שיעור 12 Flashcards
מודל עוררות-תוקפנות (Zillmann & Bryant, 1984)
לעוררות יכול להיות מוצמד ערך שלילי (סרט מפחיד, גירוי לא נעים). כשהיא שלילית בעוצמה נמוכה- זה מביא לעליה מסוימת בתוקפנות. ככל שהעוררות בעוצמה גבוהה יותר- זה מעלה באופן משמעותי את התגובה התוקפנית.
העוררות יכולה להיות ניטראלית (פעילות ספורטיבית שמשפיעה על המדדים הפיזיולוגיים, בלי ערך מסוים)- מוצאים שאין לזה אפקט על ההתנהגות התוקפנית, אלא במקרים בהם העוצמה של העוררות היא גבוהה. במצב כזה, העוררות הניטראלית חזקה וזה יכול להוות גירוי אברסיבי דרך פירוש מוטעה של העוררות ואז התוקפנות תעלה.
יכולים להרגיש התרגשות והתלהבות בעקבות אירוע משמח חיובי. כשהעוצמה נמוכה או בינונית- הרבה פעמים אף תרד ההתנהגות התוקפנית. עוצמה גבוהה לעומת זה יכולה להביא להגברה/ירידה של תוקפנות דרך פירוש מוטעה- יש עדויות סותרות.
Excitation transfer of physical arousal - (Zillmann et al., 1972)
- נבדקים חוו התגרות גבוהה או נמוכה מצד נבדק אחר (משתף פעולה) שנתן להם שוקים חשמליים (ברמות שונות וכך תפעלו את ההתגרות).
- הנבדק חושב/תופס שרמת וכמות השוקים החשמליים הם בשליטת הנבדק שנותן את השוקים, דימו מין סיטואצית מורה ותלמיד, בה ה”מורה” כביכול החליט על כמות השוקים החשמליים.
- לאחר מכן, חלק מן הנבדקים השתתפו בפעילות פיזית מאומצת או קלה- תפעול רמת עוררות כתוצאה מפעילות פיזית.
- בשלב השלישי, כל הנבדקים התבקשו לתת שוק חשמלי ל”תלמיד” (משתף פעולה).
- מדד תלוי- עצמת השוק שנבדקים בחרו לתת, זה היה המדד לאגרסיה.
- גרף - ציר הY- עוצמת השוק.
• ממצאים:
נבדקים שחוו התגרות
(provocation)-
היו יותר תוקפניים (נמדדה לפי עצמת השוקים) כשהם היו ברמת עוררות פיזיולוגית גבוהה יותר.
גם ברמת עוררות נמוכה (פעילות פיזית נמוכה)- הפרובוקציה עדיין גרמה לתוקפנות יותר.
ההבדל היה פשוט גדול יותר כשרמת העוררות הייתה גבוהה יותר.
תפיסת התגרות גררה נקמה- התנהגות דומה על ידי הנבדק, והתגובה הזו פשוט הועצמה עם עוררות גבוהה יותר.
ההסבר לאפקט- המקור של העוררות (פעילות פיזית), יוחס באופן מוטעה להתגרות הנבדק.
תהליכי הבניה:
ניסוי (Berkowitz & LePage, 1967):
המחקר בדק שילוב בהשפעה של רמזים סביבתיים ותהליכי הבניה של נבדקים, לאותם רמזים.
• נבדקים גברים השתתפו בניסוי על תגובות פיזיולוגיות ללחץ, יחד עם נבדק שהוא משת”פ.
• הם הונחו לתת שוקים לאחר כשהביצוע שלו דורש שיפור (משת”פ נתן ראשון). אם הנבדק האחר יחשוב שהביצוע שלך דורש שיפור הוא ייתן לך שוק, ואחרי זה מתחלפים בתפקידים.
• משתנה ב”ת 1: המשת”פ נתן 7 שוקים (תנאי “כעס”) או שוק 1 (תנאי “ללא כעס”)- תפעול התגרות (פרובוקציה) גבוהה/נמוכה.
• משתנה ב”ת 2: חפץ שהונח ליד מתג השוקים (נשק, חפץ ניטראלי, ללא חפץ-ביקורת).
