שיעור 2 Flashcards
מושג העצמי
סך כל האמונות שיש לאדם לגבי עצמו
לאנשים יש תחושה חזקה של תחושה עצמית, הם יודעים מי הם. לכל אחד יש אמונות לגבי מי הוא
התפיסה העצמית היא המשכית- יש לנו תחושה שהעצמי זה משהו עקבי שהולך איתנו לאורך זמן ולאורך השנים, אני גם אותו אדם שהייתי בעבר ואני אהיה אותו אדם בעתיד. האמונה הזו בעייתית ויש לה גבול מסוים- אדם בן 50 הוא לא אותו אחד כמו שהיה בן 5, אבל כן יש לנו את התחושה שזה ככה גם אם זה לא תואם את המציאות.
ממה ה”אני” בנוי
- תכונות- מאפיינים עקביים ויציבים, מעבר למצבים משתנים. אדם רגוע- מעבר להרבה מצבים ותקופות אני מגיבה באופן רגוע, בכללי. (אני בן אדם רגוע, אני אינטרוברטית).
- חוויות- מהעבר, איפה נולדו וגדלו, שינויים שעברו בחייהם, מצבים משפחתיים שאפיינו את האופן בו גדלו והתפתחו. (אני עולה חדשה, גדלתי כבת יחידה)
- העדפות- בחירות של אנשים, מה אוהבים. (אני אוהבת את באר שבע, אני לא אוהבת שוקולד)
- מטרות ושאיפות- מה חשוב לי בחיים ומה מנחה אותי. נכנס גם ערכים- אני אדם שמעריך הישגיות. יש מטרות יותר קונקרטיות. (חשוב לי להצליח, אני רוצה להיות פסיכולוגית קלינית)
- זהויות חברתיות- השתייכויות לקבוצה- מגדר, דת. (אני אישה, אני פסיכולוגית, אני מוסלמית)
- תפקידים חברתיים. (אני מדריכת נוער, אני אחות גדולה לשני אחים)
- הערכות עצמיות- מה אנו חושבים על עצמנו- טוב/רע. נותנים ציונים והערכות לדברים שאנו עושים. (אני שחיינית טובה, אני בשלנית איומה)
- מצבים רגשיים- איך אני מרגיש עכשיו, תחושות. (אני עייפה עכשיו, אני שמחה כי…)
- תיאורים חיצוניים. (יש לי עיניים כחולות, אני גבוהה)
איך מתגבשת ההערכה העצמית שלנו? מאיפה אנו יודעים מי אנחנו?
שלושה מקורות של ידע עצמי:
אינטרוספקציה,
צפייה בהתנהגות של עצמי
השפעות של אחרים.
אינטרוספקציה
הסתכלות פנימית. אני שואל את עצמי מה מאפיין אותי? איך אני מרגיש? במה אני מתעסק? מתוך התבוננות פנימה- אני יכול באופן מודע ורצוני לחשוב ולהסיק מה אני מרגיש וחושב, מי אני.
הטענה של חוקרים רבים היא שתפיסת ההתבוננות העצמית היא מוגזמת והרבה פעמים אנו לא באמת יודעים מתוך הסתכלות כזו מה מניע אותנו ולמה אנו עושים את מה שאנחנו עושים.
אינטרוספקציה מועילה בזמנים מסוימים ובתשובה על שאלות כלליות, אבל כשרוצים להבין על עצמנו דברים במצבים מסוימים- היא פחות יעילה.
strangers to ourselves
– וילסון טען שאנחנו חושבים שאנו יודעים למה אנו חשים ומתנהגים בצורה מסויימת אך זה שגוי ואנו משתמשים בתיאוריות נאיביות שיותר נגישות לנו מאשר הסיבות האמיתיות.
