פרק 12 Flashcards
המטרה והאופי של מחייה בקבוצות
בני אדם הם יצורים החיים בקבוצות. כנראה שמחייה בקבוצות מספקת לפרימטים גדולים יתרונות הישרדותיים. יתרונות אלה לא ממש ברורים שכן יש יונקים החיים לבד ומסוגלים לשרוד. יתכן שמחייה בקבוצה אפשרה לאבותינו הגנה מטורפים, חיפוש אוכל יעיל, עזרה בגידול ילדים והגנה מבני אדם אחרים – דברים בהם אנו פחות מוצלחים מבע”ח שחיים לבד.
הצרכים האלה כה חשובים עד שיש לנו צורך פסיכולוגי להיות עם אחרים ולהשתייך לקבוצה:
- כשאנשים מבודדים מאחרים הם חווים סטרס ודאגה.
- נזירים נוטים להפוך לאדישים, חסרי חיים ומנוכרים עד שמפסיקים להגיב לגירויים.
- אנשים שנמצאים בבידוד מספיק זמן משתגעים
- בני אדם צעירים מתקשים מאוד לשרוד ללא קבוצה
מהי קבוצה?
יש סוגים רבים ושונים של קבוצות ולרוב הן לא חולקות מאפיינים דומים. קרטרייט וזנדר:
קבוצה = אוסף יחידים בעלי קשר אחד לשני שגורם להם לתלות מסוימת.
לדוגמא, כשמחליטים על פעולה משותפת נוצרת תלות, ולכן נכנה את האנשים ‘קבוצה’. התלות משתנה על ציר: משפחה היא יותר קבוצה מאשר משתתפים בסמינר, מכיוון שהם מתראים לעיתים קרובות יותר ותלויים במידה רבה יותר.
הקלה/האצה חברתי social facilitation
א) מחקר ראשוני: מה ההשפעה של נוכחות אחרים על התפקוד של בני אדם?
טריפלט: בדק תוצאות מהירות של רוכבי אופניים, וראה שהזמנים המהירים ביותר היו כשהמתחרים התחרו אחד בשני באותו מסלול ובאותו זמן. זמנים איטיים יותר היו כשהמתחרה היה נגד השעון. טריפלט האמין שהנוכחות של האחרים נוטה לסייע לביצוע. הסבר חלופי: יש הבדל בין אנשים שבוחרים להתחרות עם עצמם או עם אחרים שמוביל לתוצאות השונות; כשיש עוד מתחרים יש פחות רוח במסלול ולכן הביצוע משתפר.
ניסוי: טריפלט הזמין 40 ילדים למעבדה ונתן להם לגלגל חוט דיג כמה שיותר מהר. כל ילד עשה זאת 6 פעמים עם הפסקות. 3 פעמים לבד, ו-3 פעמים עם מישהו נוסף.
ממצאים: נוכחות של אחרים מסייעת לתפקוד – כך החל המחקר בתחום האצה חברתית.
ממצאים תומכים: חיזקו את הממצאים של טריפלט והרחיבו אותם בשני אופנים.
1) האפקט התרחש גם אם אחרים שימשו רק כצופים ולא משתתפים באותה פעילות
2) האפקט נצפה אצל בע”ח זוהי תופעה כללית ובסיסית (לדוגמא: כלבים, דגים וצפרדעים אוכלים יותר כשהם ליד שותפים נוספים מאותו מין, נמלים חופרות יותר, מרבה רגליים הולך מהר יותר במבוך - אם הם לא לבד).
ממצאים הפוכים: אלפורט ביקש מסטודנטים להפריך כמה שיותר טיעונים פילוסופיים ב-5 דקות. הנבדקים ביצעו טוב יותר כשהיו לבד מאשר עם אחרים. נמצא שנוכחות של אחרים גם מדכאת ביצועים בבעיות מתמטיות, מבחני זיכרון ולמידת מבוכים. במצבים מסוימים נוכחות של אחרים מדכאת גם ביצועים אצל בע”ח.
כיצד מיישבים את העובדה שנוכחות אחרים עוזרת ולעיתים פוגעת?