• משתנה תלוי: מספר השוקים שהנבדק נתן למשת”פ.
• הניבוי: התגרות תביא ליותר תוקפנות. אבל שגם הרמזים הסביבתיים ישפיעו על פירוש אחר של הסיטואציה.
• ממצאים:
תפיסת התגרות מצד הנבדק מעוררת יותר תוקפנות.
כשיש כלי נשק כרמז, זה גורם לתוקפנות מוגברת יותר (יותר נקמה). הסבר- הפירוש של הסיטואציה הוא פירוש של מצב תוקפני ולכן זה מגביר את הנטייה להגביר תוקפנות.
החפץ הניטראלי נבדק רק לשם השוואה, האם קיום של חפץ שלא קשור לתוקפנות יעשה פעולה דומה- רואים שזה הביא לאותה השפעה של תנאי ביקורת- ללא חפץ.
מחקר שדה (Turner, Layton, & Simons, 1975):
• נהגים צעירים ב
Salt Lake City
השתתפו בניסוי ללא ידיעתם, ביום שבת.
• מכונית מדגם ישן חסמה את התנועה ברמזור למשך 12 שניות.
• משתנה ב”ת 1: רמז תוקפנות - על הרכב היה מתקן של רובה (ללא רובה/ עם רובה ומדבקה “ידיד”/ עם רובה ומדבקה “נקמה”).
• משתנה ב”ת 2: דהומניזציה (יכולת לראות את ה”קורבן”): נהג המכונית הוסתר עם וילון או לא.
• משתנה תלוי: הנהג מאחורה צפצף או לא?
• ממצאים:
אחוז מצפצפים גבוה יותר כשהווילון סגור- לא רואים את הנהג.
אחוז מצפצפים גבוה יותר כשהיה רובה.
הסבר: עדות לכך שמצב של התגרות, כשיש גם רמז של תוקפנות (רובה) זה גורם לפרש את הסיטואציה כיותר מתגרה ופרובוקטיבית עבורי ולכן יש יותר התנהגות תוקפנית מחזירה.
האם חשיפה לאלימות בתקשורת מעלה אלימות?
Social Learning Theory (Bandura) –
התקשורת מציגה מודלים של התנהגות אלימה (אנשים [חיוביים, מצליחים] עושים זאת וזה מצליח להם).
Copycat violence –
התנהגות של חיקוי. אנשים מאמצים שיטות פעולה ספציפיות.
עושה
priming
של אלימות
מעלה עוררות – יכולה להיות עוררות נטרלית מעצם הצפיה בסרט מרגש או עוררות שלילית שיכולה לגרום לטעות יחוס העוררות.
עושה דה-סנסיטיזציה לסבל, זעזוע ותגובות אחרות לאלימות.
תקשורת ותוקפנות (Huesmann et al, 2003)
קשה למדוד התנהגות אלימה במעבדה גם מבחינה אתית וגם לעורר אותו בסביבה של מעבדה. לכן משתמשים ברוב בדיווח עצמי או ידע ארכיוני של דברים שקרו.
מחקר אורך:
• ילדים בני 8 נשאלו על הרגלי הצפייה שלהם בתוכניות אלימות בטלוויזיה
• מדד תלוי: מספר הרשאות אלימות וחומרת המעשים בגיל 30
(אמצעים פחות מוצלחים למיתון השפעות אלימות בתקשורת)
נגביל את גיל הצפיה בסרטים אלימים?
o לא, זה רק יגביר את האפקט שלהם, כי מסתקרנים יותר, שמים לב יותר לסרטים כאלה, הסרטים “האסורים” גורמים ליותר עוררות. מין אפקט בומרנג.
נראה סרטים שבהם “הרעים נענשים”?
o לא ממש, כי “הרעים” הם עדיין חיוביים בהיבטים מסוימים (הם COOL).
o לא תמיד רואים את הסוף, שיקולי עלות מול תועלת לא תמיד מופעלים בסיטואציה הקריטית,
o הסכמה עדיין קיימת (הסרטים “נותנים רעיונות”)
o הפריימינג הדה-סנסטיזציה והעוררות עדיין קיימים
נביע הסתייגות מסרטים אלימים?
o לא ממש, הסרטים עדיין מייצרים סכמות, פריימינג, דה סנסטיזציה, עוררות.
