעות סיטואציה מסוימת כמקרה חירום).
נתחיל מהסוגיה האם יש בכלל סוג של אלטרואיזם טהור מכוון-לאחר.
1) דאגה אמפתית: תיאור מקרה של אלטרואיזם טהור?
במהלך מהומות לוס אנג’לס (1992) נהג משאית לבן הוכה באופן חמור ע”י 4 גברים שחורים. מספר אזרחים שחורים שגרו סמוך ראו את המאורע בשידור חי בטלוויזיה ומיהרו למקום כדי להציל את חייו, תוך סיכון חייהם.
בטסון: תיאר 3 מניעים להתנהגות אלטרואיסטית: שניים מהם הם אגואיסטים (אנוכיים) בבסיסם והשלישי יותר טהור ומכוון למען גרימת רווח לא-אנוכי לאדם אחר.
א) מניע 1 : תגמול חברתי - המטרה לזכות בהערכה של אחרים.
כבוד, תשומת לב חיובית, תגמולים ברורים והכרת תודה בעקבות עזרה לאחר.
ב) מניע 2 : חוויית מצוקה - המטרה להפחית את המצוקה שנחווית שלהם, הדרך הישירה להשיג זאת היא באמצעות הפחתת המצוקה של האחר.
ג) מניע 3 : דאגה אמפתית – תחושה שחווים כשמזדהים עם אדם שזקוק לעזרה, מתווה בכוונה להגדיל את רווחת האחר. בד”כ כשאנחנו נתקלים בסבל של האחר אנחנו מדמיינים איך זה מרגיש. מתחילת החיים ממש אנחנו מגיבים למצוקה של האחר באמצעות מצוקה שלנו.
תינוק בן יומו שמע את הבכי שלו, של תינוק אחר בן יום או של תינוק בן 11 חודשים. הוא בכה הכי הרבה בתגובה לבכי של תינוק אחר בן יום.
אנחנו מתוכנתים לחוש מצוקה כשאנחנו צופים במצוקה של האחר. כשאנו גדלים ומסתכלים מנקודת מבטו של האחר, אנחנו חשים מצב אמפתי של דאגה לאדם, מדמיינים איך זה מרגיש לסבול, ומונעים לתת מענה לצורך של האדם האחר, להגביר את הרווחה שלו, אפילו על חשבוננו. חוויה זו של דאגה אמפתית מייצרת אלטרואיזם נטול-אנוכיות ומכוון לאחר.
איך ניתן להדגים שהמניע להתנהגות הוא דאגה אמפתית?
צמד ניסויים של בטסון ושות’: נבדקים נחשפו לאדם אחר במצוקה. הניסוי נבנה באופן שמניעים אגואיסטים (לזכות בהערכה חברתית ולהפחית מצוקה אישית) יובילו להתנהגות לא ממש מועילה. במקביל, גורמים לנבדק לחוש אמפתיה ביחס לאדם שבמצוקה. אם הדאגה האמפתית גורמת לעזרה, למרות שיש אפשרויות אגואיסטיות להימנע מכך, ניתן להסיק כי יש צורה לא-אנוכית של אלטרואיזם שמבוסס על אמפתיה.
- ניסוי 1 - באטסון (היה ניסוי דומה בשיעור עם עזרה לקרול): כלל את המניע האגואיסטי של הפחתת מצוקה אישית כנגד המניע של דאגה אמפתית בכך שפשוט אפשר לנבדקים לעזוב את הניסוי. החוקרים הניחו כי אם הנבדקים יעזרו זה יהיה בהכרח ממניע של דאגה אמפתית. לנבדקים נאמר שישתתפו באינטראקציה עם נבדק אחר מאותו מין, שהתבקש לבצע מספר צעדים של מטלת אחזור ספרות וקיבל שוק חשמלי על כל טעות. בתנאי “יציאה קלה” הנבדק התבקש רק לצפות במשתף הפעולה מקבל 2 מתוך 10 שוקים ואז אפשרו לו לעזוב את הניסוי בזמן שמשתף הפעולה מסיים את הניסוי. בתנאי זה, אם הנבדקים הוחנו בעיקר ע”י מניע אנוכי להפחית מצוקה אישית צפויה להיות מעט התנהגות של עזרה שכן הנבדק יכול פשוט לעזוב. בתנאי “יציאה קשה” נאמר לנבדק שעליו להישאר לצפות במשתף הפעולה מקבל את כל 10 השוקים.
לאחר 2 שוקים, משתף הפעולה נראה חיוור וביקש כוס מים, ציין כי הוא חש אי-נוחות והזכיר חוויה של שוק טראומטי מהילדות.בשלב זה הנבדק מילא דיווח עצמי של שאלון רגשות הקשורים למצוקה (דאגה, בלבול, עצבים) ודאגה אמפתית (סימפתיה, חמלה, רגישות). השאלונים שימשו לסיווג הנבדקים לאלה שחשו דאגה אמפתית ואלה שחשו מצוקה אנוכית.
בשלב הבא של הניסוי, הנסיין שאל את הנבדק אם הוא מוכן לקבל כמה מהשוקים במקום משתף הפעולה. בטסון שיער (ואכן מצא) שאם יש אלטרואיזם המבוסס על דאגה אמפתית, צריכים להיות אנשים מקרב אלה שחשו דאגה אמפתית שיסכימו לקבל את השוקים החשמליים, גם כשיכלו לפרוש מהניסוי ולהימנע מהמצוקה האישית שלהם. הנבדקים שחשו הכי הרבה מצוקה ויכלו להימנע מהסיטואציה הסכימו לקבל כמה שוקים חשמליים, והנבדקים שחשו דאגה אמפתית התנדבו לקבל יותר שוקים גם כשיכלו לעזוב את הניסוי.
ביקורת:
o דאגה אמפתית לא תומרנה אלא נמדדה לפי מדדי דיווח עצמי.
יתכן שהייתה הטיית סלקציה – נבדקים עם דמה גבוהה של אמפתיה עשויים להיות יותר עוזרים בכלליות, מסיבות שלא קשורות לתגובה לא-אנוכית למצוקה של האחר.
o הנסיין ידע על התנהגות הנבדק ולכן לא ניתן לשלול מניע של הערכה חברתית.
אולי הנבדקים שהסכימו ליותר שוקים רצו להרשים את הנסיין או להימנע ממבוכה בכך שיעזבו אדם שמפגין מצוקה ברורה.
- ניסוי 2: נבדקות השתתפו במטלת יצירת רושם כשהן יושבות בשקוביות נפרדות. הדוברת (משתפת פעולה), לכאורה סטודנטית,רשמה לנבדקת 2 פתקים שחושפים לכאורה מידע כן על עצמה. המטלה של המאזינה (הנבדקת) היא לייצר רושם מדויק ככל האפשר מהדוברת. בניסוי הזה דאגה אמפתית תומרנה כמשתנה ב”ת.