1) התיאוריה של ZAJONC: נוכחות של אחרים נוטה לסייע לביצועים במטלות קלות-פשוטות שנלמדו היטב ונוטה לפגוע בביצוע של מטלות קשות-חדשות.
לתיאוריה יש 3 מרכיבים, שמסבירים מדוע זה קורה:
א. נוכחות של אחרים הופכת אותם למעוררים יותר. אנשים הם דינאמיים ולא צפויים ויכולים לעשות כמעט הכל בכל זמן נתון. לכן אנחנו צריכים להיות מעוררים בנוכחות שלהם כדי להתכונן לכל דבר שיכול לקרות.
ב. העוררות הופכת את האדם לקפוא יותר = נוטה יותר לבצע את מה שתכנן לעשות. למעשה האדם נוטה לבצע יותר את התגובה הדומיננטית. בכל סיטואציה יש מגוון תגובות שניתן לבצע, וניתן לארגן אותן בהיררכיה בהתאם לסבירות שהן יתרחשו. מה שבסבירות הרבה יותר יהיה התגובה הדומיננטית.
ג. הנטייה לבצע תגובה דומיננטית עוזרת במטלות פשוטות ומפריעה במטלות מורכבות למטלות פשוטות, התגובה הדומיננטית היא התגובה הנכונה. כך, נוכחות של אחרים שמפעילה את התגובה הדומיננטית מפעילה למעשה את התגובה הנכונה ומשפרת את הביצוע. במטלות מורכבות או חדשות לא סביר שהתגובה הדומיננטית תהיה הנכונה. וכך, הנוכחות של אחרים מפעילה את התגובה הלא נכונה ופוגעת בביצועים.
בחינת התיאוריה: התיאוריה עמדה במרבית המחקרים.
ניסוי 1: זז’ונק הציב ג’וקים בקופסת מבוך פשוטה/מורכבת ואז האירו על הג’וקים. עבור ג’וקים אור הוא גירוי אברסיבי ולכן התגובה האוטומטית, הדומיננטית היא להתרחק ממנו – לרוץ לאזור חשוך. במבוך הפשוט ההגעה לחדר החשוך הייתה פשוטה, ובמבוך השני ההגעה הייתה מסובכת (היה עליהם לבצע פניה ולא רק להסתמך על אינסטינקטים). הגו’קים רצו לבד או ביחד. תוצאות:
בתנאי הקל - הגיעו לחושך מהר יותר ביחד מאשר לבד.
בתנאי המורכב - הגיעו לחושך מהר יותר לבד מאשר ביחד.
כלומר, נוכחות של ג’וקים אחרים סייעה לביצוע במטלה קלה, והקשתה במטלה קשה.
ניסוי 2: הוסיף תנאי בו הג’וקים לא רצים אחד ליד השני אלא נוכחים כקהל פסיבי.
הוא יצר קופסאות שקופות שבהן שהו הג’וקים לצד המסלול. גם כאן התקבלו אותן תוצאות.
ניסוי 3: השקיפו על שחקני ביליארד וחילקו אותם לקבוצה של מומחים או לא מומחים בהתבסס על הביצוע שלהם. ממצאים: כאשר הלא מומחים היו עם קהל ביצועם התדרדר.
כאשר המומחים היו עם קהל ביצועם השתפר.
נוכחות או חשש מהערכה?
עד היום התיאוריה של זז’ונק הכי מקובלת לסיוע חברתי.
מעט חוקרים מבקרים את הטענה שאחרים גורמים לעוררות, ואף אחד לא מתנגד לכך שקהל מסייע לביצוע במטלות קלות ופוגע במטלות קשות. מה שכן נמצא תחת ביקורת היא השאלה האם הנוכחות עצמה יוצרת עוררות, או חשש מהערכה? - דאגה כיצד יראו בעיני אחרים.
ניסוי שבודק את השערת החשש מהערכה חייב לכלול 3 תנאים –
ביצוע המטלה לבד, ביצוע מול קהל שלא יכול להעריך את הביצוע, ביצוע מול קהל מעריך. החוקרים בונים היררכית תגובות לנבדקים כדי שיוכלו לראות מהי התגובה הדומיננטית.