זה יעזור אם…
(אמצעים יותר מוצלחים למיתון השפעות אלימות בתקשורת)
• כמו בכל תחום, כדי לייצר שינוי התנהגותי, במקום להתרכז במה לא לעשות, רצוי לתת אלטרנטיבות.
• במקום לאסור, לגנות, להוכיח נגד אלימות, כדאי:
להעמיד לבחירה אופציות אטרקטיביות שאינן אלימות.
לחזק סכמות התמודדות לא אלימות עם מצבים מועדים לפורענות (מה עושים במצבי תסכול, כעס, עלבון?)
להעלות רגש חיובי
למי עוזרים יותר?
Kogut and Ritov (2005)
: האם עוזרים יותר/פחות לאנשים אנונימיים או לכאלו עם זיהוי?
נבדקים קראו בקשת תרומה לעמותת “חיים”- עזרה כספית לסייע להצלת ילדים חולי סרטן.
משתנה ב”ת של מושא התרומה: תרומה להצלת חיים של ילד או של קבוצה של 8 ילדים.
משתנה ב”ת של זיהוי: ניתנו פרטים מזהים מינימאליים (שם, גיל) או לא.
(“שירה, גיא, יעל, רועי, אלון, הגר, גלי ומאיה הם ילדים בני 8 חולי סרטן” / “שירה היא ילדה בת 8 החולה בסרטן”)
משתנה תלוי: דירגו את תחושת המצוקה שחשים (סולם של 1-7). החוקרות רצו לבדוק עד כמה המצוקה בקורלציה עם מתן עזרה.
משתנה תלוי: מדדו כמה כסף תרמו לעמותת “חיים”- בסוף הניסוי נתנו לאנשים לקרוא על הפעילות של העמותה ולראות אם הם רוצים לתרום תרומה אנונימית, מהכסף שהם קיבלו לניסוי (יכלו להוסיף עוד מעבר).
ממצאים: כשמושא התרומה היה מזוהה- תרמו יותר כשזה היה יחיד מזוהה ולא קבוצה מזוהה. כשמושא התרומה לא היה מזוהה- לא היה אפקט למושא התרומה היחיד, היא לא זוכרת אם ההבדל המוצג מובהק או לא אך ממצא זה משתחזר (לפעמים עם מובהקות ולפעמים בלי).- יש אפקט לזיהוי של מושא התרומה, בעיקר כשזה יחידים.
הסבר: עיבוד מידע אחר- אדם בודד נתפס כישות יותר שלמה וקוהרנטית מאשר קבוצה. קבוצה גם נתפסת כמשהו יותר רחוק מאיתנו ופחות קל לנו להרגיש כמו שהאנשים בקבוצה מרגישים, לעומת כשמוצג יחיד, עם פרטים שמדגישים את הייחודיות שלו, יותר קל לנו להרגיש הזדהות איתו ועם מצבו. יש יותר תחושת אמפתיה ליחיד המזוהה.
השפעת הזיהוי של מושא הזיהוי על התרומה מתווכת על ידי תחושות רגשיות שליליות (שומעים על ילד חולה עם פרטים מינימאליים ומרגישים מצוקה וזה גורם לנו לרצות יותר לתרום וגם לתרום יותר בפועל- טבלה מימין). האפקט עלה ברגשות שליליים ולא ברגשות חיוביים (הרגשת אמפתיה כלפי היחיד המזוהה).
Kogut and Ritov (2005) : האם עוזרים יותר/פחות לאנשים מקבוצת הפנים שלו או מקבוצת החוץ?
נבדקים קראו על קבוצה של 8 ילדים/ ילד אחד. ישראלי/ם / ארגנטינאי/ם (בכוונה ארגנטינאים מאחר וזו קבוצה בלי סטריאוטיפים מוגדרים) שחולים (חולה) בסרטן וזקוקים (זקוק) לתרומה כספית גדולה כדי לטפל במחלה.
דירגו את תחושת המצוקה שחשים (סולם של 1-7).
דירגו את נכונותם לתרום (בש”ח)- כמה הייתם תורמים.
