פרק 7 Flashcards
שלושת מרכיבי העמדה
עמדה- הערכה של אובייקט בצורה חיובית/ שלילית.
שלושת רכיבי העמדה: רגש, קוגניציה והתנהגות
הבסיס של העמדה הוא רגש- כלומר תגובה רגשית לאובייקט. עמדות קשורות לכמה אנחנו מחבבים או נרתעים מאובייקט. כמעט כל אובייקט מעורר רמה מסוימת של רגש חיובי או שלילי. מחקרים הציעו שהעמדות השליליות שלנו חזקות יותר מהעמדות החיוביות. העמדות כוללות גם קוגניציה- שזה ידע על אובייקט, אמונות, רעיונות, זיכרונות ותמונות (למשל ידע על קבוצת ספורט שכולל זיכרון של משחק, ידע על שחקנים). עמדות מתקשרות עם התנהגויות ספציפיות. כשהעמדה שלנו עוברת פריימינג אנחנו מוטים יותר להתנהג בצורה שתואמת את העמדה. עמדות מפעילות את המוח באזור הקורטקס המוטורי בצורה התואמת לפעולות מסוימות. כלומר, המוח מכין את הגוף שלנו לפעולה.
מכיוון שיש מספר מימדים לעמדות יש מספר דרכים להוביל לשינוי עמדה. למשל: עידוד התנהגות בצורה מסוימת, סיפוק מידע מושך, שינוי התחושה שאדם מרגיש בהצגת אובייקט עליו יש עמדה. אולם, מאותה סיבה גם קשה לשנות עמדה - צריך להתגבר על מכלול רגשות מחשבות והתנהגויות.
מדידת עמדות –
משתמשים רבות בשאלוני עמדות, הבודקים כיצד הנבדק מרגיש לגבי חברים בקבוצות אחרות, בני זוג, עצמם וכדומה.
1) שאלון ליקרט – שאלון עמדות עם דירוג בסולם 1-7 (אף פעם-תמיד, מסכים-לא מסכים). פחות מתאים לעמדות מורכבות, כיוון שלגבי נושאים מסוימים יתקבלו תשובות דומות, שלא תשקף את השונות בין אנשים.
2) מדידת נגישות העמדה - גישה שפותחה ע”י פזיו, מודדת עד כמה עמדה יכולה להפוך לפעילה במוח ולהדריך התנהגות באמצעות הזמן שלוקח לענות על שאלה לגבי עמדה, זה נקרא response latency השהיית תגובה. תגובה מהירה יותר מעידה על עמדה חזקה יותר. במחקר בו בדקו כמה נבדק חושב שמישהו מהמתמודדים יהיה נשיא טוב, הזמן שלקח להם לענות היה מנבא חזק למי הם חשבו שיזכה בדיבייט הראשון, ומנבא למי הם הצביעו חצי שנה מאוחר יותר.
3) מדידת מרכזיות העמדה במערכת האמונות - כמה עמדה מסוימת מתקשרת לעמדות אחרות. לדוגמא: שאלות לגבי הפלות, מחקר על תאי גזע, נישואין של הומואים וכו’ המידה בה עמדה מסוימת חשובה תהיה במתאם גבוה עם עמדות בנושאים אחרים. למשל אם הדעה שלנו לגבי הפחתת זיהום חזקה זה ימצא במתאם חזק עם הדעה שלנו על קידוחי נפט ותעשיית הרכב.
4) מבחן האסוציאציות הסמוי – משמש לאמוד עמדות סמויות יותר בתחומים של דעות קדומות וסטריאוטיפים.
5) מדדים לא ורבליים – למשל: כמות חיוכים וקירבה פיזית לאחר כמשקפים את העמדה.
6) מדדים פיזיולוגים – למשל: תבניות פעילות מוחית. פחד הוא מרכיב חשוב לבעלי עמדה שמרנית בפוליטיקה. תגובות פחד קשורות לעליה בקצב לב, זיעה והם ימצאו במתאם עם העמדות. נבדקים שביטאו אמונות שמרניות בנוגע להוצאות צבאיות, חיפושים ללא צו חיפוש, התנגדות להגירה הראו יותר מוליכות של העור כשהציגו להם תמונות מאיימות של עכבישים וכלי נשק.
ניבוי התנהגות מעמדות:
הניסוי של לה פייר: בתקופה שבה הייתה אפליה כלפי סינים, לה פייר סייר במשך שנתיים עם זוג סיני. הוא לקח אותם לבתי קפה, מלונות וכו’. למרות האפליה רק מקום אחד מתוך 250 בהם הם ביקרו סירב לתת להם שירות. לאחר מכן, התקשר לה פייר לכל אחד מהמקומות בהם ביקרו ושאל האם הם היו משרתים סינים, כ-90% ענו בשלילה. כלומר: עמדה לא תמיד מנבאת התנהגות.
רוב האנשים מוצאים תוצאות אלה כמפתיעות, מכיוון ש אנו רגילים לדוגמאות לכך שעמדה והתנהגות באות ביחד. למשל, לאנשים המשחקים באולינג יש כנראה עמדה חיובית כלפי סוג הספורט הזה. לאנשים בעלי ילדים רבים יש בד”כ עמדה חיובית כלפי ילדים. אך דוגמאות אלה רק מראות שהתנהגות מסוימת כנראה מראה על עמדה חיובית כלפי התנהגות זו. אין זה אומר שאנשים בעלי עמדה חיובית כלפי התנהגות מסוימת בהכרח יבצעו אותה, או יתנהגו בצורה עקבית עם עמדה זו. יכולות להיות לכך מספר סיבות.
עמדה לעיתים מתנגשת עם גורמים חזקים אחרים הקובעים התנהגות:
כל העמדות מתחרות בגורמים נוספים הקובעים התנהגות. הגישה הנסיבתית של פסיכולוגיה חברתית גורמת לנו לצפות שהעמדה לא תמיד תנצח ותגבר על גורמים אחרים, ולכן העמדה לא תמיד תהיה בקשר חזק עם התנהגות. אחד הגורמים הפוטנציאליים שיכול להחליש את הקשר בין עמדה להתנהגות הוא הבנת הנורמות של התנהגות הולמת ומתאימה.
אולי לפי העמדה שלנו זה בסדר לדבר בקול רם עם החבר לידנו בזמן שאנו בקולנוע או בהצגה בתיאטרון, אך אנו לא נעשה זאת מתוך ההבנה שזה לא מקובל ויראה בעין לא יפה מצד האחרים.
עמדות הן לעיתים לא עקביות:
- עמדות יכולות להתנגש אחת עם השנייה.
- יכולים להיות מספר מרכיבים לעמדה, שלא בהכרח מסתדרים.