ניסוי הגרביונים של ניסבט וילסון- הניסוי: פנו לקונים בחנות והציגו להם 4 זוגות גרביונים זהים לחלוטין (הם לא ידעו שהם זהים), וביקשו מהם לשפוט איזה מבין סוגי הגרביונים הוא האיכותי ביותר. מצאו שיותר מ70% בחרו את הגרביונים שהיו במיקומים הימניים ביותר (אפקט סדר- נטו לבחור יותר לפי צד ימין). כששאלו אנשים למה בחרו את הזוג הזה דווקא, נבדקים נתנו הרבה מאוד תשובות שכולן היו קשורות למאפייני הגרביונים (צבע, סוג בד, חוזק)- תכונות שונות של הפריטים, אבל אף אחד לא נתן את התשובה האמיתית שהיא מצבית- לא ידעתי מה לבחור אז בחרתי אקראי, או בחרתי כי זה היה בצד ימין. כלומר- אנשים לא היו מודעים אפילו לכך שהם בחרו אקראית. כשאמרו להם בפירוש האם יכול להיות שמיקום הגרביונים השפיע על הבחירה שלהם, הנבדקים אמרו שלא, למרות שבפועל כן נמצא אפקט לזה.
יש פער באופן בו אנשים מסיקים על ההתנהגות שלהם, לבין מה שמנחה את ההתנהגות שלהם בפועל.
צפייה בהתנהגות של עצמי- Bem
כאשר רמזים פנימיים הם עמומים וקשים לפירוש, אנשים רוכשים תובנות על התחושות והעמדות שלהם מתוך צפייה בעצמם.
זה מוגבל למצבים בהם אנשים לא תופסים שהם נהגו כך בגלל לחץ חברתי- אם התנהגתי בצורה מסוימת כי שוטר אמר לי לזוז למשל, אני לא אחפש סיבות ואתבונן על עצמי. או אם הסיבה להתנהגות שלנו ברורה ובולטת וחיצונית- אין סיבה שנסיק סיבה פנימית אחרת.
בם טען שכשאנו מסיקים על מי אנחנו (איך מרגישים ולמה מתנהגים ככה), אנו עושים זאת מתוך התבוננות על ההתנהגות של עצמנו. בדיוק כמו שאנו עושים לגבי אנשים אחרים- כשמרצה רוצה להבין אם הסטודנטים מתעניינים- הוא מסתכל איך הם מתנהגים, פרצופים, מחוות גוף ועוד. הטענה היא שאנשים עושים בדיוק אותו דבר לגבי עצמם.
דוגמה- הרבה פעמים נקלעים לשיחה/דיון ומסיקים מהטונים הגבוהים שהיו שבאמת היה אכפת לנו מהנושא שדובר עליו. דוגמה נוספת- לפעמים אוכלים וקולטים שאכלנו מהר וחושבים שהינו מאוד רעבים. מסיקים ממהירות האכילה (התנהגות) על הרעב שלנו.
ניסוי היפותזת הפידבק מהפנים של ליירד*- בניסוי קלאסי שיצא מתוך תיאוריית התפיסה העצמית של בם אשר הוצג לנבדקים כבודק של שרירי הפנים, נתנו לנבדקים לצפות בקריקטורה. חלק מהנבדקים קיבלו הוראה לכווץ את הפנים בצורה שמזכירה הבעה זועפת/חיוך. לא השתמשו במילים פנים זועפות או חיוך. הניסוי ביקש להוכיח שאנשים מפרשים את הבעת הפנים שלהם כרגש הנובע מהסיטואציה, מתאים לתיאורית
self-perceptions of emotions.
מצאו כי אנשים שעשו הבעה שמזכירה חיוך, דיווחו שהקריקטורה יותר מצחיקה מאשר נבדקים שעשו הבעה שתאמה להבעה זועפת. הניסוי מוכיח שאנשים מתבוננים על ההתנהגות שלהם (הבעת הפנים) ומסיקים ממנה לגבי הרגש שלהם (הסיבה הפנימית). “אם אני מחייכת סימן שאני שמחה”. הניסוי ספג המון ביקורות- יתכן כי היה קל מאוד להבין מה מטרת הניסוי ונבדקים התאימו את עצמם.