ניסוי 1: שלב למידה - נתנו לנבדקים 10 מילים שהן בעצם לא מילים. הנבדקים התבקשו לחזור על חלק מהמילים פעם אחת, ועל חלק עד כ-25 פעמים. באופן זה נוצרה מוכרות גבוהה יותר לחלק מהמילים ולא אחרות. שלב המבחן - נאמר לנבדקים שיבזיקו את המילים על המסך במהירות רבה כך שיהיה קשה מאוד לראותן. מטרתם היא לזהות את המילים או לנחשן. הנבדקים לא ידעו שאף אחת מהמילים שלמדו לא הוצגה, כך שהיה עליהם לנחש בכל שלב (מבחן פסאודו-זיהוי). הנבדקים ביצעו את המטלה לבד, בנוכחות שני נבדקים שצפו בשלב המקדים, בנוכחות נבדקים עם עיניים עצומות שלא יכלו להעריך אותם. החוקרים התעניינו בתכיפות בה ניחשו את המילה הדומיננטית (זו שהתאמנו עליה 25 פעמים), וכיצד התגובה הזו השתנתה בתנאים השונים.
ממצאים: נבדקים מול קהל מעריך - ביצעו יותר תגובות דומיננטיות מנבדקים שביצעו לבד,
נבדקים מול קהל עם עיניים עצומות - לא ביצעו יותר תגובות דומיננטיות.
כלומר מול קהל לא-מעריך לא היה שינוי בביצוע.
ביקורת: הנבדקים בתנאי “לבד” לא היו באמת לבד מבחינה פסיכולוגית. הם היו בניסוי והתבקשו לבצע מטלה משונה. יתכן שחששו מהביצוע שלהם ושיקליטו אותם. חשש זה עשוי להגביר את התגובה הדומיננטית בתנאי “לבד”, כך שהוא לא יהיה שונה באופן משמעותי מהשלב של קהל עם עיניים עצומות. עדיין נשאר הבדל בין שלב הנוכחות ושלב ההערכה, אך התיאוריה של זז’ונק לא עסקה בזה. לפי התיאוריה, נוכחות של האחרים מספקת כדי לעורר, וזה לא שולל את האפשרות שעוררות יכולה לעלות עוד יותר בשלבי הערכה. כדי לבדוק את התיאוריה חייבים שלב אמיתי של “לבד”.
ניסוי 2: מרקוס אמר לנבדקים ללכת לחדר המתנה לחכות לשאר הנבדקים. בעודם מחכים לנבדקים האחרים התבקשו להתלבש בבגדים לניסוי: להוריד נעליים, לשים גרבי מעבדה מעל הגרביים שלהם, לשים נעליים גדולות של המעבדה ולשים מעיל מעבדה. הנבדקים עשו זאת וחיכו לנבדקים האחרים, שלמעשה לא תוכננו להגיע. לאחר 10 דקות החוקר חזר ואמר שהנבדקים האחרים לא מגיעים והם צריכים להחליף לבגדים שלהם. החוקר צפה בהחלפת הבגדים דרך מראה חד כיוונית ובדק כיצד הנבדקים יבצעו מטלה חדשה (לבוש והפשטה של בגדי מעבדה) לעומת מטלה מוכרת (לבוש והפשטה של הבגדים שלהם). המטלה בוצעה לבד/ בנוכחות מישהו שתיקן משהו לידם אך עמד עם גבו אליהם.
בניסוי זה הנבדקים היו באמת לבד בחדר, וגם לא דאגו שצופים בהם כי מבחינתם הניסוי לא התקיים. תוצאות: נבדקים החליפו את בגדיהם מהר יותר ואת הבגדים של המעבדה לאט יותר בנוכחות האדם האחר. כלומר, כאשר יש תנאי אמיתי של לבד, ניתן לראות את ההשפעה של נוכחות בלבד, ולא רק של הערכה. התוצאות תומכות בתיאוריה של זז’ונק.