למשל: פער בין הרכיב הרגשי לרכיב הקוגניטיבי: חושבים שמישהו שחקן טוב אך לא אוהבים אותו. כשיש חוסר עקביות בין הרכיב הרגשי לקוגניטיבי, מובן שהעמדה לא מנבאת את ההתנהגות בצורה טובה. הרכיב הקוגניטיבי יכול לקבוע איזה עמדה אנו מבטאים והרכיב הרגשי יקבע את ההתנהגות עצמה, או להפך.
חוסר עקביות בין הרכיב הרגשי והקוגניטיבי של עמדה:
ניסוי: סטודנטים הצהירו מה הם חושבים על השתתפות בניסויים בפסיכולוגיה ואיך הם מרגישים לגבי השתתפות (למשל: האם הם חושבים שהשתתפות מקדמת את מטרתם וכו’). לאחר מכן דירגו עד כמה הרגש שלהם חיובי ועד כמה החשיבה חיובית. כאלה שהיו חיוביים בשני התחומים או שליליים בשני התחומים נחשבו עקביים, וכאלה שהיו חיוביים בתחום אחד ושליליים בתחום אחר נחשבו לא עקביים. לאחר כמה שבועות נסיינים אחרים שאלו אותם האם ירצו להשתתף בניסוי בפסיכולוגיה. החיוביים בשני התחומים אמרו כן, השליליים אמרו לא. כלומר…
התנהגותם של העקביים הייתה צפויה.
לגבי הלא עקביים, גם הרכיב הקוגניטיבי וגם הרגשי לא היו גורם מנבא טוב.
אינטרוספקציה לגבי הסיבות לעמדות שלנו:
לחוסר העקביות שיש בין הרכיבים הרגשי והקוגניטיבי יש השלכות חשובות על תוצאות האינטרוספקציה לגבי הסיבה לעמדה. לפעמים אנו לא יודעים במדויק מדוע אנו אוהבים או לא אוהבים מישהו/משהו. אך כשאנו עושים אינטרוספקציה אנו עלולים להתמקד בדברים שקל לזהות ולהגדיר, שקל לבטא במילים וכך לפספס את הסיבה האמיתית.
ווילסון: חילק נבדקים לשתי קבוצות. קבוצה אחת התבקשה לתת הערכה כללית לגבי מערכת היחסים שלהם, והקבוצה השנייה התבקשה קודם לומר מדוע הם אוהבים את בני הזוג שלהם ורק אחר כך לתת הערכה לגבי מערכת היחסים שלהם. הנסיינים יצרו קשר עם הנבדקים 9 חודשים לאחר מכן ושאלו מה סטטוס מערכת היחסים. העמדות של הקבוצה הראשונה היו מנבא טוב יותר מעמדות הקבוצה השנייה שעשתה אינטרוספקציה כדי להבין את העמדה. כאשר אנחנו חושבים מדוע אנחנו מחבבים מישהו יכול להוביל לבלבול לגבי מה אנחנו מרגישים באמת. כשאנשים חושבים על הסיבות לבחירה שלהם לפני שעשו את הבחירה, יש יותר סיכוי שיתחרטו על בחירתם אחר כך.
אינטרוספקציה לא תמיד מזיקה, והכוונה איננה שעלינו תמיד לפעול לפי תחושות בלי להתחשב בסיבות. בתכנון מבצע צבאי למשל, יש לבחון את כל הסיבות ואת כל הזוויות והאפשרויות שעומדות לפנינו. באופן כללי, במקרים בהם הסיבות האמיתיות לעמדה קלות לזיהוי, אינטרוספקציה לא תוביל לפער בין הגורמים שאנו חושבים שמשפיעים על עמדותינו לבין הגורמים האמיתיים. האפקט המזיק של אינטרוספקציה קורה רק במקרים בהם המקור האמיתי לעמדה שלנו קשה לאיתור – למשל, מקרים בהם הבסיס לעמדה הוא רגשי. במקרים כאלה, ניתוח קוגניטיבי יכול להעלות סיבות קוגניטיביות מטעות. כשהבסיס לעמדה קוגניטיבי, ניתוח כזה יכול להוביל לסיבות האמיתיות.
חוסר ההתאמה בין עמדות כלליות למטרות ספציפיות:
- יש אפשרות שהעמדה שלנו לא תהיה תואמת למטרה מולה אנו ניצבים. העמדות שאנו מבטאים הן לגבי דברים כלליים – הסביבה. אך ההתנהגות הרלוונטית בדרך כלל מתמודדת עם מקרים ספציפיים של הנושא. בגלל חוסר ההתאמה אין זה מפתיע שעמדות לא תמיד מנבאות טוב התנהגות. מחקרים מראים שעקביות עמדה-התנהגות גבוהה יותר כשהעמדה וההתנהגות באותה רמת ספציפיות. עמדות כלליות מנבאות את אופן הפעולה הכללי.
ניסוי: שאלו 244 נשים נשואות שאלות לגבי עמדותיהן על גלולות. השאלות נעו משאלות כלליות (מה הן חושבות על גלולות בכלליות) לשאלות ספציפיות (שימוש בגלולות בשנתיים הקרובות). לאחר שנתיים יצרו הנסיינים קשר עם הנשים ושאלו האם הן לוקחות גלולות. הם ראו שהעמדות הספציפיות ניבאו טוב יותר את השימוש הנוכחי בגלולות. לעמדות הכלליות לא היה קשר לשימוש בגלולות בתקופה שלאחר השאלון.
מסקנה: כדי לנבא התנהגות ספציפית באופן מדויק, יש למדוד את העמדה כלפי אותה התנהגות ספציפית. ניסוי זה יכול להסביר גם את הניסוי של לה-פייר. הוא שאל בעלי מסעדות האם ישרתו יפניים באופן כללי, ולא על זוג ספציפי עם אופן התנהגות מסוים.
העמדה כלפי אנשים,מקומות וכו’ היא הרבה פעמים עמדה כלפי הפרוטוטיפ של הקטגוריה, אם נתקל במצב שלא מתאים לפרוטוטיפ סביר שהתנהגות לא תשקף העמדה המוצהרת
לורד, לפר ומקי: שאלו סטודנטים זכרים מה עמדתם לגבי הומואים. ביקשו מהם לתאר מהו ההומו הטיפוסי עבורם. לאחר חודשיים הסטודנטים נשאלו האם הם מוכנים להראות את הקמפוס לתלמיד חדש – לחלקם תואר כהומו הטיפוסי כפי שתיארו אותו, ולחלקם תואר באופן שונה מהפרוטוטיפ. רק במקרה הראשון הסטודנטים פעלו ע”פ העמדה שהצהירו עליה. במקרה השני אלה עם עמדה שלילית “חרגו מהכלל שלהם” ובחרו להדריכו.
התנהגות “אוטומטית” העוקפת את העמדה המודעת:
הרבה פעמים ההתנהגות שלנו היא רפלקסיבית והקונטקסט במצב מסוים יכול לעורר התנהגות אוטומטית. לעיתים ההתנהגות האוטומטית נגרמת ע”י העמדות שלנו. זו המטרה של עמדה: לאפשר תגובה מהירה בלי לחשוב על יתרונות וחסרונות כל הזמן. אך יש סוגים של התנהגות אוטומטית שעוקפים את העמדות שלנו. כשמופקות התנהגויות אלה, הקשר בין העמדה להתנהגות חלש.