בתנאי אמפתיה נמוכה – הנבדקת התבקשה להיות אובייקטיבית ככל האפשר בקריאת הפתקים ולהתרכז בעובדות שבידיה.
בתנאי אמפתיה גבוהה – הנבדקת התבקשה לדמיין בצורה חיה ככל האפשר איך הדוברת הרגישה.
בפתק הראשון הדוברת התוודתה שהיא מרגישה לא במקום בביתה החדש ובאוניברסיטה. בפתק השני ביטאה צורך חזק בחבר, ופחות או יותר ביקשה מהמאזינה להיות חברה שלה. לאחר הפתק השני נמסר לנבדקת שהדוברת עזבה את הניסוי. בשלב זה הנסיין נתן לנבדקת טופס שתיאר עוד “מחקר על מערכות יחסים ארוכות-טווח” ושאל אם הנבדקת תרצה להעביר עוד זמן עם הדוברת, הלכאורה בודדה.
בתנאי הערכה חברתית נמוכה הפתקים הועברו במעטפה חתומה והנסיין לא קרא אותם. בנוסף, הנבדקת השיבה לשאלה כמה זמן תהיה מוכנה לבלות עם הדוברת באמצעות מעטפה חתומה שתשלח ישירות לפרופסור שעורך את המחקר, שלא פגש את הנבדקת, כך שגם הנסיין וגם הדוברת לא ידעו מה תגובתה של הנבדקת.
בתנאי הערכה חברתית גבוהה הנסיין והנבדקת קראו את הפתקים של הדוברת והן הנסיין והן הדוברת יודעו בדבר התשובה של הנבדקת לגבי כמה זמן תהיה מוכנה להשקיע. המשתנה התלוי היה מספר השעות שהנבדקת התנדבה להקדיש לדוברת.
נבדקים שחשו דאגה אמפתית התנדבו ליותר שעות, גם כשאף אחד לא ידע זאת.
- ניסוי 3 (אייזנברג): עדות חזקה לקיומו של מניע של דאגה אמפתית יהיה מדד פיזיולוגי כלשהו שיחזה מתי אדם צפוי לנקוט באלטרואיזם.
נבדקים בכיתה ב’, כיתה ה’ או סטודנטים צפו בוידיאו של אישה וילדיה שלאחרונה היו בתאונה. הילדים נאלצו להפסיד ימי לימודים בזמן ההחלמה בבית החולים. בזמן הצפייה, הוקלטו הבעות הפנים של הנבדקים ונמדד הדופק שלהם. לאחר הצפייה בסרט ניתנה להם אפשרות לעזור בכך שייקחו שיעורי בית בזמן החופשה שלהם (כך שיפסידו זמן של בילויים שהוא יקר ערך). החוקרים מצאו שילדים וסטודנטים שחשו סימפטיה ודאגה לנפגעי התאונה (“דאגה אמפתית”, במונחים של בטסון) הראו עיניים מלוכסנות, מבט מודאג וירידה בקצב הלב – תגובה פיזיולוגית הפוכה ל-
fight or flight.
הם גם נטו יותר לעזור. לעומת זאת, לנבדקים שדיווחו על מצוקה בזמן הצפייה בוידיאו היה מבט של כאב, קצב לב מואץ והם פחות נטו לעזור.
מסקנה: לא רק שדאגה אמפתית גורמת להתנהגות יותר עוזרת ממצוקה, אלא היא עושה זאת גם דרך תגובות פיזיולוגיות שונות.
דאגה אמפתית היא גם גורם מרכזי בהתנהגויות פרו-חברתיות נוספות.
אומוטו וסנידר: חקרו התנדבות, המוגדרת אצלם כעזרה ללא תשלום שמספקים לאדם אחר, זר, שזקוק לה, ללא ציפייה לקבלת פיצוי מסוג כלשהו.
ההערכות שבארה”ב כ-30% מהאוכלוסייה מתנדבת לפחות פעם אחת בשנה – מספקים חברה לאדם מבוגר, עוזרים לילדים במצוקה, לחולים או לגוססים. בדומה לאלטרואיזם, גם להתנדבות יש מניעים רבים, כולל הרצון לתגמול חברתי והרצון להפחית מצוקה אישית. אולם, החוקרים מצאו שדיווחים עצמיים של רגשות דאגה אמפתית מנבאים צורות שונות של התנדבות.
מה מטפח דאגה אמפתית אצל אנשים? תשובות לכך עולות ממחקרו של אולינר&אולינר.
הם ראיינו 100 מצילים ממלח”ע ה-II שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בשואה. המרואיינים ציינו שאלטרואיזם וחמלה היו מוערכים מאוד במשפחתם. הם היו השראה שההורים ביטאו והעבירו לילדיהם. לפיכך, דאגה אמפתית היא כוח חזק לטוב בחברה האנושית, וניתן לטפחה בקלות.
2) מאפיינים מצביים של אלטרואיזם
ראינו שמצב של “דאגה אמפתית” מעודד אלטרואיזם והתנדבות, אך בבירור מצב של דאגה אמפתית לא תמיד גורם לנו להתנהג כך. למשל, המקרה של Kitty Genovese שנרצחה סמוך לדירתה: היא צעקה בקול ושכנים ששמעו את צעקותיה הדליקו את האור בדירתם אך לא עשו דבר כדי לעזור, למעט שכן אחד בקומה השביעית שצעק “תעזוב את הבחורה הזו!”. התוקף עזב את קיטי, אך לאחר זמן מה חזר ותקף אותה שוב בחדר המדרגות של דירתה. הקריאה הראשונה למשטרה הייתה חצי שעה לאחר שהתחילו להישמע צעקותיה של קיטי בשכונה. כשהמשטרה הגיעה, קיטי כבר מתה.
38 מהשכנים הודו ששמעו אותה צועקת. בבירור זה גרם להם לחוש דאגה אמפתית, אך רק אחד השכנים עשה משהו וצעק מהחלון. אף אחד לא קרא למשטרה. השכנים אמרו ש”היו עייפים”, “חשבו שמדובר בריב אוהבים” או “חששו”. זוג אחד צפה בהתעללות וברצח מבעד לוילון בביתם. מקרה זה זעזע את הציבור בארה”ב ובדומה לניסוי של מילגרם העלה שאלות לגבי הטבע האנושי: האם אנחנו כה חסרי רגישות לסבל של האחר? לפי הניסויים שראינו קודם התשובה היא לא, ומקרה זה גרם לחוקרים לבחון את המנגנון המעכב פעולות אלטרואיסטיות וגורם לאנשים לא להתערב בזמן חירום.