מאוחר יותר ניסוי אחר של סטרק, מרטין וסטפר* הצליח לייצר תוצאה דומה מבלי לבקש מנבדקים לעשות הבעות פנים שונות- החזקת עט בפה לפי קבוצת חיוך (עט בין השיניים- קרוב לחיוך, עט בין השפתיים- קרוב לכעס).
ההסבר של הניסוי השני שונה מההסבר של תיאורית התפיסה העצמית וזה גם ההסבר המקובל היום לתופעה- הסבר של “אמבודימנט”: ההסבר מתייחס לקשר בין תגובות פיזיולוגיות ורגשות/עמדות/הערכות- חיוך מעלה תחושה טובה דרך זיכרון שרירי- תנועת השרירים של חיוך מקושרת עם ייצוג של תחושות חיוביות בעבר בו “רשום” שתנועה כזו מייצרת תחושה טובה. יש לנו ייצוג בזיכרון. מדובר בהשפעה שהיא יותר ישירה, מיידית של האמוציות, לא מדובר על פירוש והיסק כמו תיאוריית התפיסה העצמית.
Self-perceptions of motivation – over justification effect
של לפר, גרין וניסבט. מתוך ההתנהגות שלנו מסיקים גם על המוטיבציה שלנו. 3 שלבים- הניסוי נערך בגן ילדים, נתנו להם טושים שקראו להם צבעי פלא. שלב 1- היכרות- לשחק משחק חופשי עם הטושים. שלב 2- הקצאה ל 3 תנאים באופן אקראי: הילדים ציירו עם הטושים. א- ציפו לפרס על משחק בטושים וקיבלו. ב- לא ציפו לפרס וקיבלו. ג- לא ציפו ולא קיבלו פרס. שלב 3- משחק חופשי עם צעצועים שונים, ביניהם היו גם צבעי הפלא (אותם טושים). המעניין- האם הילדים יבחרו לשחק עם הטושים מתוך הצעצועים שנתנו להם? מי יצייר יותר עם הטושים?
ממצאים: ילדים שציפו לקבל את הפרס ואכן קיבלו את הפרס (קבוצה א)- שיחקו הכי פחות עם הטושים. עם זאת, לא היה הבדל בין אלו שקיבלו פרס ולא ציפו לבין אלו שלא קיבלו פרס ולא ציפו. ההסבר לפי בם- הילד מהקבוצה הירוקה אומר לעצמו- אמרו שיתנו לי פרס אם אני אשחק עם הטושים ובאמת קיבלתי פרס. אני מסיקה מזה ששיחקתי עם הטושים בגלל הפרס ולא בגלל שאני אוהבת את הטושים. לכן אחרי זה כשיציעו לי משחקים- אני לא אבחר בטושים, כי זה לא ששיחקתי איתם בגלל שאהבתי אותם אלא בגלל הפרס. יש פה בעיה עם מוטיבציה אינטרינזית- כשמציעים פרס על משהו שאתה אוהב לעשות, זה מקלקל את הרצון הפנימי שלך לעשות אותו שוב. מעניין לראות מה התוצאות היו בנושאים שאנשים לא אוהבים לעשות.
השפעות של אחרים, אנשים אחרים-
פידבק ותגובות של אנשים אחרים-
looking glass self the
- אנו מגדירים את עצמנו מתוך האינטראקציות החברתיות שלנו, מדמיינים איך אנשים תופסים אותנו ולפי זה תופסים את עצמנו. יכול להיות גם שזה לא נסתר- אלא אנשים אומרים לנו את הדעות שלהם עלינו ועל פי זה אנו חושבים על מי אנחנו ומה אנחנו.
השתייכות חברתית- חברות בקבוצות חברתיות- דרך רכישת זהות חברתית של אותה קבוצה, זה מקור לידע על עצמי. למשל אנשים נוטים להזדהות עם קבוצות שהם משתייכים אליהן ואנו מכלילים את הקבוצה בתוך הזהות העצמית שלנו, ואז חלק מהידע העצמי שלנו נובע אולי מהידע שיש לנו על הקבוצה- מאפייני הקבוצה הופכים למאפיינים אישיים שלו.