ניסוי: נתנו לנבדקים 30 סטים של 5 מילים והם התבקשו ליצור משפט תקין ע”י 4 מילים מתוך ה-5. לחלק מהנבדקים נתנו מילים שיצרו פריימינג למילה “מבוגר”. לאחר שסיימו הנבדקים את הניסוי, מדדו הנסיינים את הזמן שלקח לנבדקים להגיע למעלית. הנבדקים שאצלם יצרו פריימינג למילה מבוגר הלכו לאט יותר, כיוון שהליכה איטית היא תכונה המאפיינת מבוגרים.
הפעלה של קשרים מנטאליים שונים (תכונות, סטריאוטיפים) לעיתים קרובות מפיקה התנהגות המוכתבת ע”י קשרים אלה בצורה לא מודעת. בניסויים נוספים השמעת מוזיקה גרמנית בחנות יין הובילה לקנייה מוגברת של יין גרמני, והשמעת מנגינות צרפתיות הובילו לקניית יין צרפתי. כאשר עושים פריימינג של הישגים, אנשים מחזיקים יותר מעמד במטלות קשות ומתמשכות.
דיקסטרהויס וניפנברג: יצרו פריימינג לקטגוריה הקשורה להישגים אינטלקטואליים (פרופסור) ולקטגוריה של בעלי מנהגים גסים (כדורגלנים חוליגנים). אלה שעברו פריימינג לפרופסור הצליחו טוב יותר במבחן ידע כללי. כשנתנו קטגוריות כלליות (פרופסור,דוגמנית) הביצועים היו עקביים לקטגוריה. כשניתנו דוגמאות ספציפיות (איינשטיין, קלאודיה שיפר) התוצאות היו לא עקביות: הנבדקים הצליחו יותר בשאלות ידע כללי כשהפריימינג היה קלאודיה שיפר והצליחו פחות כאשר הציגו את איינשטיין. כשנותנים קטגוריה כללית, אנשים נוהגים ע”פ הקטגוריה. רואים את עצמם כאינטליגנטיים יותר כשמסתכלים דרך עדשות הפרופסור. אך כשנותנים דוגמא ספציפית היא משמשת כסטנדרט. במקרה הזה, איינשטיין הוא סטנדרט מאוד גבוה, דבר הגורם לאנשים להרגיש פחות אינטליגנטים, ושיפר היא סטנדרט נמוך והם מרגישים חכמים יותר.
ניבוי עמדות לפי התנהגות
במחקרים רבים נמצא שאנשים נוהגים להתאים את העמדות שלהם להתנהגות שהם מבטאים. דחף זה מראה את הנטייה החזקה שלנו להצדיק ולהסביר את ההתנהגות שלנו ולהקטין את חוסר העקביות בין העמדות לפעולות שלנו.
תיאוריות על עקביות קוגניטיבית-מנסות להסביר כמה ממקורות הרציונליזציה בהם אנו משתמשים כדי להתאים את עמדות לפעולות.
תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי (פסטינגר):
אחת התיאוריות המשפיעות בתחום העקביות ובפסיכולוגיה החברתית. כמו היידר, טען שאנשים מוטרדים מחוסר עקביות בין מחשבות, רגשות ופעולות וישקיעו אנרגיה פסיכולוגית רבה כדי להשיב את העקביות. הוא חשב שמצב רגשי אברסיבי (דיסוננס) מתעורר כשאנשים חווים חוסר עקביות בין שתי מחשבות, או בין מחשבות להתנהגות. במצב רגשי זה יש מוטיבציה להחזיר את העקביות ע”י שינוי אחת מהמחשבות הסותרות כדי להפוך אותן ליותר עקביות אחת עם השנייה. לפי פסטינגר, אנו חווים חוסר עקביות ודיסוננס כשההפך ממחשבה אחת נובע מהשנייה (אם אנחנו חושבים שמקום צדקה אחד טוב יותר מהאחר נרגיש דיסוננס אם בכל זאת נתרום למקום הפחות טוב). זוהי הגדרה מעורפלת (לא תמיד ניתן לדעת בוודאות מהו ההפך של מחשבה כלשהי) שלפיה אנשים צריכים לחוות יותר דיסוננס ממה שקורה בפועל. למרות שפסטינגר התקשה בהגדרת חוסר העקביות, התיאוריה שלו הוכחה כפרודוקטיבית ומלאת תובנה.
החלטות ודיסוננס:
החלטות קשות תמיד מלוות בדיסוננס. מכיוון שההחלטה היא קשה, יש תכונות מסוימות שאנו רוצים בהחלטה שנדחתה, ותכונות שאיננו רוצים בהחלטה שנבחרה. אלמנטים אלה אינם עקביים לבחירה שעשינו ולכן נוצר דיסוננס. למשל, אם אנו עוברים ממושב לעיר גדולה בגלל מזג האוויר, אנו נהנה מהשמש אך נחווה דיסוננס בגלל הפקקים והאוויר המזוהם. לפי פסטינגר, ברגע שביצענו החלטה, נשקיע מאמצים מנטאליים כדי להפחית את הדיסוננס באמצעות רציונליזציה.
ניסוי: ראיינו מהמרי סוסים דקה לפני שבחרו את ההימור ומיד אחרי שבחרו אותו. לפי התיאוריה, המהמרים ינסו להפחית את הדיסוננס בין התכונות הרעות בסוס שבחרו לתכונות הטובות בסוסים המתחרים. ההשערה שהפחתת הדיסוננס תהיה הכי גדולה לאחר שהימרו. כלומר, הם אמורים להיות יותר בטוחים בניצחון אחרי שעשו את הבחירה בהשוואה ללפני. ממצאים: לפני שבחרו את ההימור- המהמרים דיווחו שיש להם סיכוי הוגן לנצח. אחרי שבחרו- אמרו שיש להם סיכוי טוב לנצח. החלטות קשות יוצרות דיסוננס הגורם לתהליכי רציונליזציה שעוזרים לנו להרגיש יותר בנוח עם ההחלטה.
פסטינגר טען:תהליכי הפחתת דיסוננס מופעלים רק כשנעשתה החלטה שלא ניתן לשנות. הוא טוען שהתהליכים המתרחשים לפני ביצוע ההחלטה ואחרי הביצוע שונים, והערכה מחדש לטובת האלטרנטיבה שנבחרה או לרעת אלטרנטיבות אחרת, הינה תופעה פוסט-החלטית. הניסוי שתואר קודם תומך בטענה זו. טענה זו מתנגשת עם מידע נוסף שאנו יודעים על בני אדם. למשל, שלאדם יש יכולת לצפות את העתיד. אם כך, אם אנו נתקלים בפגם בבחירה שאליה אנו נוטים, למה שלא נתחיל את הרציונליזציה לפני ביצוע הבחירה כדי להפחית או להעלים את הדיסוננס?