המחקר של דארלי ובטסון (הוזכר בפרק 1): הניסוי מבוסס על הסיפור המקראי של השומרוני הטוב: איש אחד נשדד, עורטל ונעזב בתעלה. לפי הסיפור, הראשון שנתקל בו הוא כומר עסוק שלא עוצר ולא עוזר לו. השני הוא איש משבט לוי, שגם אמור להיות איש דת, אשר מתעלם מהאיש. האחרון הוא שומרוני, אדם שמקיים מנהגים דתיים אחרים ואנשי המיינסטרים בזים לו, שרואה את האיש כשהוא כבר חצי מת. הוא עוצר, עוזר לו, לוקח אותו לפונדק, נותן לו בגדים ואוכל ומשיב לו את כוחו.
הניסוי הראה שגורמים מצביים ולו פעוטים, כמו האם אדם מאחר, קובעים אם יעזור לאדם במצוקה.
מהלך הניסוי: סטודנטים במדרשה התבקשו להרצות בפני סטודנטים באזור אחר באוניברסיטה. משתנה ב”ת 1: נושא ההרצאה - סוגי עבודות שאנשי הסמינר יכולים בד”כ למצוא לאחר סיום לימודיהם או משל השומרוני הטוב. משתנה ב”ת 2: מידת החיפזון. הנסיין נתן לנבדקים מפה של הקמפוס והראה להם את הבניין שבו ירצו. בתנאי ללא חפזון נאמר לנבדקים שיש להם שפע של זמן להגיע למקום המבוקש, בתנאי חפזון מתון נאמר להם שעליהם להזדרז ובתנאי חפזון גבוה נאמר לנבדקים שהם כבר באיחור וכי הסטודנטים מחכים להם לשמוע את חכמתם. בדרך לאולם ההרצאות הנבדקים חלפו על פני משתף פעולה שנאנק בפרוזדור וכשהיה במרחק שמיעה מהנבדקים אמר שהוא מתקשה לנשום. ניתן היה לראות ולשמוע שהוא במצוקה.
ממצאים:
אפקט עיקרי לנושא ההרצאה – מרצים על משל השומרוני נטו יותר לעזור.
אפקט עיקרי גדול למידת החיפזון – אלה שלא מיהרו עזרו פי 6 מאלה שמיהרו להרצאה (רק 10% מהממהרים עצרו לעזור).
א. אפקט הקהל
– הסיכוי שאדם הצופה מהצד במקרה חירום יעזור לקורבן
(bystander interventions)
קטן כאשר יש אנשים אחרים בסביבה.
דיפוזיה של אחריות – הפחתת תחושת הדחיפות לעזור לאדם במצוקה מתוך הנחה שאחרים שגם צופים בסיטואציה יעזרו לו. מכיוון שאנשים אחרים יכולים לעזור, האדם חש פחות מחויב. במקרה של קיטי אנשים כנראה ראו ששכנים נוספים הדליקו את האור בחלונם והניחו שהם יתקשרו למשטרה.
הניסוי של דארלי ולאטאנה: סטודנטים ישבו בשקופיות נפרדות ודנו בבעיות הקשורות לחיים באזור עירוני. הם השתתפו בשיחה דרך אינטרקום שאפשר רק לנבדק אחד לדבר בכל פעם. משתנה ב”ת - כמות המשתתפים בדיון: (1) שניים - נבדק + משתף פעולה קורבן, (2) שלושה - נבדק + משתף פעולה קורבן + משתף פעולה נוסף, (3) שישה – נבדק + משתף פעולה קורבן + 4 נוספים.
מהלך הניסוי: בסבב הראשון, הקורבן ציין כי התקשה להסתגל לחיים בעיר, וכי הוא סובל מהתקפים מעת לעת, בייחוד כשהוא תחת לחץ. בסבב השני, הקורבן נחנק והתנשם ודיבר לא בקוהרנטיות. הוא קרא לעזרה באופן מפורש, אמר שיש לו התקף, שהוא זקוק לעזרה ועומד למות, ולאחר מכן השתתק. משתנה תלוי – האם הנבדק יעזוב את השקוביה ויעזור לאדם שלכאורה סובל מהתקף אפילפטי חמור
ממצאים: הנוכחות של זרים נוספים דיכאה משמעותית התנהגות של עזרה.
בתנאי 2 בקבוצה (צופה אחד) – 85% קמו לעזור.
בתנאי 3 בקבוצה (2 צופים) – 62% קמו לעזור.
בתנאי 6 בקבוצה (5 צופים) – 31% קמו לעזור.
מחקרים שונים שבדקו נטייה לעזור לאדם במצוקה (בסכנה או בכאב):
75% עזרו כשהיו לבדם לעומת 53% שעזרו כשהיו בנוכחות אחרים.
ב. מאפייני הקורבן
- האם יש מחיר לעזרה משפיעה על הסיכוי להגיש עזרה.
ניסוי: בסאב-וואי בפילדלפיה. משתפת פעולה התנדנדה ליד הרכב, התעלפה על הרצפה ובהתה בתקרה. משתנה ב”ת – המחיר של עזרה – תנאי אחד נזל לקורבן דם ובתנאי השני לא (ההנחה שאם יש דם זה יותר מסוכן לעזור). ממצאים: פחות עזרו לקורבן כשהיא דיממה (65% לעומת 95%). אף שהדם הדגיש את המצוקה של הקורבן, המחיר המוערך של עזרה מנע התערבות אלטרואיסטית. - אנשים נוטים יותר לעזור לאחרים הדומים להם, כולל כאלה מאותה קבוצה אתנית.
ניסוי: בקרב בע”ח - קופי אדם ימנעו מעצמם מזון ואף ירעבו כדי למנוע מבן מינם לקבל שוק חשמלי, ולא ינהגו כך למען בני מינים אחרים. - משיכה בינאישית (שגדלה כאשר יש דמיון – פרק 10) עשויה להגביר התנהגות עזרה.
- האם הקורבן צועק או שקט: כשהקורבן צועק הסיכוי לעזרה הוא 75-100%,
כשהקורבן שקט הסיכוי לעזרה הוא 25-40%. - מין הקורבן: בכלליות נוטים יותר לעזור לנשים, אך זה מושפע מהמראה של האישה.
נשים נשיות יותר ומהודרות יותר נוטות לקבל יותר עזרה מעוברי אורח. למה?
o נשים נשיות תואמות לסטריאוטיפ המגדרי של אישה תלותית וחסרת אונים, ולכן יתפסו יותר כזקוקות לעזרה.
o גברים יתפסו את ההזדמנות כ”רגל בדלת” למעורבות רומנטית פוטנציאלית עם אישה אטרקטיבית.