מדוע לנוכחות אחרים יש השפעה כזאת? (תיאוריות עדכניות):
חוקרים מסוימים טענו שזוהי לא רק הנוכחות, אלא משהו שתמיד מלווה את הנוכחות הזו.
• תיאוריה קונפליקט ההסחה distraction conflict
- מודעות לנוכחות אדם אחר יוצרת קונפליקט קשבי בין התייחסות לאדם הזה או התייחסות למטלה שיש לבצע. הקונפליקט הקשבי הזה מעורר, ומשקף את האפקטים של האצה חברתית.
אין מספיק מידע שיכריע בכיוון תיאוריה זו או תיאורית האצה חברתית. חוקרים הראו שהסחות לא חברתיות יכולות להפעיל אפקטים הדומים לאפקט ההאצה החברתית.
• מחקרים רבים הראו שאנשים הם גירוי מורכב, נוכחותם יכולה לעורר אפקטים רבים מעבר להסתמכות על הנוכחות בלבד. אנשים רוצים לעשות רושם טוב. החשש מהערכה יכול להגביר את העוררות ולגרום לאפקט מוגבר של האצה חברתית
.
• במקרים מסוימים נוכחות של אחרים יכולה למסך את אפקט ההאצה החברתית. אם האנשים בסביבתו לא משקיעים מאמץ רב ולא אכפת להם מהצלחה יתכן שהביצוע של היחיד יעבור אינהיביציה גם במטלות פשוטות. למשל, במקומות עבודה מסוימים יש נורמות נגד עבודה קשה. חלק מסטודנטים אפרו-אמריקאים משקיעים פחות בנוכחות של אפרו אמריקאים אחרים כדי לא להראות כאילו הם מחקים לבנים. הסוציולוג גופמן תיאר בנים מתבגרים שנמצאים על קרוסלה. כאשר אנשים אחרים נמצאים הנערים נוקטים בהתנהגויות של “מרחק מהתפקיד” וחוסר עניין בקרוסלה. במקרה זה, למרות העוררות שנגרמת מנוכחות של האחרים לא מתרחשת האצה חברתית.
התבטלות חברתית social loafing -
נטייה להתאמץ פחות כשעובדים בקבוצה בה לא ניתן לנטר תרומות אישיות. זוהי התבנית הפסיכולוגית ההפוכה להאצה חברתית.
לדוגמא, כאשר מרימים ספה במדרגות, לא ניתן לראות מי מרים הכי הרבה. אנשים נוטים להתבטל כיוון שלא נראה להם שהתרומה שלהם הכרחית להצלחה, ולא ניתן להעריך אותם.
מסגרת: האצה חברתית בנושא דעות קדומות
קיימת ההנחה שאנשים פחות יראו את הדעות הקדומות שלהם בפומבי, כי אז הם בסיכון של חוסר קבלה של אחרים. אולם, אם הדעה הקדומה היא התגובה הדומיננטית יתכן שהיא תופעל בנוכחות של אחרים, גם כשדעות אלה לא מקובלות.
ניסוי: הושיבו נבדקים מול מסך והראו להם זוגות תמונות- פרצוף לבן/שחור ולאחריו אקדח/כלי עבודה. הנבדקים היו צריכים להכריע מה הייתה התמונה השנייה תוך חצי שנייה. כדי למדוד דעות קדומות חישבו כמה טעויות הנבדקים עשו, בייחוד מתי הם טעו ואמרו שכלי העבודה היה אקדח לאחר תמונה שחורה. חלק מהנבדקים ביצעו את המטלה לבד, וחלק עשו אותה מתוך ציפייה לשתף את התוצאות בסיום. נבדקים בתנאי השני ביצעו 13% יותר טעויות.
דה-אינדיבידואציה והפסיכולוגיה של ההמון/אספסוף
(תיאור ארוך של 2 מקרים בהיסטוריה של ארה”ב בהם אספסוף הפך להמון זועם, מפגין, שורף מכוניות וכו’). השאלה: כיצד קבוצות גדולות של אנשים הופכות לעיתים להמון זועם, כיצד התאספות שקטה יכולה לצאת מכלל שליטה ולהפוך לאלימה, וכיצד אנשים שומרי חוק ינקטו פעולות של הרס שלא היו מבצעים אם היו לבד.