לפי מחקרים מאוחרים: יש סוגי רציונליזציה הקורים לפני ביצוע ההחלטה באופן לא מודע. כשאנשים העומדים בפני בחירה מפתחים נטייה כלפי אופציה מסוימת על פני האחרות, הם מתחילים לעוות את המידע כדי לתמוך בהעדפה ההתחלתית שלהם. פסטינגר צדק בכך שהחלטות מעוררות דיסוננס ותהליכי הפחתת דיסוננס, אך תהליכים אלה קורים בתכיפות רבה יותר ממה שהוא צפה – הם יכולים להופיע גם לפני וגם אחרי שההחלטה נעשתה.
הצדקת מאמץ:
כשאנו משלמים מחיר גבוה על משהו והתוצאה מאכזבת, נחווה דיסוננס. כתוצאה מכך, נשקיע אנרגיה מנטאלית להצדקת ההשקעה.
ניסוי: סטודנטיות חשבו שהן מצטרפות לקבוצה שתדבר על נושא הסקס. כשהן הגיעו למקום הנסיינים אמרו להן שהן יעברו קודם מיון שיוודא שהן מצליחות לדבר על מין בחופשיות. אלה שעברו מיון עדין היו צריכות להקריא לנסיין הגבר מילים כגון: זונה, בתולה וכו’. אלה שעברו מיון מחמיר היו צריכות להקריא מילים מביכות מאוד וקטע המתאר יחסי מין. לכולן נאמר שעברו את המיון ושהפגישה מתקיימת באותו יום. מכיוון שכבר הקריאו מספר דברים במשך תהליכי המיון, עדיף שרק יקשיבו הפעם לפגישה ולא ישתתפו. נתנו להן אוזניות ואז הן שמעו שבקבוצה מדברים על חיי המין של חסרי חוליות. לא רק שנושא הקבוצה לא היה מה שהם חשבו שיהיה, המשתתפים סתרו את עצמם הרבה ולא סיימו משפטים. ממצאים: הסטודנטיות שעברו את המיון המחמיר חוו דיסוננס (סבלתי כדי להתקבל לקבוצה, והקבוצה משעממת) וכדי להפחית אותו שכנעו את עצמן שהקבוצה לא כ”כ משעממת. “רציונאליזציית הלימונים המתוקים”.
היענות נכפית ושינוי עמדה:
הכוונה להכריח נבדקים להתנהג באופן מסוים שלא תואם את העמדות, הערכים והאמונות שלהם. אחת הדרכים להתמודד עם הדיסוננס הזה היא שאנשים ישנו את העמדה המקורית או הערכים שלהם. מספר ניסויים מראים איך כפיית התנהגות על אדם יכולה לגרום לשינוי עמדותיו.
ניסוי 1: פסטינגר וקרלסמית’ לקחו נבדקים לבצע במשך שעה עבודה מונוטונית. לאחר מכן התבקשו לדרג עד כמה הם נהנו. כצפוי, הדירוג היה מאוד נמוך. לאחר מכן נאמר להם שהנבדק הבא צריך להגיע ובדרך כלל יש נסיין המתחזה לנבדק ואומר לו שהמטלה עומדת להיות מעניינת. אך הנסיין לא נמצא כרגע ולכן ישמח אם הם יוכלו לעשות זאת במקומו. לחלק מהקבוצה נתנו 1$ עבור כך, ולחלק 20$. אלה שקיבלו $20 לא חוו דיסוננס כי הכסף הצדיק את המעשה – אמנם שיקרתי, אך זו השלכה קטנה יחסית לתשלום שקיבלתי. לאלה שקיבלו רק 1$, התשלום לא הספיק כדי להצדיק את השקר ונוצר דיסוננס. כדי להפחית אותו הם היו צריכים להאמין שאולי המטלה באמת הייתה די מעניינת. אכן, כשהתבקשו לדרג את מידת ההנאה, קבוצה זו הייתה היחידה שדירגה מעל הנקודה הניטראלית, כלומר נטו לומר שנהנו יותר מאשר סבלו.
כדי להשפיע על התנהגות של מישהו אך גם שהוא יבין את המסר מאחורי ההתנהגות חשוב לא לתת תשלום גדול מדי. לתת תשלום שלא מספיק כדי להצדיק את המאמץ, כך שהאדם יחווה דיסוננס ויצטרך לשכנע את עצמו שהסיבה להתנהגות חשובה ולכן הוא מבצע את ההתנהגות. למשל, אם רוצים שילד יעשה שיעורי בית ו מתכוונים לשלם לו, נוודא שהתשלום הוא נמוך, כדי שהילד יסביר לעצמו שהוא מכין שיעורי בית כי זה חשוב ולא בגלל הכסף.
ניסוי 2: ארונסון וקרלסמית’ השתמשו בפרדיגמת הצעצוע האסור. ילדים הוכנסו לחדר עם 5 צעצועים ודירגו את הצעצועים. אח”כ הנסיין אמר להם שהוא צריך ללכת לכמה דקות והם יכולים לשחק בכל המשחקים חוץ מהשני הכי אהוב עליהם. תנאי א’- אם ישחקו בצעצוע הנסיין יכעס. תנאי ב’- אם ישחקו בצעצוע הנסיין יכעס כ”כ שייקח את כל הצעצועים ולא יחזור. בזמן שהנסיין לא היה בחדר אף אחד מהילדים לא שיחק במשחק האסור.
השערה: בתנאי א’ הילדים יחוו דיסוננס בין הרצון לשחק לבין אי-המשחק בפועל, ויפתרו אותו ע”י שכנוע עצמי שהמשחק לא כזה כיפי גם ככה. בתנאי ב’ אין דיסוננס מכיוון שהעונש החמור מצדיק את חוסר המשחק. ממצאים: ילדים בתנאי הראשון דירגו את המשחק כפחות כיפי, ילדים בתנאי השני אהבו את המשחק באותה מידה או יותר. כלומר, עונש עדין (כזה שמספיק כדי לגרום לילד לא לבצע התנהגות מסוימת) יכול לגרום לשינוי פסיכולוגי כזה, שהם אפילו לא יתפתו לבצע את ההתנהגות הלא רצויה.
מתי חוסר עקביות יוצר דיסוננס?
לפי פסטינגר: אנשים חווים דיסוננס כשיש להם שתי קוגניציות לא תואמות.
מה מרכיב את חוסר התואמות הזו? מה כל כך לא נעים באי תואמות הזו?
לפי ארונסון: חוסר עקביות יעורר דיסוננס כאשר הוא קשור לגרעין תחושת העצמי. אנשים אוהבים לחשוב על עצמם כאינדיבידואלים רציונאליים, מוסריים ובעלי ערך, וכל דבר המאתגר הנחות אלה יוצר דיסוננס. כך למשל, השקעת מאמץ גדול להצטרפות לקבוצה משעממת מעלה שאלה לגבי האינטליגנציה שלנו. קוגניציות והתנהגויות שלא תואמות את תחושת העצמי שלנו יעוררו דיסוננס.