מסגרת – הסיכוי לקבל עזרה
בניסוי עם ההתקף אפילפסיה הראו שהסיכוי של צופה להגיש עזרה כשהוא לבדו הוא 85%. כאשר יש שני צופים הסיכוי של כל אחד להגיש עזרה הוא 62%, אבל עדיין הסיכוי לקבל עזרה הוא מכפלת הסיכויים שכל צופה יעזור לקורבן, ולכן היא שווה 85%. גם כאשר יש 5 צופים, הסיכוי של כל אחד לעזור הוא 31% והסיכוי של הקורבן לקבל עזרה הוא 85%. האם זה אומר שלקורבן לא משנה כמה אנשים יש סביבו? לא… מחקרים שונים בדקו את המהירות שבה צופים ניגשים לתת עזרה לאדם במצוקה והראו שצופה יחיד פועל הכי מהר. במצבי חירום זה עשוי להיות הדבר המשמעותי.
3) אלטרואיזם ותהליכים מבניים
התיאוריה של דארלי ולאטאנה האירה כיצד תהליכים מבניים מפחיתים סבירות לעזרה.
מקרים רבים של מצוקה הם מעורפלים באופן מפתיע. אי-הסכמה קולנית בין גבר לאישה שנשמעת ברחוב עושיה להיות לא מזיקה או להתפתח לאלימות הדורשת התערבות.קבוצת מתבגרים גדולה עשויה להציק לילד צעיר, אך אולי הם משחקים בצחוק. לאור אי הבהירות שלמקרי חירום, עזרה מחייבת תחילה שמגיש העזרה הפוטנציאלי יזהה שיש צורך בהתערבות. פרטי ההתנהגות של הקורבן תורמים לפרשנות של האם נחוצה עזרה:
- כשהמצוקה של הקורבן בולטת יש יותר סיכוי שיקבל עזרה. כשאנשים משמיעים בקול את המצוקה שלהם יש יותר סיכוי שיעזרו להם.
- כשמגיש עזרה פוטנציאלי עד למאורעות שהובילו למצוקת הקורבן יש יותר סיכוי לעזרה.
- כשהסיטואציה חיה ודרמטית יותר יש יותר סיכוי שצופה יזהה ויבין מה קורה.
ניסוי: בתנאי החי הנבדק ראה משתף פעולה מתעלף ובהדרגה לאט לאט חוזר להכרה. בתנאי הפחות חי הנבדק ראה רק את החברה להכרה.
89% עזרו כשראו את הדרמה בהתהוותה והבינו מה הבעיה, לעומת 13% בתנאי השני. - ההקשר החברתי בסביבה גם משפיע:
בורות פלורליסטית – קורית כשאנשים לא מבינים מה קורה ומניחים שהכל בסדר בגלל שאף אחד אחר לא נראה מוטרד. באירוע שיש בו פוטנציאל לסכנה, כאשר כולם מתנהגים כאילו הכל בסדר, אנשים נוטים בטעות לחשוב שהשלווה של האחרים מעידה שאין סכנה. זה קשור לחשש מפני המבוכה שכרוכה בלהיות היחיד שנלחץ, כאשר אין סיבה למהומה.
ניסוי: בחן בורות פלורליסטית בקרב צופים באדם במצוקה. הנבדקים התבקשו למלא שאלונים בחדר במעבדה: לבד/ עם שני משתפי פעולה פסיביים/ עם שני נבדקים אמיתיים. תוך כדי מילוי השאלונים הופיע סימן מובהק לסכנה – עשן נכנס לחדר מתחת לדלת ומילא את החדר.
לבד – לנבדקים לא היו רמזים מאנשים אחרים לגבי מה קורה והם נקטו בפעולה: 75% עזבו את החדר ודיווחו לנסיין על העשן. עם נבדקים אמיתיים – רק 38% דיווחו על העשן, עם משתפי פעולה פסיביים שלא הביעו כל חשש – רק 10%! דיווחו על העשן לנסיין.
מסתבר שאנשים מעדיפים להסתכן בסכנה פיזית ולא לחשוף את עצמם למבוכה בפני זרים.
נקודה מעניינת - הנבדקים הבנו את הסיטואציה בצורה שונה: נבדקים שלא דיווחו על העשן הסבירו שלא חשבו שיש סכנה, נבדקים שדיווחו על העשן תפסו אותו כסכנה מתקרבת.
השערה: הסיכוי ליפול לבורות פלורליסטית קטן כשהנבדקים מבחינים בבירור בהבעת דאגה על פניו של מישהו אחר.
ניסוי: נבדקים הובלו למעבדה דרך אתר בנייה תחת שיפוצים. בדרך הם חלפו על פני כמה קורות עץ ואדם שעסק בשיפוצים. כשהגיעו למעבדה, התבקשו לצייר את המודל הכי טוב שלהם לסוס. החוקרים תמרנו את המידה בה הנבדקים יכלו לזהות הבעות לא מילוליות של אחרים, לפיכך: את הסימנים האמינים לדאגה לגבי סכנה אפשרית. בתנאי הביקורת, המשתתף היה לבד. בתנאי השני היו שני נבדקים שישבו זה מול זה בזמן שציירו את המודל. בתנאי השלישי שני הנבדקים ישבו גב אל גב ללא גישה מיידית ויזואלית להבעות הפנים של האחר.
בעודם מציירם את המודל, נשמע קול התנגשות והפועל בחוץ קרא בכאב ברור “הרגל שלי!”. ממצאים: היכולת לראות את הבעות הפנים הספונטניות של האחר מפחית אפקט של בורות פלורליסטית: בתנאי הביקורת 90% עזבו את החדר לעזור לפועל, בתנאי פנים-מול-פנים 80%, בתנאי גב-אל-גב 20%. מבלי שהם רואים את הפרשנות האמיתית של האחר למצב לפי הבעות פניו, אנשים מניחים שהכל בסדר.
איך לשפר את הסיכוי לקבלת עזרה? (לפי דארלי)
(1) להבהיר מה המצוקה – “סובבתי את הרגל ואני לא יכולה ללכת, אני צריכה עזרה”
(2) לבחור אדם ספציפי – “אתה שם, אתה יכול לעזור לי?”
באופן זה ניתן להתגבר על שני המכשולים העיקריים של התערבות –
(1) מונעים מאנשים לחשוב שאין סכנה אמיתית כך מפחיתים בורות פלורליסטית.
(2) מונעים מאנשים להניח שמישהו אחר יעזור כך מפחיתים דיפוזיה של אחריות.
4) אלטרואיזם ותרבות
האם הבדלים בתרבות אזורית (עיר גדולה/מטרופולין) משפיעים על מידת העזרה והאלטרואיזם?