ממצאים: קבוצת הפנים- תורמים יותר ליחיד מאשר לקבוצה. בקבוצת החוץ- תורמים יותר לקבוצה. ההשפעה שיש ליחיד על גודל התרומה מתבטל.
תוצאות דומות עם תחושת המצוקה-יותר חזקה כלפי היחיד וכשהוא בקבוצת הפנים שלנו.
הסבר: קבוצת הפנים מעוררת אצלנו אמפתיה שבאה לידי ביטוי ברגשות שליליים שבאים לידי ביטוי ברצון לעזור לאחר, רק כלפי אדם בודד- שהקרבה שלו אלינו דרך השיוך שלו לאותה קבוצה שאנו שייכים אליה, מעוררת את התחושות השליליות של המצוקה.
התוצאות מראות את העוצמה של תהליכי קטגוריזציה חברתית- גם באופן בו אנו מעבדים מידע ומתנהגים בפועל (תורמים/מתככנים לתרום).
מתי אנשים (לא) עוזרים?
מקרים בעבר בהם לא הגישו עזרה לאנשים במצוקה.
- לאחר רצח של אישה (קיטי ג’נובז) בשנות ה-60’- 38 תושבי השכונה סיפרו ששמעו את הצעקות במשך 45 דק’ ונדלקו אורות בחלונות. רק שכן אחד התקשר למשטרה, לאחר שנרצחה.
- יסמין פיינגולד (מתאמנת אולימפית) התהפכה עם הקייאק בירקון, היה אדם אחד שקפץ הפך את הקיאק והציל אותה. היה הרבה מאוד דיון סביב השאלה איך זה הגיוני שכ”כ הרבה אנשים שעמדו בצד מספר דקות בלי לעזור עד שהבן אדם הזה קפץ, דקות שאולי היו קריטיות לשיקום שלה (היא בשיקום עד היום).
סיבות שלרוב מייחסים ללמה אף אחד לא עזר?
גורמים אישיותיים- אפתיה, התדרדרות מוסרית, פחד, חוסר אכפתיות. בזה לא נדון כי זה לא רלוונטי לקורס זה.
גורמים סביבתיים-אילוצים טכניים, מספר צופים, מאפייני הקורבן. בזה הפסיכו’ החברתית מתעניינת, מעבר לאישיות.
אילוצים מצביים – זמן
ניסוי “השומרוני הטוב”
(Darley & Batson, 1973):
משל על אדם שוכב פצוע בדרך ואנשים חולפים על פניו ולא מגישים עזרה (כהן, לוי). רק השומרוני שממעמד נמוך יותר עוצר ועוזר לו.
פרחי כמורה (סטודנטים לכמורה) התבקשו לתת הרצאה לסטודנטים בחלק אחר של הקמפוס (כביכול כחלק מהלימודים שלהם).
תופעל משתנה נושא ההרצאה: הדגשת תכנים של עזרה לזולת לעומת תכנים שפחות מדגישים עבודת כמרים.
• עבודות אופייניות לבוגרי בי”ס לכמורה
• סיפור השומרוני הטוב (משל מהברית החדשה על עזרה לזולת)
תופעל משתנה אילוצי זמן:
- לשליש נאמר שיש להם זמן רב להגיע למקום ההרצאה
- לשליש נאמר כי הם צריכים למהר כדי להגיע בזמן להרצאה
- לשליש נאמר כי הם כבר באיחור והסטודנטים מחכים
נמדד אחוז הנבדקים שעצרו לעזור לאדם במצוקה, שרוי בכאבים, שהיה בדרך לאזור ההרצאה שלהם.
ממצאים:
o לנושא ההרצאה לא הייתה השפעה על מידת הגשת העזרה- תוכן של מתן עזרה לא קידם התנהגות של מתן עזרה.
o השפעה משמעותית לאילוץ הזמן: בתנאי המאחרים- אחוז נמוך הגיש עזרה. אלו שהיה להם זמן- אחוזים רבים הגישו עזרה.
o זמן הוא בד”כ לא הסבר שנותנים כאשר מדברים על חוסר מתן עזרה, אבל נראה כי זהו משתנה שמשפיע מאוד, בעיקר בחיים המודרניים.
o החוקרים דיווחו שהרבה מאלה שלא עצרו לעזור נראו מעורערים כאשר הגיעו לאולם ההרצאות. כמו כן היה נראה שלא היה להם קל לעבור ליד האדם במצוקה לכן יכול להיות שניתן לייחס את האפקט לקונפליקט בין מתן העזרה לזמן, שכנראה המנצח בקונפליקט הוא הדומיננטי בסיטואציה הנתונה.