השוואה חברתית- למידה יותר עקיפה על עצמנו מתוך אנשים אחרים. האופן בו אני שואל את עצמי איך אני ביחס לאחרים, ומתוך זה לומד על עצמי. צופים בהתנהגות, ביצוע ותגובות של אנשים ומשווים את זה למה שאני עושה- ומתוך כך אני לומד על עצמי. אם באותה סיטואציה האדם שלידי מאוד עצבני ואני רגוע, אני מסיק על עצמי שאני אדם רגוע.
social comparison theory תיאוריית ההשוואה החברתית
יש לנו דחף להגיע לתפיסה עצמית מדויקת. זה אחד מהמניעים הבסיסים שלנו להבין את העולם שסביבנו ואת עצמנו, ואחת הדרכים לעשות זאת זה השוואות חברתיות. לפי פסטינגר- העוררות למימוש הדחף נוצרת מאי ודאות. בעיקר כשאנו לא יודעים איפה אנו עומדים בתחום מסוים, איך אנו מבצעים. ואז ההשפעה של אנשים אחרים עוזרת להפחית את האי ודאות, שבתורה מפחיתה את העוררות והדחף נרגע.
עולות 2 שאלות מרכזיות:
1. מתי אנשים משווים את עצמם לאחרים- בעיקר כשאנשים לא בטוחים לגבי היכולות שלהם, אין סטנדרט אובייקטיבי ברור לתפיסה של איך אני מבצע משהו ואיפה אני עומד. למשל אני רוצה לדעת האם אני רץ מהר או לאט ואין לי שעון עליי. אני יכול לראות אנשים שרצים סביבי ולהסיק מזה על מהירות הריצה שלי (אם עוקפים אותי הרבה אז אני רץ לאט..).
- למי אנו משווים את עצמנו- איך אנו בוחרים את מקור השפע השלנו. אנשים בד”כ באופן אוטומטי, נוטים להשוות עצמם לאנשים הדומים להם בתחום ההשוואה הרלוונטי. כסטודנטים נשווה את עצמנו להישגי סטודנטים אחרים מהמחלקה ולא לתלמידי תיכון, נשווה לאלו שעם ציונים דומים לנו ולא למצטיינים למשל. ביקורת- יש מצבים בהם אנו בוחרים לעשות דווקא השואות כלפי מטה, לאנשים שהם במצב פחות טוב משלנו, וזאת מתוך רצון להרגיש טוב עם עצמנו. במצבים מסוימים ניטה להשוות את עצמנו כלפי מעלה (לכאלו שהרבה יותר טובים מאיתנו)- כדי לדרבן את עצמם, כמוטיבטור (אני רוצה להגיע לנקודה גבוהה יותר- “היא הצליחה” וזה דוחף את עצמי להתאמץ גם).
Downward comparison
Upward comparison
Downward comparison
כדי לשפר את תחושת הערך העצמי. נפוץ בתחום הבריאות, אם אני חולה אני אשווה את עצמי למישהו חולה יותר כדי להיות יותר שלמה עם המצב שלי.
Upward comparison
כשרוצים להשתפר ומשווים את עצמנו לטובים מאיתנו. למשל, לעומת שחר פאר יש לי עוד מה להשתפר בטניס.
השפעות של ידע עצמי על קוגניציה:
לידע העצמי שלנו יש השפעה גדולה לאופן בו אנו זוכרים/חושבים/מעבדים מידע. מידע שמקושר לעצמי נזכר בצורה טובה יותר.
Self-reference effect
המוכלל במבני ידע עצמי נזכר בצורה טובה יותר.
ניסוי רוג’רס, קויפר וקירקר-
שלב א: הציגו לנבדקים 40 מילים ושאלו שאלה ביחס לכל מילה והם התבקשו לענות כן/לא לפי התנאים המופיעים בטבלה. כל 10 מילים שאלה אחרת על כל מילה- מהמצגת.
שלב ב: היזכרות חופשית במילים שהופיעו בשלב הראשון (הנבדקים לא ידעו שזה יבוא ולא התבקשו לזכור בהתחלה).