המאפיינים המגיחים של קבוצות - ההתנהגויות שיוצאות רק כשאנשים הם חלק מקבוצה, והם לא היו עושים אותן לבד. התנהגות של קבוצות גדולות של אנשים היא יותר מסכום ההתנהגויות של החברים האינדיבידואלים. קשה מאוד לחקור תחום זה, כי אנו מתנהגים שונה במעבדה, וגם יש הגבלות אתיות. המחקר בד”כ נעשה מחוץ למעבדה.
דה-אינדיבידואציה ותודעת הקבוצה –
הסוציולוג לה-בון: טען שאנשים נוטים לאבד את היכולות המנטאליות הגבוהות שלהם, של היגיון ושיקול דעת כאשר הם נמצאים בקבוצות גדולות. האדם שנמצא בקהל מאורגן יורד מספר שלבים בסולם הציביליזציה. המוח הרציונאלי מפסיד לטובת תודעת הקבוצה.
כיצד אוסף של מחשבות נפרדות מתפתחות לתודעה קבוצתית?
מספר פסיכולוגים חברתיים הדגישו את החשיבות של תחושת דה-אינדיבידואציה, כלומר הפסד של זהות אישית המלווה לאובדן ויסות עצמי מתרחש כשאנשים הם חלק מקבוצה. מרבית הזמן אנחנו מרגישים אינדיבידואציה (מרגישים שונים אישית מאחרים) ולכן מייחסים אחריות אישית להתנהגות שלנו ומודאגים מהשלכות עתידיות להתנהגות שלנו. עם זאת, כאשר אנחנו חלק מקבוצה גדולה אנחנו מרגישים אבודים בתוך הקהל, אבודים בתוך הרגע ולא מרגישים שיש אחריות למעשים שלנו.
חשיבה קבוצתית-
קיטוב/הקצנה קבוצתית- החלטות במקבלים בקבוצה יותר קיצונית מהחלטות שמקבל היחיד.
ניסוי- שאלו נבדקים על דעה אישית שלהם על מנהיג כלשהו. היה דיון קבוצתי וראו שהדעות שהעלו בקבוצה היו יותר קיצוניות מהדעות שהעלו לבד.
הסברים: 1. בקבוצה מועלים יותר טיעונים מאשר שיחיד יכול להעלות. יותר טיעונים->מחליטים את החשיבה וההחלטה הקבוצתית. העמדה של היחיד הקצינה אפילו רק מקריאה של עמדות של אחרים, מבלי לדון בכך, וגם שבלי תוכן אלא רק כשיודעים אם עמדה חיובית או שלילית.
- פירוש ההשוואה החברתית שלנו לאחרים- יש לנו נטייה טבעית לחשוב שאנחנו מעל הממוצע. כשאנחנו בקבוצה אנחנו מגלים שאנחנו בממוצע (המוכנות שלנו לקחת סיכונים למשל). כדי לפצות על זה, נקצין את הדעה שלנו.
מנהיגות וכוח-
מנהיגות היא חלק בלתי נפרד מחיי החברה שלנו.
מאפיינים של מנהיגים
- מי שיהיה מנהיג זה מי שיפגין ידע במשימות שקשורות לזהות הקבוצה ולתחומים שקשורים למטרות הקבוצה.
עושים הבחנה בין כמה מושגים ( לא ברור אם זה פסיכולוגיה או סוציולוגיה) - כוח – היכולת לשלוט על ההשלכות של עצמי ושל אחרים. מורכב מסטטוס, סמכות, דומינטיות וגישה.
ההשפעה של כוח על ההתנהגות- גישת approach inhibition theory
מסבירה למה אנשים בעמדות כוח מנצלים עושים בהן שימוש רע- טוענת שכוח נותן הרגשה של חופש ואתה פחות מתחשב באחרים. שני אלמנטים לתיאוריה-
- האחד מושפע מהאופן שבו כוח נתפס ע”י אחרים- אנשים שמאופיינים בכוח גבוה צפויים להיות פחות אכפתיים ויותר סיסטמטיים כלפי אחרים, יותר ייטו לייחס סטיראו’ לאחרים. זה מסביר למה גברים פחות רגישים- הם בעמדת כוח גבוהה יותר.