אנשים חווים דיסוננס כשהם פועלים בדרך שלא עקבית עם הערכים/האמונות שלהם במקרים הבאים:
א) בחירה חופשית: התפקיד הקריטי של חופש הבחירה הובחן כבר בניסויים הראשונים בחקר הדיסוננס. באחד הניסויים, הציעו לסטודנטים $0.50 או $2.50 עבור כתיבת חיבור לטובת חוק האוסר על קומוניסטים לדבר בקמפוסים. כיוון שחוק זה הפר את זכות הביטוי, רוב הסטודנטים היו נגד החוק ולכן כתיבת החיבור יצרה דיסוננס. לחצי מהנבדקים ניתנה אפשרות הבחירה לכתוב או לא לכתוב את החיבור, ולחצי השני לא.
קבוצה ללא בחירה: יותר כסף > ביטאו עמדה יותר חיובית כלפי החוק. (הכסף גרם לתחושה טובה ביחס לחוק).
קבוצה עם בחירה: פחות כסף > ביטאו עמדה יותר חיובית כלפי החוק (נוצר דיסוננס והדרך להקטין אותו הייתה שינוי העמדה השלילית).
ב) הצדקה בלתי מספקת: אם התנהגות האדם מוצדקת ע”י הגורמים הקיימים, אפילו התנהגות שנוגדת באופן דרמטי את האמונות והערכים של האדם לא תיצור דיסוננס. בניסוי שתואר:
מי שקיבל $2.50 לא הרגיש צורך לשנות את עמדתו כי כתיבת החיבור הוצדקה ע”י התשלום, מי שקיבל $0.50 לא הייתה הצדקה להצגת עמדה מנוגדת ולכן הרגיש חוסר עקביות.
ג) השלכות שליליות: אם אין השלכות להתנהגות שונה מהעמדות והערכים שלנו, קל להתעלם מכך ולהתייחס לעניין כטריוויאלי. אנשים יחוו דיסוננס רק אם ההתנהגות יוצרת נזק.
בניסוי של פסטינגר וקרלסמית: כשנבדקים היו צריכים לשקר לאחר ולומר שהמטלה מעניינת, לחלק מהנבדקים ניתן תמריץ גדול ולחלק ניתן תמריץ קטן (סכום כסף שונה). בנוסף, חלק מה’נבדקים’ (המשת”פים) האמינו לשקר וחלק לא האמינו. כשהאדם לא האמין לא נוצר דיסוננס, כי אף אחד לא רומה. אך כשהתמריץ היה קטן וגם האדם האמין לשקר שלהם, נוצר דיסוננס.
ד) ניתן לצפייה: אנו בדרך כלל לא רואים אנשים אחראיים לנזק שנגרם אם הוא לא היה ניתן לצפייה. השלכות שלא ניתן היה לצפות אותן לא פוגעות בדימוי העצמי שלנו כאנשים מוסריים והגונים ולכן לא גורמות לדיסוננס. לדוגמא: בניסויים בהם הסטודנטים מתבקשים לכתוב חיבור ולתמוך בעמדה שהם לא מאמינים בה. אם תהיה לחיבורים השלכה שלילית (למשל יראו את החיבורים לוועדה שתכריע בנושא) ויידעו אותם לגבי השלכות החיבור רק לאחר המעשה, לא יהיה דיסוננס. אך אם ההשלכות היו צפויות או ניתנות לצפייה, יתקיים אפקט הדיסוננס (ידעו מראש שזה מה שיקרה ועשו זאת בכל מקרה).
אישור עצמי ודיסוננס:
כאשר דיסוננס נובע מאיום על תחושת העצמי של אנשים, הם יכולים להפחית אותו לא רק ע”י התמודדות ישירה אלא גם ע”י התמודדות עקיפה, בה האדם שם דגש על תכונות וערכים אחרים שלו. סטיל טענו כי סוג זה של אישור עצמי הוא דרך מאוד נפוצה בה אנשים מתמודדים עם איומים על הדימוי העצמי שלהם. ניפוח ערך בתחום אחד, הופך אנשים לחסינים למכה בתחום אחר.
סטיל ושות’: לקחו נבדקים בוגרי מנהל עסקים ובוגרי מדעים. השתמשו בפרדיגמת הדיסוננס לאחר החלטה שתוארה קודם. בתנאי הביקורת: שני סוגי הנבדקים הראו את אפקט הדיסוננס – התייחסו לדברים חיוביים במה שהם בחרו ולדברים שליליים באלטרנטיבה שלא בחרו. בתנאי הניסוי: לפני שביצעו החלטה נתנו להם ללבוש חלוק מדענים לבן. ממצאים: לבישת החלוק השפיעה רק על בוגרי מדעים, שכן נתנה להם סוג של אישור לזהות שלהם. הם לא חוו את אפקט הדיסוננס המתואר. כלומר, אם אתה מרגיש טוב עם עצמך, אתה לא מודאג מקבלת החלטות קטנות.
האם דיסוננס הוא תופעה אוניברסלית?
ניסוי 1: היין ולחמן ביצעו ניסוי עם נבדקים קנדיים ויפניים. השתמשו בפרדיגמת הבחירה החופשית ובאישור עצמי. הנבדקים היו צריכים לבחור בין שני דיסקים. לחלק מהנבדקים סיפקו אישור עצמי באמצעות פידבק חיובי על מטלת שאלון אישיות שהם ביצעו.
קנדיים: חוו דיסוננס לאחר החלטה (מצאו יתרונות במה שבחרו וחסרונות בזה שלא בחרו),
וכשקיבלו חיזוק לא חוו את האפקט (חיזוק = פידבק חיובי במבחן אישיות).
יפנים: לא הראו דיסוננס באף תנאי, ולא הושפעו ממניפולציית האישור העצמי.
הממצאים גרמו לחוקרים לחשוב שדיסוננס עשוי להיות תופעה מערבית.
ניסוי 2: סקאי מצאה שבשימוש בפרדיגמת ההיענות הנכפית, בה מכריחים/משכנעים אותם לעשות משהו שהם לא רוצים לעשות, יפנים חווים דיסוננס אם הם חשבו שאחרים צפו בהתנהגות שלהם. ההסבר לכך הוא שמזרח אסייתיים מסבים יותר תשומת לב לאנשים אחרים ולתגובותיהם ממערביים. ככל הנראה, הם יחוו דיסוננס גם בפרדיגמת הבחירה החופשית אם יחשבו על תגובתם של אנשים אחרים לבחירה שלהם.
ניסוי 3: ביקשו מיפנים וקנדיים לבחור בין שני דיסקים.
תנאי א’- ביקשו מהם לדרג מספר דיסקים ולאחר מכן לבחור בין שניים המדורגים באמצע.