הטבלה מציגה את אחוז המילים שנזכרו. האחוזים נמוכים כשמדובר על שאלות התייחסות למבנה. ואחוז הזכירה היה הגבוה ביותר לגבי שאלות של אנשים האם המילה מתארת אותך או לא. לא היה הבדל בין “כן” ו”לא”.
חזרו על הניסוי ובמקום משמעות סמנטית- שאלות את הנבדקים האם למילה הכתובה יש משמעות עבור האדם הנבדק, ואכן הזכירה של המילים האלו הייתה גבוהה יותר מבניסוי הראשון, אבל עדין נמוך יותר מאשר השאלה על מילים שמתארות אותך.
נמצא גם שאנשים זכרו טוב יותר מילים שקושרו לעצמי מאשר מילים שקושרו לאדם זר שאותו לא הכירו.
לא נמצא הבדל בזיכרון של מילים שקשורות לעצמי לבין מילים שקשורות לאובייקטים מוכרים אחרים (חבר קרוב/ סטודנט שהכירו/ אובייקטים לא אנושיים אבל מוכרים)- אחוזים מאוד דומים למה שמתאר אותך.
כלומר- לאנשים יש מבני ידע מאורגנים לגבי עצמם וזה מה שמקל על קידוד אינפורמציה. יש להם סכמות עצמיות מאורגנות ומובנות, מה שאין לנו לגבי מילים/אנשים שלא מוכרים לנו.
בניסוי המקורי ניסו לטעון שיש משהו ייחודי שמשפיע על הזיכרון אבל רואים שזה לא רק הידע העצמי שיש לו עדיפות, אלא שזה הימצאות המאפיין העצמי של ארגון הידע והסכמות על עצמנו בזיכרון. התופעה מסבירה במידה רבה את היציבות והקביעות של העצמי. כשאנו יוצרים אמונות, אנו קולטים אינפורמציה מהסביבה שתואמת ותומכת באמונות שלנו- הטיית האישוש.
השפעות הידע העצמי על מוטיבציה ורגש-
Higgins, self-discrepancy theory:
המודל מדבר על האופן שבו מרכיבים שונים בתפיסה העצמית שלנו מנחים את התנהגות שלנו ומשפיעים על המוטיבציה שלנו.
הוא מגדיר 3 מרכיבים:
1. עצמי ממשי (actual self) – מי אנחנו חושבים שאנחנו באמת.
מנחי העצמי (self-guides):
2. עצמי אידיאלי (ideal self) – מי שהייתי רוצה להיות.
מיקוד בו גורם להתקרבות לתוצאות חיוביות
(promotion focus)
פער נתפס בין עצמי ממשי ואידיאלי – דיכאון ואכזבה. העדר פער - שמחה
- עצמי נדרש (ought self) – מה אני צריך להיות.
מיקוד בו גורם להימנעות מתוצאות שליליות
(prevention focus)
. נטייה להימנעות, זהירות, שמירה על עצמי.
פער נתפס בין עצמי ממשי ונדרש - חרדה ואשמה. העדר פער - רוגע
דימוי עצמי – תלוי בגודל הפערים, חשיבות התחום לעצמי, מידת המיקוד בפערים
פערים שבין העצמי האידיאלי והנדרש לבין העצמי הממשי
פערים בין העצמי הממשי למנחי העצמי מניעים לפעולה ופערים שונים מובילים להתנהגויות שונות.
promotion focus
- לא תמיד אנו מצליחים לעמוד בכל הציפיות/שאיפות/משאלות שלנו לגבי עצמנו. היגינס מאפיין בעיקר אנשים שמאופיינים במיקוד ויסות של קידום- רודפים אחרי תוצאות חיוביות והצלחות, וכשקיים פער בין העצמי האידיאלי לבין העצמי הממשי- אנשים אלו חווים דיכאון ואכזבה. כשלא קיים פער אנו תופסים עצמנו במצב התואם את העצמי האידיאלי- אנו מרגישים שמחה.
prevention focus
- מיקוד בעצמי הנדרש מאפיין יותר אנשים שהתנהגותם מונחית על ידי ניסיון להימנע מתוצאות לא רצויות, פחד מכישלון. כשאנשים מרגישים פער בין הממשי לנדרש (מחויבויות/חובות/ציפיות אחרים ממני)- הם מרגישים הרבה פעמים אשמה וחרדה, וכשהם לא מרגישים כזה פער, הנדרש תואם לממשי- הם מרגישים תחושת ביטחון ורוגע.