ניסוי- ג’וזף מאג- מניפולציה של כוח גבוה/נמוך ע”י כתיבת סיפור מקרה שהרגישו שולטים או נשלטים. רשמו את האות E על המצח של עצמם כדי שמי שמולם יוכל לקרוא את האות- לקיחת הפרספקטיבה של האחר. אנשים במניפולציה של כוח גבוה נטו יותר לטעות ולא לקחת את הפרספקטיבה של האחר.
ניסוי- פמלה סמית’- תפעלו כוח גבוה/נמוך וע”י כתיבת חוויה מהעבר ע”י פריימינג של מילים ועשו משימות קוגניטיביות. באחת מהן הייתה תצוגה של מילים אחת אחרי השנייה על צג מחשב- N back. הנבדקים שהרגישו כוח נמוך ביצעו פלחות טוב במשימה ובסטרופ כי בתנאי של כוח נמוך יותר קשה לבצע גמישות קוג’ ולהיות יצירתיים.
- האלמנט השני הוא ניבוי שכוח יגרום לאנשים להתנהג בצורה פחות נשלטת, ולעתים אף בצורה לא נאותה.
יותר כוח- יותר פלירטוט ומיניות. סקר של עובדים הראה שככל שהעובד היה גבוה יותר בהיררכיה של הארגון- כך הייתה לו יותר נטייה לבגוד.
בכוח גבוה- יותר אגרסיביים, פחות אתיים.
ניסוי- בחרו נבדקים שבדקו מראש אם הם בעלי אמפתיה לאחרים או שהם יותר מרוכזים בעצמם. חילקו אותם באופן אקראי לכוח גבוה או נמוך. גבוה- הושבו על כיסא יוקרתי, ונמוך- הושיבו אותם על כיסא מעאפן. היו צריכים לענות על שאלון ארוך בעזרת משתתף שאיחר לניסוי. נמצא כי אנשים שהיו מרוכזים בעצמם לפני כן והיו בתנאי הכוח- השאירו יותר חלקים שהיו בשבילו, לעומת אנשים שהיו אמפתיים לפני כן, וגם בתנאי של הכוח הגבוה- והם עשו חצי חצי את השאלון ולא יצאו זבלים. עמדת כוח משיתה רק את המושחתים.
מודל הדה-אינדיבידואציה של זימבארדו
מתאר באיזה מצבים ותנאים נוצר מצב פסיכולוגי שמעודד אימפולסיביות והתנהגויות הרסניות שנצפות באספסוף (מוסבר טוב יותר בשיעור).
- התנאי החשוב ביותר הוא אנונימיות, שאנשים משיגים כתוצאה מהתערבבות עם קבוצה גדולה והעדר אחריות כאשר הרבה אנשים חולקים את האשמה. התנאים האלה עם עוררות, פעילות מוגברת, ועומס סנסורי שבד”כ מתרחשים בקבוצה גדולה יכול להוביל למצב הפנימי של דה-אינדיבידואציה.
- המצב הזה מאופיין בחוסר ראיה עצמית, חוסר הערכה עצמית ודאגה מופחתת ל”איך אנשים אחרים מעריכים אותנו”. אדם שעובר דה אינדיבידואציה פחות מודע לעצמו, ממוקד יותר על אחרים ועל הסביבה המיידית ויותר מגיב לרמזים התנהגויות. המצב הזה מוריד את סף התגובה להתנהגויות שבד”כ מעוכבות.
- אנשים מוטים יותר לבצע פעולות אימפולסיביות כיוון שיש יותר “דחף” לבצע אותן (בגלל עוררות יתר ואנשים אימפולסיביים אחרים שניתן לחקות) ובגלל שהמגבלות שבד”כ מונעות מהם לבצע פעולות כאלה נחלשות (כי יש פחות תחושת הערכה ואחריות).