תנאי ב’- ביקשו מהם לדרג לפי דירוג של סטודנט ממוצע, וכך יצרו פריימינג לאדם אחר/ לחברה. מניפולציה זו לא השפיעה על הקנדיים אך השפיעה רבות על היפנים.
נבדקים קנדיים- הראו יותר דיסוננס בשלב שבחרו עבור עצמם,
נבדקים יפנים- הראו יותר דיסוננס בשלב שבחרו בהתאם לסטודנט ממוצע (דיסוננס זה היה יותר גדול מדיסוננס של הקנדיים בתנאי הסטנדרטי).
נראה שדיסוננס לאחר החלטה הוא אכן אוניברסאלי, אך מתעורר בתנאים שונים אצל אנשים שונים. עבור מערביים זו הדאגה לגבי יכולתם לקבל החלטה טובה המראה על החלטיותם.
עבור מזרחיים זו הדאגה לגבי יכולתם לקבל החלטה שתהיה מאושרת ע”י אחרים.
תיאוריית תפיסת העצמי (בם)
היא החלה כביקורת/ אלטרנטיבה לתיאוריית הדיסוננס, אך יש לה השפעות רבות על הבנת העצמי באופן כללי, והיא מספקת הסברים להרבה מבחירות החיים וההתנהגויות.
הסקה על עמדותינו
לפי גישה זו, אנשים לומדים מה העמדות שלהם לפי הסתכלות החוצה ולא לפי הסתכלות פנימה. הם מסתכלים על התנהגותם ועל הקונטקסט בו הופיעה ומסיקים מכך מה העמדה שלהם. אנשים מגיעים להבין את עצמם ואת עמדותיהם כמו שהם מגיעים להבין אנשים אחרים ואת עמדותיהם.
לפי בם, אנו יכולים לפעמים להסתכל פנימה ולדעת מה עמדתנו. כאשר העמדות שלנו חלשות, לא ברורות ולא ניתנות לפירוש הפרט נוהג כמו צופה מבחוץ. כולנו חווים זאת לפעמים. למשל, “כנראה הייתי יותר רעב ממה שחשבתי”. לפי בם, הנבדקים בניסויים לא חוו עירור שהוביל לדיסוננס, אלא עברו תהליך הסקה. הם לא שינו את עמדותיהם, אלא הסיקו מה עמדותיהם מתוך התנהגותם. אנשים עושים הערכה מחדש לאחר שבחרו משהו כיוון שחושבים: “אם בחרתי את זה, כנראה שזה מוצא חן בעיני”.
ראיות להסקה לגבי העצמי:
בם הציע שני סוגי הוכחות.
1) אם התהליך שאנשים עוברים הוא תהליך הסקה הנובע מחקר ההתנהגות והקשר, אנשים זרים יוכלו לזהות מה עמדותיהם האמיתיות של אנשים בהינתן מידע לגבי ההתנהגות והמצב. בם ערך כמה סימולציות בינאישיות. בסימולציות אלה “צופה” מקבל תיאור מפורט של תנאי מניסוי דיסוננס: מספרים לו איך הנבדק התנהג בסיטואציה והוא מתבקש לנבא את עמדת הנבדק על בסיס התנהגותו. תוצאות הסימולציות תמכו בתיאוריית תפיסת העצמי.
2) אך מדוע עלינו להסיק על עמדותינו? מדוע אנו לא זוכרים אותן וזהו? לפי בם לא תמיד יש עמדה מאוחסנת שניתן להיזכר בה.
ניסוי: התבסס על פרדיגמת ההיענות בכפייה. סטודנטים היו צריכים לכתוב חיבור לטובת שלילת בחירה חופשית של קורסים בתואר. הסטודנטים דיווחו כמובן שהם מתנגדים לאיסור. חלק מהסטודנטים נשאלו מה עמדתם לאחר כתיבת החיבור, והתקבל אפקט דיסוננס.
חלק מהסטודנטים התבקשו לומר מה הייתה עמדתם בתחילת הסמסטר. למרות שידעו שלנסיינים יש רישום מדויק של תגובתם (=תמריץ לחזור באופן הכי מדויק שאפשר על עמדתם), הזיכרון של הנבדקים היה מושפע מחוויית כתיבת החיבור.
ראיות אלה גורמות לנו לקחת את התיאוריה ברצינות. בעזרתה ניתן גם להסביר תופעות כמו טכניקת היענות “רגל בדלת”. כשאנשים מסכימים לבקשה קטנה, הם מסתכלים על התנהגותם ומסיקים מכך שהם כנראה אנשים שמסכימים עם התנהגות זו וכך יש יותר סיכוי שיסכימו גם לבקשה גדולה יותר. כך גם הרגשות של אנשים גוברים או נחלשים כשמסתכלים על הסיטואציה סביבם ומסיקים עד כמה רגישים הם אמורים להיות. למרות שתוצאות אלה תומכות בתיאוריית תפיסת העצמי הן לא שוללות את תיאוריית הדיסוננס.
בדיקת עוררות:
ההבדל הקריטי בין תיאורית הדיסוננס ותיאוריית תפיסת העצמי הוא האם אנשים חווים עירור בפרדיגמות הדיסוננס ובחיי היומיום.
לפי תיאוריית הדיסוננס - חוסר עקביות בין ההתנהגות לעמדות הראשוניות יוצר מצב פסיכולוגי לא נעים המעודד אנשים להפחית את חוסר העקביות. אם אין עירור, אין שינוי עמדה.
לפי תיאוריית תפיסת העצמי - אין עירור, אלא רק הסקה באופן קר ורציונאלי לגבי עמדות מתוך ההתנהגות והסיטואציה בה התקיימה.
ניסוי 1: נבדקים התבקשו לכתוב חיבור נגד נושא שבו הם מאוד מאמינים ומיד לאחר מכן ביצעו משימה קלה ומשימה קשה, בהן נבדקו ביצועיהם. ידוע שכאשר יש עירור אנשים מבצעים יותר טוב משימות פשוטות ופחות טוב משימות קשות. אם כתיבת מאמר שאינו עקבי עם אמונותיהם באמת יצרה עירור, נצפה לראות דפוס ביצועים מתאים במשימות.
ממצאים: נבדקים שכתבו חיבור שאינו תואם לעמדותיהם הצליחו טוב יותר במשימה הקלה ופחות טוב במשימה הקשה. בהתאם לתיאוריית הדיסוננס, התנהגות שלא עקבית עם האמונות יצרה עירור. אם נוצר עירור, ניתן לשלוט על השפעתו – האם יגרום לשינוי עמדה או לא.
ניסוי 2: נוגע לטעות הייחוס. נתנו לנבדקים פלסבו. לשליש אמרו שלא תהיה לו שום השפעה, לשליש אמרו שהוא יגרום לתחושת מתח, ולשליש אמרו שיגרום לתחושת רוגע. לאחר מכן הנבדקים כתבו חיבור לגבי נושא שלגביו הם לא מסכימים עם בחירה חופשית / ללא בחירה.