היגינס טוען שכמעט תמיד יש פערים בין מנחי העצמי לעצמי הממשי, והדימוי העצמי תלוי בגודל הפערים האלו: אנשים שחווים פערים גדולים הם לרוב עם תפיסה עצמית שלילית ודימוי עצמי נמוך. דימוי עצמי גבוה הוא מצב בו הפערים יחסית מצומצמים. הדבר תלוי גם בחשיבות הפער לעצמי- באילו תחומים קיים הפער? חברתי, לימודי, תחומים חשובים לי או לא ואז ככל שפחות חשוב לי זה פחות ישפיע על הדימוי העצמי. בנוסף ההשפעה תלויה במידת המיקוד שלי בפערים- עד כמה חשוב לי להתייחס לפערים האלו שלי בתחומים האלו.
התיאוריה מדברת על הבדלים אינדיבידואלים- אנשים שמאופיינים יותר במיקוד כזה או אחר, וזו גם תיאוריה מצבית- במצבים מסוימים אנו מדגישים מיקוד אחר לעומת שני או נשים לב לפערים מסוג זה או אחר.
תיאוריית המודעות העצמית
self-awareness theory, Duval, and Wicklund:
התיאוריה אומרת שאנשים הרבה פעמים לא ממוקדים בעצמם אלא דווקא ממוקדים במה שקורה בחוץ.
במצבים בהם ממקדים את האנשים בעצמם או שהם גורמים לעצמם להתמקד יותר בעצמם (הסתכלות במראה)- הם יותר מודעים לעצמם והמודעות הזו גורמת הרבה פעמים לאנשים להשוות את עצמם לסטנדרט- איך אני לעומת מה שאני רוצה להיות.
במצב כזה בולטים לי יותר פערים שיש בין איך שהייתי רוצה להיות לבין איך שאני רואה את עצמי בפועל. ההשוואה גורמת לבולטות לפערים שליליים שקיימים וזה מוביל לירידה בתפיסה העצמית שלי ולרגשות שליליים.
פתרונות אפשריים: Duval
Shape up-
ניסיון לצמצם את הפערים: למשל על ידי שיפור ההופעה, התכוננות טובה יותר, אימון.
Ship out-
הפניית קשב החוצה: להחזיר את המיקוד החוצה ולא פנימה. הפחתת המודעות העצמית, מובילה הרבה פעמים להימנעות.
הפיתרון הרבה פעמים תלוי בכלל באופן בו אנשים תופסים את האפשרויות שלהם כיעילות יותר- אם קל לי להתאמץ ולהשתפר אז אני אעשה זאת, ואם לא אני אנסה להסיח את הקשב מעצמי ולהפנות אותו למקרות חיצוניים. מה שנגיש לי יותר יהיה יעיל יותר. בנוסף הוא תלוי בעד כמה אני חושבת שיש לי את האפשרות והיכולת לצמצם את הפערים.
הערכה עצמית- self esteem
סך ההערכות החיוביות או השליליות שיש לנו לגבי עצמנו. המרכיב הרגשי של העצמי- מרכיב עמדתי, הערכתי. נהוג להתייחס לשני סוגים של דימוי עצמי:
- הערכה עצמית תכונתית
- הערכה עצמית מצבית
הערכה עצמית תכונתית
רמת הביטחון המתמשכת שיש לאנשים אודות יכולותיהם ותכונותיהם מעבר לזמן- תכונה שמתפתחת בילדות ונשארת יציבה לאורך החיים.
חלק זה של הביטחון העצמי נוטה להיות יציב מעבר לזמן.