- ההתנהגות שצפה היא אימפולסיביות, לא רציונאלית, רגשית ולעיתים הרסנית. התנהגות כזאת לרוב מייצרת לעצמה מומנטום ומגיבה פחות לגירויים שיכולים להחזיר אותה לשליטה, כך שקשה לסיים אותה.
הניתוח התיאורטי מתאר איך התנהגות אימפולסיבית נוצרת, היא נתפסת אותה כמשחררת.
זימבארדו טוען שאנשים עוברים את חייהם תחת כותונת משוגעים של מגבלות קוגניטיביות. הגבלות כאלה מעייפות, והאנשים משוועים להשתחרר ולהתנהג באופן אימפולסיבי וספונטני. לראיה, זימבארדו מתאר כיצד כמעט בכל חברה יש צינורות לתיעול התנהגויות אימפולסיביות באופן מבוקר - פסטיבלים, הופעות וכו’.
כדי לחקור את המודל השתמשו במעט מאוד ניסויים מבוקרים, ובעיקר חקרו ארכיבים. המידע שנאסף נבחן כדי למצוא מתאמים בין תנאים והתנהגויות שהתרחשו בעקבותיהם.
עם זאת, לא ניתן לפסול הסברים אלטרנטיביים. כדי לקבל הסבר אלטרנטיבי אחר - הוא צריך להסביר את כל הממצאים הרלוונטיים.
התגרות במתאבדים
לעיתים אנשים לא מנסים למנוע מאדם אחר להתאבד, אלא מעודדים אותו לקפוץ. האם התנהגות כזאת קוראת כאשר יש אספסוף אשר עובר דה אינדיבידואציה? החוקרים בחנו עיתונים במהלך 15 שנים וחיפשו מקרים של התאבדות בקפיצה ומקרים שהקפיצה נמנעה. מתוך 21 ניסיונות התאבדות, ב-10 מהמקרים התרחשו התגרויות. הם ניתחו את המידע כדי להחליט האם שני משתנים המתקשרים עם דה-אינדיבידואציה, חשיכה והמצאות אנשים צופים רבים, התרחשו כשהייתה התגרות והאם לא התקיימו כשלא הייתה התגרות. 2 המשתנים נמצאו במתאם עם ההתגרות, והתגרות הייתה סבירה פי 2 בקהל של מעל 300 איש, בנוסף פי 4 סבירה במקרים שהתרחשו מעבר לשעה 6 בערב. אנשים שמרגישים אנונימיים תחת קהל וחשיכה נוטים יותר להתגרות במתאבד פוטנציאלי. יתכנו הסברים חלופיים.
מלחמה
התנהגויות לחימה משתנות בפראות שלהן. מחד יש התעללות ריטואלית וטבח סיסטמתי של אזרחים לא לוחמים. מנגד יש קרב יחידים (למשל דויד וגוליית) של נציגים המייצגים כל צד, המפסידים משלמים בטריטוריה או מחיר אחר, אך אין נזק לשאר הקבוצה. האם האכזריות של מעשים אלה מתקשרת לדה-אינדיבידואציה?
לפי התיאוריה, קל יותר לאנשים להשמיט את המגבלות על ברבריות כשהם מרגישים אנונימיים ולא אחראים למעשים. בקרב 23 תרבויות לא מערביות נמצא מתאם חזק בין מעשי דה-אינדיבידואציה לפני הקרב, וכמה אכזריים היו במהלך הקרב. בתרבויות בהן שינו את המראה לפני הקרב 80% התנהגו בצורה אגרסיבית, בחברות שלא שינו את המראה היו רק 13% מקרי אגרסיביות.
תוהו ובוהו של
Halloween
אחד האירועים בהם מתרחשת התנהגות לא מעוכבת ואימפולסיבית הוא ליל כל הקדושים.