אנשים בעיר מדווחים על רמות גבוהות יותר של דאגה אמפתית, אך איך זה משפיע על התנהגות?…
Steblay:
סקרה 35 מחקרים ובדקה שיעורי עזרה בקהילות בגדלים שונים (אלף – יותר ממיליון). בכל המחקרים, נוצרו באופן מחקרי 17 התנהגויות של עזרה, בד”כ בתנאים טבעיים.החוקרים בחנו האם ייענו לבקשות פשוטות (כמו השקעת זמן), האם יתערבו כדי לעצור פשע והאם יעזרו לאדם במצוקה (למשל, הולך רגל פצוע). האנליזה הראתה כי הסיכוי שזרים יעזרו גדול באופן משמעותי בקהילות כפריות מאשר באזורים עירוניים. האפקט של גודל הקהילה היה בולט במיוחד באוכלוסיות בין 1,000-50,000, כאשר הסבירות לקבלת עזרה גדל ככל שהאוכלוסייה קטנה. אולם, מעל 50,000 האפקט של גודל האוכלוסייה הוא קטן.
מה משפיע על ההתנהגות - הקונטקסט שבו גדל האדם או הקונטקסט שבו הוא נמצא בהווה? למשל, אדם שגדל בכפר וחי כיום בעיר הגדולה. הממצאים מראים כי ההקשר הנוכחי מנבא יותר חזק מהרקע הכפרי/עירוני של האדם.
מה גורם להבדלים בשיעור העזרה?
- מילגרם – עומס גירויים: שיעור הגירויים בסביבה עירונית כה גדול שלא ניתן להתייחס לכל הגירויים. בגלל עומס הגירויים, האדם מוכרח לכבות את עצמו קצת, להצר את תחום המיקוד שלו, ולכן פחות סביר שיתייחס לצרכי האחר וינהג באלטרואיזם. כלומר, הדרכים הרגילות בהן אנו מזהים ומפרשים מצבי חירום מופרעות והדחף לעבור מדוכא. הצרת הפוקוס – הן מבחינת הפניית תשומת לב והן מבחינת תחום המאורעות שיזוהו כבעלות השפעה על המחשבות, רגשות ופעולות של הפרט. זה מגביל את תחושת האחריות לאנשים במצוקה.
- היפותזת הגיוון: ציינו כי יותר סביר שנעזור למי שדומה לנו. אזורים עירוניים מורכבים מאוכלוסיה יותר מגוונת, ולכן בממוצע יש פחות סיכוי להיתקל באדם דומה לנו בסביבה עירונית.
- דיפוזיה של אחריות: בעיר יש יותר אנשים שיכולים לעזור ולכן יש פחות תחושה של אחריות אישית להגיש עזרה באזורים עירוניים.
5) מעמד חברתי ואלטרואיזם מהדורה חדשה
- מעמד חברתי -> יותר אמפתיים -> תורמים יותר ויותר התנהגות פרו חברתית
- ניסוי: משחק הדיקטטור (קיבלו 10 נקודות והתבקשו להביא לאחר נקודות -> כמות הנקודות קבעו את הסיכויים בהגרלה).
i. מעמד נמוך - נתנו יותר נקודות ממעמד גבוה.
• ניסוי : נבדק עושה מטלה , נבדק אחר (שהוא משת”פ) מאחר לניסוי ורואים שהוא במצוקה. האם הנבדק האמיתי יעזור לו או לא? לפני זה תפעלו ידת אמפתיה - הראו סרטון נייטראלי / ילדים במצוקה באפריקה.
i. בתנאי נייטרלי - מעמד נמוך עזרו יותר ממעמד גבוה, (למשת”פ המאחר).
ii. בתנאי אמפתיה - מעמד גבוה = מעמד נמוך.
6) דת, אתיקה ואלטרואיזם
• האם חשיפה לדת גורמת לפרו-חברתיות?
ניסוי: משפטים מבולבלים -> עשו פריימינג למילות דת / מילים ניטרליות. אז עשו משחק דיקטטור עם 10 דולר , פריימינג של דת יותר תרמו.
• האם עובד גם אצל חילונים?
ניסוי: פריימינג משפטים מבולבלים -> או לגופים אזרחיים שמעודדים שיתוף פעולה (אזרחות, חבר מושבעים…) / נייטראלי.
פרימינג לתנאי “אזרחיות” יותר תרמו במשחק דיקטטור. זה לא הדת זה פשוט ערכים של שיתוף פעולה, שוויון וכד’…
..
• ניסוי נקודות: רק לעשות פריימינג של פרצוף אנושי יעודד התנהגות פרו-חברתית. הראו לנבדקים או תמונה של 3 נקודות (מסודרות כמו פרצוף, 2 למעלה אחת למטה) או תמונה של 3 נקודות הפוכות (1 למעלה 2 למטה). בפריימינג של הפרצוף -> יותר התנהגות פרו-חברתית במשחק דיקטטור.
7) אלטרואיזם ואבולוציה
אחת ההתנהגויות שהכי קשה להסביר במונחים אבולוציוניים. הברירה הטבעית מעדיפה התנהגויות שמגבירות סיכוי להישרדות ורבייה. התנהגות אלטרואיסטית מטבעה היא בעלת מחיר – כרוכה בהשקעת משאבים יקרים לאחרים, במקום לעצמנו או לקרובים גנטיים שלנו. לדוגמא, מקרה בו 3 חברים קפצו לנהר להציל את חברם שנסחף עם הזרם ובסוף ארבעתם נהרגו. אנשים המונחים ע”י אלטרואיזם חסר גבולות לא היו שורדים בהיסטוריה של האבולוציה. בכל זאת, יש 2 הסברים לכך:
א) ברירת קרובים (Kin Selection)
הנטייה של הברירה הטבעית להעדיף התנהגויות שמגבירות את סיכויי ההישרדות של קרובים גנטיים. זה נובע מה-inclusive fitness של היחיד – הנטייה האבולוציונית של אנשים לדאוג לעצמם, לצאצאיהם, לקרובים שלהם ולצאצאים של הקרובים שלהם. לפי גישה זו, אנשים יותר יטו לעזור למי שחולקים איתם מטען גנטי משותף: נעזור לצאצאים יותר מאשר בני דודים ראשונים, ולבני דודים ראשונים יותר מאשר בני דודים שניים וכו’. לפיכך, חלק ניכר מהאלטרואיזם איננו לחלוטין בלתי-אנוכי, כי מטרתו לעזור לאלו שחולקים איתנו מטען גנטי משותף.
a. יש לנו יכולת גבוהה לזהות קרובים.
כך נוכל לבחור למי לעזור וממי להתעלם. אכן, יש ממצאים לגבי בע”ח שונים שגם כאשר הם גדלים בנפרד, הם יודעים לזהות את קרוביהם באמצעות רמזים ויזואליים ורמזי ריח. אמהות אנושיות מזהות את תינוקן מתמונה / לפי ריח חולצתו גם כשיש להן מעט מאוד קשר עם התינוק (למיטב ידיעתנו אין עדויות ליכולת זהה של אבות לזהות את צאצאיהם, ולכן הם גם מוטרדים כל כך מהנושא של נאיפה).
b. נכוון יותר מההתנהגות העוזרת שלנו לקרובים מאשר לא קרובים יש פה דוגמאות שלא הביאה בשיעור אבל לא נראלי קריטי
ממצאים תומכים מעולם החיות:
- קוקיות יותר נוטות להאכיל גוזלים רעבים של קרוביהן מאשר סתם גוזלים רעבים.