ממצאים: לנבדקים שחשבו שלפלסבו אין שום השפעה + בחרו לכתוב את החיבור - היה דיסוננס. לנבדקים שחשבו שהפלסבו יגרום למתח - לא התקבל אפקט הדיסוננס. הם הרגישו את הדיסוננס אך שייכו את העוררות לתרופה ולכן לא היה להם צורך לנסות להפחית את הדיסוננס ע”י שינוי עמדה. לנבדקים שחשבו שפלסבו יגרום לרוגע + בחרו לכתוב את החיבור-היה אפקט דיסוננס הכי גדול. הם חשו עירור וחשבו שעשו משהו לא בסדר אם הם מרגישים עירור אחרי שקיבלו תרופה מרגיעה. הדבר גרם למאמצים גדולים להפחית את הדיסוננס.
גישור בין תיאוריית הדיסוננס ותיאוריית התפיסה העצמית:
התנהגות שלא תואמת לעמדות קודמות מעוררת דיסוננס, והניסיון להתמודד עם הדיסוננס גורם לשינוי עמדות, כפי שראינו בניסויים השונים. במובן הזה פסטינגר צדק. תיאורית הדיסוננס מסבירה טוב יותר את מה שראינו בניסויים, בהשוואה לתיאורית התפיסה העצמית. אך יש גם אירוניה: הניסוי התומך בצורה הטובה ביותר בדיסוננס קוגניטיבי תלוי בתהליכי ההסקה שהם גרעין תיאוריית תפיסת העצמי. כשהנבדקים בניסוי חשבו: “אני מעורר, אבל הנסיין אמר שהתרופה תגרום לי למתח”, הם בעצמם הסיקו מה קורה להם, כמו שאומרת תיאוריית תפיסת העצמי. תיאוריה זו אולי לא מספקת הסבר מדויק לגבי מה קורה כשאנשים מתנהגים בצורה שמעמידה בסימן שאלה את תחושת העצמי שלהם, אך היא תופסת אספקטים חשובים לגבי איך המוח פועל, מה תהליך החשיבה.
נוצר קונצנזוס בין פסיכולוגים חברתיים שגם הפחתת דיסוננס וגם תהליכי תפיסת העצמי משפיעים על עמדות האנשים ועל נקודת המבט הרחבה שלהם על עצמם.
- הפחתת דיסוננס מתרחשת כשאנשים מתנהגים באופן לא עקבי עם עמדותיהם.
- תהליכי תפיסת העצמי מתרחשים כשאנו נתקלים בעמדות מעורפלות או לא חשובות.
נקודת מבט זו הגיונית מ-3 סיבות:
א) היא תואמת לתוצאות הניסויים האמפיריים.
ב) היא תואמת לחוויה היומיומית של רוב האנשים עם רציונליזציה הנובעת מחוסר עקביות.
ג) היא מתאימה לטענה הראשונה של בם על תפיסת העצמי: הסקה קורית רק כאשר נתקלים בעמדה חלשה, לא ברורה ולא ניתנת לפירוש, והאדם מתנהג כצופה מהצד.
למרות שתהליכי תפיסת העצמי מתרחשים רק כשהעמדות שלנו חלשות ולא ברורות, מחקרים מראים שכמות מפתיעה מקרב העמדות שלנו אכן חלשות ולא ברורות. למרות שתהליכים אלה משפיעים לעיתים רחוקות יותר על החלטות חשובות – הם כן משפיעים על עמדות חשובות ועל ההתנהגות הנגזרת מכך. למשל, מניפולציה על תהליכי תפיסה עצמית יכולה להשפיע על החלטתנו לרמות או לא על מנת להגיע להישג מסוים, להבין מה הרגש המדויק שאנו מרגישים, עד כמה הוא חזק וכו’. נקודת המבט המשופרת יכולה לגרום לתהליכי תפיסת העצמי להיראות כקשורים רק לנושאים יותר טריוויאליים אך זה לא כך.
ההנחות של תיאורית התפיסה העצמית תואמת עם ממצאים נוירולוגים לגבי מבנה המוח. המוח מחולק למודלות שונות שכל אחת מהן אחראית על פונקציה אחרת. לדוגמא: שפה, שהדקדוק שלה כנראה אוניברסאלי. מחקרים בנושא נערכו על חולים עם “מוח חצוי” שלהם אין קורפוס קולוסום מתפקד שמקשר בין האונות. לפי תיאורית התפיסה העצמית- התנהגות שמתקיימת מחושבת בו זמנית במודלה במוח שמנסה לפענח מה ההתנהגות הזו אומרת.
מסגרת: אפקט הצדקת יתר וחיזוקים מיותרים
הרבה פעמים הדברים שאנו עושים כדי להשיג משהו שאנו רוצים הם דברים שאנחנו לא אוהבים לעשות. לפי תיאוריית תפיסת העצמי, אנו מסתכלים על ההתנהגות שלנו ועל הקונטקסט בו היא מופיעה ומסיקים מכך מה העמדות שלנו. אפקט הצדקת יתר - נטייה להפחית מערך הפעולות שאנו עושים כדי להשיג משהו אחר. ההצדקה לביצוע פעולה יותר ממספיקה. אנו עושים מסיבה פנימית, אך גם בגלל שאחר כך יש חיזוק חיצוני עבור הפעולה. בעקבות כך, אנו עלולים להגיע למסקנה שאנו לא מאוד אוהבים את הפעולה ועושים אותה בשביל החיזוק החיצוני. זה לא אומר שחיזוקים זה תמיד דבר רע. לעיתים אנשים לא אוהבים לעשות פעולות מסוימות, ואז חיזוקים הם הדרך הטובה ביותר לגרום להם לעשות אותן. בנוסף, יש דרכים בהן ניתן להפחית את ההשפעה הרעה של החיזוקים. למשל, חיזוקים הבאים כתוצאה מטיב הביצוע פחות מורידים את הרצון והמוטיבציה לבצע פעילות.
מסגרת: גוף מול מוח
מסתבר שהתנועות הפיסיות שלנו בזמן הערכת גירוי משפיעות על מידת האהדה שלנו כלפי הגירוי. כלומר, ביצוע תנועות שבדרך כלל מלוות תגובות חיובית מובילה אותנו להעריך גירוי בצורה יותר אוהדת, אפילו כאשר הגירוי לא כזה מושך מלכתחילה.
גרי וולס וריצ’רד פטי: נתנו לתלמידים לבחון אוזניות ע”י תזוזת הראש למעלה ולמטה או מצד לצד בזמן שהקשיבו לתכנית רדיו. אחר כך, כאשר נשאלו לגבי נקודת המבט של הדוברים ברדיו, ראו שהתלמידים נטו להסכים איתם יותר כאשר הזיזו את הראש למעלה ולמטה מאשר כאשר הזיזו אותו מצד לצד.