פרייזר: הקימו תחנות מחקר ב-27 בתים, בהם פיקחו על התנהגות של כ-1000 מתחפשים. בכל בית נאמר לילדים שהם יכולים לקחת רק ממתק אחד מקערה גדולה בכניסה לבית, שלידה הייתה גם קערת מטבעות. כדי לבחון התנהגות אנטיסוציאלית, החוקרת עזבה את החדר אך פיקחה על פעולת הילדים. החוקרים בחנו השפעה של שני משתנים: (1) האם הילדים הגיעו כחלק מקבוצה או לבד (השערה - בקבוצה ירגישו יותר אנונימיים ויסטו מהחוקים). (2) החוקרים יצרו אינדיבידואציה (פחות אנונימיות) אצל מדגם מקרי מהילדים שהגיעו לבד או בקבוצות: שאלו את הילד מה שמו ומה הכתובת וחזרו על המידע בקול להדגשה.תוצאות: ילדים אנונימיים נטו להפר את החוקים, וההפך.
סיכום העדויות- עדויות מתאמיות, מלבד הניסוי האחרון, כך שלא ניתן להסיק על סיבתיות. לפי הניסוי האחרון ניתן לראות שילדים אנונימיים נוטים לפעולות פחות חברתיות.
ניסוי: ביקשו מנבדקים לפתור חידות ולהפסיק כאשר הפעמון צלצל. בתנאי הבקרה שני שליש מהנבדקים גנבו עוד מעט זמן אחרי שהשעון צלצל. בתנאי בו גרמו לנבדקים להיות עם מודעות עצמית, באמצעות עבודה מול המראה פחות מ-10% רימו. יש לציין שכל המחקרים שתומכים ברעיון של דה-אינדיבידואציה תומכים באופן לא ישיר גם במודל הזה.
מודעות עצמית ואפקט הזרקור spotlight
הקשר השלילי בין מודעות עצמית ודה-אינדיבידואציה מעלה את השאלה עד כמה אנשים מודעים לעצמם במצב רגיל. יש הבדלים אישיים רבים במידת המודעות העצמית וכמה חושבים שאנשים אחרים מתמקדים בנו. הרמה הטיפוסית של מודעות עצמית כאשר אנשים אחרים נמצאים היא יחסית גבוהה. כשאנשים לוקחים חלק באירועים כמו שתיארנו קודם הם משתחררים ובורחים מהמודעות העצמית הרגילה שלהם.
באומייסטר: טען שהתנהגויות כגון בולמוסי אכילה, שתיית יתר, התנהגות מזוכיסטית ואפילו התאבדות הן התנהגויות שמנסות לברוח ממודעות עצמית וחוסר התמקדות בעצמי.
ניסוי 1: נתנו לנבדקים אלכוהול או מים ולאחר מכן ביקשו מהם לתת הרצאה מאולתרת.
נבדקים ששתו אלכוהול השתמשו פחות בביטויים של העצמי (אני,
I, ME, MYSELF…).
ניסוי 2: אלכוהוליסטים שהחלימו המקבלים ציונים גבוהים יותר במודעות עצמית מצויים בסיכון כפול להתדרדר ביחס לאלה עם ציונים נמוכים. הבריחה ממודעות עצמית שאלכוהול מספק גורמת לחיים בלי אלכוהול להראות קשים.
אפקט הזרקור
- אנשים משוכנעים שאנשים אחרים שמים לב אליהם (להתנהגות ולמראה) יותר ממה שקורה במציאות.
- אנשים שהגיבו בדיון קבוצתי מאמינים שאחרים הבחינו בהערה שלהם ויזכרו אותה יותר ממה שקורה באמת.
- גולשי סקי שעוברים ליד מעליות סקי משוכנעים שאנשים במעליות אלה בוחנים בדקדקנות את הסגנון שלהם, למרות שכאשר שואלים אותם כמה הם בוחנים אחרים הם לא עושים זאת לעיתים קרובות.
- אנשים שמפעילים בטעות את האזעקה או נופלים באולם חושבים שאחרים שופטים אותם יותר ממה שקורה באמת.
ניסוי: ביקשו מנבדקים ללבוש חולצה עם תמונה של בארי מנילו, ולאחר מכן לעבור לחדר אחר, כשבדרך עברו על פני נבדקים שמילאו שאלונים. לאחר מכן שאלו אותם מה האחוז של הנבדקים שהבחינו בתמונה על החולצה. הנבדקים טענו ש-50% הצליחו להבחין אך למעשה רק 25% הבחינו.