- סנאים יותר נוטים להשמיע קולות אזהרה (המסכנים גם את עצמם כי כך הטורף יודע איפה הם נמצאים) כדי להזהיר סנאים קרובים או סנאים שגרו איתם בעבר מאשר כדי להזהיר סנאים לא קשורים. גם אצל בני אדם נראה כי הקרב משפיעה על התנהגות עזרה.
- במספר תרבויות אנשים מדווחים על יותר קבלת עזרה מאנשים קרובים להם מאשר מאנשים מקרבה רחוקה או לא קרובים.
- כשמתארים להם סיטואציה היפוטתית, אנשים מדווחים על יותר נטייה לעזור לקרובים, בייחוד צעירים מבניהם שיכולים להביא לעולם ילדים, מאשר אנשים מקרבה יותר רחוקה או זרים.
- במחקר על תורמי כליה, אנשים נטו לנקוט בהתנהגות אלטרואיסטית פי 3 למען קרובים (73% לעומת 27%).
- במטלת פאזל שדרשה שיתוף פעולה, תאומים זהים החולקים בדיוק את אותם גנים שיתפו פעולה פי שתיים מתאומים לא זהים שחולקים רק מחצית מהגנים (94% לעומת 46%).
- במחקר נוירולוגי, אמהות צעירות הגיבו אקטיבציה של הקורטקס הפרה-פרונטאלי (אזור שקשור לרגשות פרו-חברתיים) נוכח תמונה של התינוק שלהן ולא לתמונה של תינוקות חמודים באותה מידה.
ב) יחסי גומלין
דיברנו על קשר גנטי, מה עם עזרה לחברים? ולזרים מוחלטים? אנשים קופצים למים כדי להציל זרים, תורמים כסף בצורה אנונימית וגם סתם עוזרים למישהו זר לחצות את הכביש.
ניתן להסביר התנהגויות אלה באמצעות יחסי גומלין ושיתוף פעולה, שהם הבסיס לתיאוריה האבולוציונית השנייה.
בצורה מסורתית, לפני שנוצרו חברות אנושיות,פרטים שחיו בקבוצות שרדו טוב יותר כששיתפו פעולה זה עם זה. כדי להסביר איך נולד שיתוף הפעולה, תיאורטיקנים אבולוציוניים משתמשים בקונספט של “אלטרואיזם הדדי”, או הנטייה לעזור לאחר מתוך ציפייה לקבל עזרה בתמורה בהזדמנות אחרת. לשיתוף פעולה בין לא-קרובים יש יתרונות רבים שמגבירים את סיכויי ההישרדות והרבייה לשני הצדדים.אלטרואיזם הדדי מפחית את הסבירות של קונפליקט מסוכן, עוזר להתגבר על הבעיות שצצות עקב מיעוט משאבים, ומציע בסיס לפרטים כדי ליצור ברית ולחייב פרטים דומיננטיים יותר.
יש עדויות לעזרה ההדדית העומדת בבסיס התיאוריה של האלטרואיזם ההדדי.
- ערפדים שניזונים מדם לא יכולים לשרוד אם הם לא אוכלים דם במשך 60 שעות. מחקרים מצאו שערפדים שבעים מעלים גרה דם למען ערפדים שעזרו להם בעבר, אך לא יתרמו דם לכאלה שלא תרמו להם בעצמם.
- אצל שימפנזים ובבונים יחסי גומלין הם חלק מכללי ההתנהגות החברתית. הם חולקים מזון עם כאלה שחלקו איתם מזון, משגיחים על הצאצאים ומטפלים בהם באופן מערכתי.
גם אצל בני אדם יחסי גומלין הם עקרון חזק, והדחף להחזיר טובה הוא דחף אוניברסאלי.
ניסוי: החוקרים שלחו כרטיסי ברכה לכבוד כריסטמס בדואר לזרים מוחלטים. כ-20% הפגינו יחסי גומלין בכך ששלחו לשולח (שאותו לא פגשו מעולם) כרטיס לחג. כנראה שחשו מחויבים לנורמה של יחסי גומלין ולכן השיבו כרטיס ברכה לשולח.
כאשר עוברים הטרמה ליחסי גומלין, נבדקים עושים הכללה לאנשים נוספים: נבדקים שקיבלו טובה ממשתף פעולה עוזרים יותר לאחרים באינטראקציה שנובעת מכך. לפיכך, נראה שהתנהגות אלטרואיסטית המכוונת לאלו שאינם קרובים פועלת לפי החוקים של יחסי גומלין והיא חלק חשוב מהחוזה החברתי.
• מסגרת - המוח המשתף פעולה
כשאנחנו משתפים פעולה אנחנו מסתכנים בכך שירמו אותנו, ולעיתים קרובות התגמול של שיתוף פעולה מופיע מאוחר יותר. חוקרים הראו כי המוח האנושי מחווט באופן שיאפשר שיתוף פעולה למרות אי-וודאות מהסוגים האלה.
ניסוי: כשאנו משתפים פעולה המוח יורה בדומה לדפוס של קבלת תגמול. 46 נשים שיחקו באינטרנט בדילמת האסיר מול שחקן אחר. השתמשו ב-fMRI לסריקת המוח של הנשים כשהן שיתפו פעולה עם הזר (מה שהייתה הבחירה הכי נפוצה שלהן), ומצאו כי אזורים הקשורים לתגמול (הגרעינים הבזליים, הקורטקס הקאודלי-ונטראלי והאורביטו-פרונטאלי) ירו בזמן שיתוף פעולה. אזורים מוחיים אלה עשירים ברצפטורים של דופמין ומופעלים ע”י תגמולים מסוגים שונים, כמו טעם/ ריח/ מגע נעים. מסתבר ששיתוף פעולה גם הוא תגמול אינהרנטי.
1) משחק דילמת האסיר
הנבדק יכול לבחור אם לשתף פעולה עם המשתתף השני במשחק באופן שיתגמל את שניהם, או לבגוד במשתתף השני באופן שיגדיל את הרווח האישי באופן לא פרופורציונאלי.
אם שני הנבדקים משתפים פעולה כל אחד מרוויח 5$.
אם שני הנבדקים בוגדים כל אחד מרוויח 2$.
אם אחד משתף פעולה ואחד בוגד, הבוגד מרוויח 8$.
לנבדק נאמר שהוא לעולם לא יפגוש את המשתתף השני ושיקבל את כספו מיד עם בחירתו.
מנקודת מבט של למקסם את התועלת האישית הדבר הרציונאלי הוא לבגוד:
אם הנבדק השני משתף פעולה עדיף לבגוד (מרוויח $8 לעומת $5).