כלים שונים מודדים דימוי עצמי כללי תכונתי- הנפוץ ביותר הוא שאלון הדימוי העצמי של רוזנברג: ישנם 10 פריטים לדירוג. לדוגמא: אני מחזיקה בתפיסה חיובית לגבי עצמי. באופן כללי אני מרגישה שאני כישלון וכו’.
הערכה עצמית מצבית
ההערכה הדינאמית והמשתנה שיש לנו על עצמנו.
הערכה עצמית מצבית משתנה עם הגיל וההקשר.
Contingencies of Self-worth (Crocker & Wolfe, 2001)
למדידת דימוי עצמי מצבי- : דימוי עצמי תלוי בהצלחות וכישלונות בתחומים החשובים לנו. דימוי עצמי של סטודנטים עולה עם הצלחה בלימודים ויורד עם כישלונות בלימודים. לפי מודל זה אנו פחות מושפעים מהצלחה\כישלון בתחומים שפחות חשובים לנו. גישה אופטימית יחסית להערכה עצמית תכונתית (יציבה) מאחר ואנשים יכולים לייצר לעצמם מצבים בו הם יצליחו בתחומים החשובים להם וכך לייצר דימוי עצמי חיובי.
בפסיכו’ חברתית נהוג לדבר על דימוי עצמי שהוא יותר מצבי, זוהי גישה מחקרית אחרת שמתייחסת לדימוי עצמי כמתנדנד ומשתנה בהתאם להתנסויות שונות, לתחומי פעילות שונים. הערכה זו משתנה עם הגיל ועם ההקשר. ישנם שאלונים ושאלות שמותאמים למצב מסוים.
לפי התפיסה הזו, דימוי עצמי גם תלוי בחשיבות של תחומים חשובים בחיינו- יש תחומים שהם יותר מרכזיים בתפיסה העצמית וישנם כאלה שפחות. הדימוי העצמי מושפע יותר מהתחומים המרכזיים בתפיסה.
אחד הדברים שיוצאים מתוך התפיסה הזו- ע”פ המודל הזה יש הכרה שככל שאנשים מצליחים ליצר לעצמם סביבה בה יש יותר הצלחות, פידבקים חיובים וחוויות חיוביות של הערכה, הצלחה ומסוגלות- הם ייהנו יותר מהערכה עצמית יותר חיובית. הגישה מייחסת לאדם אקטיביות ואופן שליטה- ניתן לייצר לעצמנו סביבה בה נרגיש טוב יותר.
הצורך בהערכה עצמית-
השערת הסוציומטר (Leary & Baumeister, 2000
השאיפה לדימוי עצמי גבוה נובעת מצורך פרימיטיבי ואדפטיבי ליצור קשרים עם אנשים אחרים ולהיות חלק מחברה. לדעתם ה”הצורך בשייכות” והחשש מדחיה הם צרכים מאוד בסיסיים ומשפיעים עיקריים על הדימוי העצמי שלנו.
הדימוי העצמי מהווה מדד (סוציומטר) למצב החברתי שלנו. מין מדד פופולריות סובייקטיבי.
חשש מדחייה מוריד את הדימוי העצמי ומאותת לנו את הצורך לקבל הערכה מאחרים.
הדימוי העצמי משמש לנו כאיזשהו חוש שישי, מדד של המיקום שלנו בתוך החברה. מבחינתם- השאיפה לדימוי עצמי גבוה שמאפיין הרבה אנשים נובע מצורך הישרדותי אדפטיבי להיות שייך, להיות חלק מקבוצה. הדימוי העצמי שלנו מהווה מדד למקום שלנו בחברה- האם אנחנו מקובלים/אהובים או לא.
דימוי עצמי שלילי מזיק כי הוא לא מאפשר לנו לקחת חלק חיובי ומועיל ששומר על עצמנו בתוך הקבוצה החברתית, פוגע בנו, פוגע באיכות החיים.
הדימוי העצמי מאוד מושפע מאיך אחרים מקבלים אותנו, האם “סופרים” אותנו.