מעקביות קוגניטיבית לרציונליזציה רחבה יותר
ישנם גורמים נוספים מלבד חוסר עקביות היוצרים אי נוחות פסיכולוגית ומאמצים לרציונליזציה כדי להפחיתה. ישנן שתי תיאוריות המסבירות כיצד אנו מתמודדים עם גורמים אלה. אחת מדברת על התמודדות עם אי נוחות הנובעת מחשיבה על בעיות הקשורות למערכת החברתית והפוליטית אליה אנו שייכים ונאמנים לה. השנייה עוסקת בחוסר הנוחות הנובע מההבנה שלא ניתן להימנע מהמוות.
תיאוריית מערכת ההצדקה:
יש לנו צורך להאדיר את המערכות הפוליטית והחברתית אליהן אנו שייכים. אנו חלק מסדר חברתי, תרבותי ופוליטי קיים שבו אנו חיים, ולכן אנו מרגישים לחץ פסיכולוגי לראות אותו כהוגן, צודק ורצוי. אלה שמרוויחים הכי הרבה מהמערכת, למשל העשירים יותר והממוקמים במעמד גבוה במערכת הפוליטית, בעלי תמריץ פסיכולוגי וכלכלי גבוה יותר להגן על המערכת. למי שלא מרוויח מהמערכת אין תמריץ כלכלי, אך יש לו תמריץ פסיכולוגי. אמונה שהעולם הוא הוגן או צריך להיות הוגן, בשילוב עם חוסר שוויון, יוצרים דיסוננס אידיאולוגי. שיבוח היתרונות של המערכת הוא דרך קלה יותר להפחית את הדיסוננס. הפגנה זה קשה, הצדקה זה קל.
תמיכה בתיאוריה:
- נשים לרוב מרגישות שעליהן לקבל שכר נמוך יותר מגברים למרות שהם עושים אותה עבודה.
- סטריאוטיפים מפצים: אמונה שמי שנמצא במעמד נמוך יותר הוא בעל רווחים מפצים. “בעל השכר הנמוך הוא אולי עני, אך הוא מאושר יותר מהעשירים” וכו’. חשיפה לסטריאוטיפים כאלה נותנת תמיכה אידיאולוגית לשמירת הסטטוס קוו, וגורמת לאנשים לקבל את חוסר השוויון.
תיאוריית ניהול טרור (TMT):
אנשים הם האורגניזמים היחידים שיודעים בוודאות שהם ימותו. אנשים צריכים להתמודד עם המתח המגביל הזה כדי להמשיך בחייהם. תיאוריית ניהול הטרור מסווגת את התהליכים שבהם משתמשים האנשים כדי לעשות זאת.
הדרך הנפוצה ביותר היא התכחשות – משוכנעים שזה רק הגוף שלהם ורק קיומם הארצי נגמר. רוב האנשים מאמינים שהם ימשיכו לחיות בגוף אחר, בצורה אחרת, אחרי שימותו. מתוך דרך זו הנקראת “הכחשת המוות”, אנשים מוצאים נחמה במחשבה באמונה שלמרות שהם אישית יפסיקו להתקיים, הרבה מהדברים שחשובים להם ימשיכו להתקיים. עבור הרבה אנשים אלמותיות עקיפה זו יכולה להגיע כאשר הם חושבים על עצמם כהורים. כך, כשהם ימותו, הילדים והנכדים שלהם ימשיכו לחיות.
תיאוריה זו מדברת על עוד שתי דרכים בהן אנשים מנסים לנחם את עצמם במחשבות על אלמותיות סימבולית.
1) לחשוב על עצמם כקשורים לתרבות רחבה יותר, להשקפת עולם ומערכת ערכים שימשיכו להתקיים. מכאן אפשר להניח שאנשים יקבלו את תרבותם, מוסדותיהם ואת השקפת העולם שלהם ביותר נחרצות כאשר מזכירים להם את המוות הבלתי נמנע. כדי שחיבור זה ייתן את תחושת ההמשכיות, הקשר שלנו לדברים אלה צריך להיות יציב וחזק.
2) חתירה להשגת ושמירה על דימוי עצמי גבוה. דימוי עצמי מגיע מהתחושה שהשגנו את הסטנדרטים המוגדרים ע”י הנורמות, הערכים והתפקידים שניתנו ע”י השקפת העולם התרבותית אליה אנו שייכים. בהשגת הסטנדרטים, אנו מקיימים את הקריטריון של קשר משמעותי, יציב וחזק עם השקפת העולם, וכך אנו יכולים להרגיש את האלמותיות הסימבולית.
ניסוי 1: ביקשו מנבדקים למלא שאלונים במקום נייטרלי או מול בית קברות. בהתאם לתיאוריה, כשהבליטו לאנשים את המוות, הם היו עוינים יותר כלפי אנשים שהביעו ביקורת כלפי ארצם, יותר מענישים כלפי אנשים המפרים חוקים שנוסדו בארצם וכו’. כלומר, הבלטת המוות גורמת לאנשים לרצות לתמוך בערכים של המוסדות אליהם שייכים שימשיכו להתקיים אחרי מותם.
ניסוי 2: נתנו לנבדקים לענות לשאלון הבודק את עמדתם לגבי בוש או קארי, לאחר מניפולציה שמבליטה את המוות או לאחר שכתבו חיבור על חוויה שהייתה להם בה הכחישו כאב. ממצאים: לאחר מניפולציית מוות הנבדקים יותר אהדו את בוש. כאשר איום הטרור עלה (וכך איום המוות) יותר אהדו את בוש.
הסיבה: בוש היה הנשיא באותה תקופה והתקשר למאבק נגד הרוע של אלקאעידה.
ניסוי 3: הציגו לאיראנים הצהרות של איסלמיסטיים קיצוניים או מתונים, חציהם אחרי מניפולציה שמבליטה מוות. נבדקים לאחר המניפולציה הראו יותר תמיכה בהצהרות הקיצוניים והתקפות על ארה”ב, מאשר קבוצת הבקרה.
ניסוי 4: נתנו לנבדקים לקרוא מאמר, בו נאמר כי הקונצנזוס של המדענים הוא שאין חיים אחרי המוות או שהקונצנזוס הוא שיש חיים אחרי המוות. לאחר מכן הם ביצעו מבחן אישיות, בו הם קיבלו פידבקים שליליים. הנבדקים היו צריכים לדרג עד כמה הפידבק נכון, כמה הוא תקף. הנבדקים שקראו שאין חיים לאחר המוות דירגו את הפידבק כלא נכון, בעוד שאלה שקראו שיש חיים לאחר המוות דירגו אותו כנכון. כלומר, אם אנו מאמינים שיש חיים אחרי המוות, אנו לא כה מודאגים לשמור על דימוי עצמי גבוה כיוון שאנו לא צריכים אלמותיות סימבולית.
סיכום מונחים
להסתכל בסיכום