אם הנבדק השני בוגד עדיף לבגוד (מרוויח $2 לעומת $0).
אבל, אם שני הנבדקים בוגדים שניהם ירוויחו 2$, במקום ששניהם ישתפו פעולה וירוויחו 5$.
הבחירה המיטבית לכל אחד לחוד היא הבחירה הכי גרועה לשניהם יחד.
לכאורה, הניסוי לא משקף את המציאות, כי יש בו רק 2 התנהגויות אפשריות: לשתף פעולה/ לבגוד, ולא מגוון של התנהגויות שיתוף פעולה מול התנהגויות תחרותיות. בנוסף, הנבדקים לא מורשים לדון באפשרויות לפני הבחירה ולא ניתנת להם הזדמנות להסביר/ להצדיק את הבחירה לאחר שבוצעה. זה נראה יותר מדי מוגבל ומלאכותי מכדי ללמד משהו על שיתוף פעולה בעולם האמיתי. אך המראה עשוי להטעות. דילמת האסיר תופסת את המאפיינים החשובים שיש בסיטואציות בעולם האמיתי.
למשל: הודו ופקיסטן נמצאות במרוץ חימוש במשך שנים. כל מדינה צריכה להחליט אם להשקיע עוד כסף בחימוש או להפסיק להשקיע בחימוש לטובת יותר שגשוג כלכלי. בלי קשר לבחירה של המדינה השנייה, עדיף להשקיע בחימוש (כדי לא להיות פגיעה). אבל אם שתיהן משקיעות בחימוש ומדביקות את הקצב במהירות זה מוביל למצב של התחמשות אין סופית. ניסויים של פרדיגמת “דילמת האסיר” מספקים תובנות מדוע אנשים, קבוצות ומדינות עשויים לשתף פעולה או לבגוד.
אחד הדברים המפתיעים לגבי מערכות יחסים אנושיות הוא המהירות שבה מערכות יחסים תחרותיות יכולות להפוך לשיתופי פעולה, ולהפך.במלח”ע ה-II גרמניה ויפן היו אויבות מושבעות של ארה”ב, וקצת אחרי זה הן הפכו לבנות ברית. ההוטו והטוצי חיו בשלום עד שהתחיל התחיל רצח העם.
2) מאפיינים מצביים של שיתוף פעולה שיכתבתי ממהדורה חדשה
דיוויד רנד ומרטין מוואק הראו כי ככל שגדל הסיכוי שאהיה באינטראקציה עם האדם בעתיד ככה גדל הסיכוי שאשתף איתו פעולה.
מוניטין - סך האמונות, הערכות ורשמים שאנשים אוחזים על האינדיבידואל ברשת חברתית מסוימת.
ניסוי: דילמת האסיר . הוסיפו לפני זה תנאי שאמרו לנבדקים האם לנבדק השני יש מוניטין של משתף פעולה או לא. בתנאי שמאור שהוא משתף פעולה -> יותר שיתפו פעולה (וואלה?!?!)
הרעיון של מוניטין מתפשט ע”י רכילות.
ניסוי: משחק כלכלי שהיו יכולים להביא כסף אחד לשני. 2 תנאים: האם מותר להם לרכל בתוך הקבוצה / אסור לרכל. כשהיה אפשר , יותר התנהגות פרו-חברתית ושיתוף פעולה -> כנאה מתוך הפחד למוניטין של קמצן.
3) שיתוף פעולה ותהליכים מבניים
היבטים מבניים משפיעים על התנהגותנו: אם מישהו צועק עלינו בכביש יש סיכוי טוב שנוציא את העצבים שלנו על מישהו אחר, ואם צפינו בסרט על אמא-תרזה יש סיכוי טוב שנתנהג בצורה חיובית ביחס לאחרים. בניסוי האחרון, תחרותיים ראו אנשים אחרים מבעד לעדשה תחרותית ויצרו אינטראקציות יותר תחרותיות.
נויברג: תיכוניסטים גברים השתתפו בניסוי קלאסי של דילמת האסיר. לפני הצגת הדילמה, הנבדקים עברו פריימינג – הצגה תת-סיפית של מילים עוינות (תחרותי, לא חברותי, עוין) או מילים ניטראליות (בית, הסתכל, תמיד). 84% מהנבדקים בקבוצת ניסוי בגדו בשחקן השני ברוב צעדי הניסוי ורק 55% בגדו מקרב קבוצת הביקורת. הניסוי מעורר דאגה ביחס למילים אליהן אנשים נחשפים רוב הזמן. הדימויים התחרותיים והאגרסיביים שאנחנו קולטים מהמדיה, משחקי וידיאו וסרטים עלולים לעודד חברה תחרותית יותר. לפי תוצאות הניסוי של נויברג נראה שהאופן בו אנו מתייגים באופן מפורש (גלוי) מצבים שונים עלול להשפיע על רמות של תחרותיות ושיתוף פעולה. כשעורכי דין מתייחסים להסכמי גירושין כהזדמנות להשיג ללקוח שלהם את העסקה הכי טובה על חשבון בן הזוג זה בלתי נמנע שתהיה מרירות מוגברת.
ליברמן, סמואלס ורוס: דילמת האסיר הוצגה לנבדקים בשני אופנים. למחצית נאמר שהם עומדים לשחק במשחק וולסטריט ולמחציתם נאמר שהם עומדים לשחק במשחק קהילתי. יתר פרטי המשחק היו זהים לשתי הקבוצות. בסיבוב הראשון, המשתתפים בתנאי משחק קהילתי שיתפו פעולה פי 2, וההבדלים ההתחלתיים נשמרו לאורח כל הניסוי.התיוג “משחק וולסטריט” גרם למשתתפים לאמץ גישה לפיה עליהם למקסם את הרווח שלהם, ואילו ב”משחק קהילתי” היה לנבדקים סט אחר של דימויים ומניעים שהגדילו את הרצון למקסם את הרווח המשותף.
4) שיתוף פעולה ותרבות
נתחיל מהתייחסות לתת-תרבויות, כמו תת-הקבוצה של בעלי מקצוע הכלכלה.
תיאוריות כלכליות מניחות שבני אדם הם שחקנים רציונאליים הנוהגים לפי אינטרס אישי ושואפים למקסם את הרווחים שלהם. בעבר כלכלנים הניחו ששוק חופשי ישרת בצורה המיטבית את החברה. האם הכשרה של כלכלנים מעודד אנשים להתנהג שאופן תחרותי? לפי ממצאים שונים כן.
- ניסוי 1: נבדקים שלומדים כלכלה או מקצוע אחר השתתפו בסבב אחד של דילמת האסיר, ונעשו מאמצים גדולים לוודא שהבחירות של כולם יישארו אנונימיות. 72% מהסטודנטים לכלכלה בגדו בשותפים שלהם, לעומת 47% מהסטודנטים למקצועות אחרים.
- ניסוי 2: במדגם אקראי של 1,000 פרופסורים מ-23 דיסציפלינות, משתתפים נשאלו כמה כסף תרמו בשנה האחרונה למוסדות צדקה שמשרתים את הציבור. שיעור התרומה של פרופסורים לכלכלה היה קטן פי 2, למרות שיש להניח שהם משתמשים באותה מידה בשירותים שאותם ארגונים מספקים.
תת-התרבות שאנשים משתייכים אליה היא בעלת השפעה גדולה על נטיתם לשתף פעולה עם אחרים או לדאוג לעצמם.
כעת נתייחס לתרבויות שונות בעולם.
הנריץ’: דגמו נבדקים מ-15 חברות קטנות למשחק האולטימאטום, שהוא קרוב של דילמת האסיר. במשחק האולטימאטום משתתף אחד מקבל תקציב של כסף (10$) ומתבקש לחלק את הכסף בינו לבין המשתתף השני. לאחר מכן, המשתתף השני מקבל הזדמנות לקבל או לדחות את הצעת החלוקה. אם משתתף 2 דוחה את ההצעה אף אחד לא מרוויח. המשחק חושף עד כמה, בממוצע, משתתפים מוכנים לחלוק את כספם עם זרים. המשתתפים בניסוי היו מחפשי מזון, איכרים, רועים נוודים ואנשים מתרבויות חקלאיות של יושבי קבע באפריקה, דרום אמריקה ואינדונזיה. ה”כסף” שניתן לנבדקים לחלוקה היה שונה בין התרבויות בהתאם למה שנחשב עבורם לטובין, למשל טבק. כלכלן רציונאלי בעל אינטרס עצמי יקבע שהחלוקה ההגיונית היא לתת לתת 10% מהסכום (לתת 1$ ולהישאר עם 9$), מפני שהצעה זו מגדילה את העושר של שני הצדדים.
הממצאים הראו כי ב-15 התרבויות המחלקים הציעו בממוצע 39% מהסכום לזר האנונימי. במחקר עדכני יותר בתרבויות אחרות 71% מהמחלקים נתנו למשתתף השני 40-50% מהסכום.
החוקרים בדקו אילו גורמים תרבותיים משפיעים על הסבירות לשיתוף פעולה נדיב.
גורם אחד בולט במיוחד היה המידה שבה בני התרבות נדרשים לשתף פעולה עם אחרים כדי לשרוד ולזכות במשאבים. ככל שבני התרבות היו תלויים יותר זה בזה לאיסוף מזון ולהישרדות, הסכום שהציעו למשתתף השני היה גדול יותר. למשל, בני שבט בפרו כמעט לא משתפים פעולה עם אנשים מחוץ למשפחתם כדי לייצר מזון. הסכום הממוצע שהציעו למשתתף 2 היה 26%. בני שבט באינדונזיה נוהגים לדוג בקבוצות גדולות תוך שיתוף פעולה בין אנשים ממשפחות שונות. הסכום הממוצע שהציעו למשתתף 2 היה 58%. תלות הדדית מגדילה את הנדיבות בשיתוף פעולה.
5) שיתוף פעולה ואבולוציה
אקסלרוד: איך שיתוף פעולה עשוי להופיע בסביבות תחרותיות הנשלטות ע”י מרדף אכזרי אחרי אינטרסים אישיים? איך אנשים לא-קרובים עשויים להתחיל לנהוג לטובת קידום האינטרס של האחר? מכיוון ששיתוף פעולה הוא בינלאומי ומופיע גם בהקשרים חברתיים בלתי צפויים, אקסלרוד הניח שיש לו מקור אבולוציוני. במלח”ע ה-II נוצר שטח ניטראלי בין הבריטים לגרמנים. הם הניפו דגלים, קבעו הסכמים מילוליים וביצעו ירי סמלי כדי לסמן ולשמר שיתוף פעולה שלו בין אפיזודות של התקפה, שבמסגרתו נאסר על הצדדים לפגוע בצד השני.
מהלך הניסוי: טורניר במהלכו המשתתפים (אקדמאים, מתמטיקאים זוכי פרסים, האקרים ואנשים רגילים) התבקשו לתכנן תוכנת מחשב שתקבע איזה צעד לנקוט בכל סיבוב של דילמת האסיר, בהתבסס על מה שקרה בסיבובים הקודמים. בטורניר הראשון, הוצעו 14 אסטרטגיות שונות. כל אסטרטגיה הורצה 200 סיבובים מול כל אסטרטגיה אחרת, והנקודות נסכמו. האסטרטגיה המנצחת:
“Tit-to-Tat”
– בסיבוב הראשון הבחירה היא בשיתוף פעולה, ובכל אחד מהסיבובים הבאים המשתתף מחקה את ההתנהגות של הצד השני בסיבוב הקודם. כשהצד השני נוקט בשיתוף פעולה הוא מתוגמל מיידית בשיתוף פעולה, וכשהוא נוהג בבוגדנות הוא נענש מיידית בבוגדנות.
בטורניר השני הוצעו 62 אסטרטגיות. כל המשתתפים הכירו את התוצאות של הטורניר הראשון וידעו מהי האסטרטגיה שניצחה. גם בטורניר זה האסטרטגיה
“Tit-to-Tat”
גברה על האחרות. היא לא ניצחה בכל האינטראקציות עם אסטרטגיות אחרות, אך התמודדה טוב יותר בסה”כ עם מגוון אסטרטגיות. אקסלרוד טוען שהאסטרטגיה הזו מבוססת על סט עקרונות שכדאי לנו לאמץ. למה?
(1) היא משתפת פעולה, ולכן מעודדת פעולות תמיכה הדדיות למען מטרה משותפת
(2) היא לא קנאית. מי שמשתמש בה יכול להצליח מבלי לנקוט בהתנהגות תחרותית.
(3) לא ניתן לנצל אותה, היא לא פרו-חברתית בצורה עיוורת, אלא מענישה על בוגדנות.
(4) היא סולחת, מוכנה לשתף פעולה ברגע שהצד השני מעוניין בכך, גם לאחר סבבים רבים של תחרותיות ובוגדנות.
(5) קל לקרוא אותה, לא לוקח זמן רב ליריב להבין מה האסטרטגיה שנוקטים מולו.
הנחמדות שלה מונעת ממנה להידרדר לבעיות מיותרות, הנקמנות שלה מונעת מהצד השני להתמיד בבוגדנות בכל פעם שהוא מנסה זאת, הסלחנות שלה עוזרת לשחזר שיתוף פעולה הדדי, הבהירות שלה גורמת לצד השני להבין וכך מגביר שיתוף פעולה בטווח הארוך.
הערכים של נחמדות, חוסן, סלחנות ובהירות הם ערכים שטוב לחיות לפיהם.