אילוצים מצביים – כמות הנוכחים באירוע
“העולם הוא מקום מסוכן, לא בגלל אלו העושים רע, אלא בגלל אלו המסיטים מבטם ולא עושים דבר” (אלברט איינשטיין)
אפקט העומד מן הצד
(Bystander effect) (Darley & Latane, 1968)
– ככל שמספר האנשים העדים למצב חירום גדל, כך יורד הסיכוי של כל אחד מהם להגיש עזרה.
בורות פלורליסטית
(Pluralistic ignorance) –
האמונה שהתחושות ואמונות שלי שונות מאלו של אחרים, למרות שההתנהגות זהה.
במקרה של הגשת עזרה- כולם צופים בנהר ורואים קיאק הפוך. לי המצב נראה לא בסדר אבל לכולם כנראה המצב נראה בסדר כי הם נראים רגועים (אותה דוגמא גם עם להרים יד ולשאול שאלה בשיעור. נראה שכולם מבינים כי הם לא שואלים שאלות). בנוסף- מובכות: אם אני עכשיו אקפוץ לנהר,איך אני אראה? אולי לא קרה כלום ואני איראה מטופש?
פיזור אחריות
(diffusion of responsibility) –
נוכחות של אחרים גורמת לכל אחד להסיק שמישהו אחר יעזור, ולכן תחושת האחריות האישית לעזור יורדת. ככל שהתפיסה שיש מספר אנשים גדול מתחזקת- פיזור האחריות גדל.
יש טענה שהמקרים הללו הם לא מקרים מייצגים כ”כ – כלומר שיש הרבה מצבים שאנשים כן עוזרים, אך בכל זאת קורה שיש מקרים שלא ואם הם דרמטים אז יש להם בולטות גדולה. להגנת הפסיכו’ החברתית – זה שחוקרים את הסיטואציות הללו ואת המאפיינים של עזרה לא אומר שהרוב לא עוזרים. כמו כן, גם במקרים שבהם אין עמימות אנשים עדיין יטו לפזר אחריות אך הרבה מצבי חירום מאופיינים באי ודאות- לא ברור לגמרי האם יש מצב של מצוקה או לא.
Darley and Latané (1968) - the “seizure” study
נבדקים ישבו בתאי ניסוי נפרדים וניהלו לכאורה דיון (אינטרקום) על נושא מסוים (חיים בסביבה עירונית) - בחדרים האחרים יש נסיינים ובעצם רק נבדק אחד הוא אמיתי ומתפעלים סביבו את הסיטואציה.
משתנה ב”ת שתופעל- מספר האנשים שלכאורה השתתפו בדיון: 1, 2, 5
במהלך הדיון אחד המשתתפים אומר שהוא לא אוהב ערים מאחר וזה גורם לו להתקפים ומצוקה. לאחר מכן חווה “התקף” וקורא לעזרה.
משתנה תלוי- 1. משך הזמן שעובר עד שנבדקים יעשו משהו- יגישו עזרה/יקראו למישהו. 2. כמות האנשים שיעשו מעשה מתוך כוונת הגשת עזרה.
ממצאים-
• זמן הגשת העזרה קטן מאוד כשיש רק אדם 1 בדיון, והולך וגדל ככל שיש יותר אנשים בסיטואציה (המחשבה- יש אנשים נוספים שיכולים להגיש עזרה-פיזור אחריות ובורות פלורליסטית).
• אחוז האנשים שניסו להגיש עזרה גבוה (90%) כשיש רק אדם 1 בסיטואציה, והולך ופוחת כשיש יותר אנשים בסיטואציה.
• נראה שמעבר למאפיינים האינדיווידואלים של כל בן אדם, יש אפקט למספר האנשים שנוכחים בסיטואציה.
למה אנשים לא עוזרים?
בהרבה מצבי מצוקה יש עמימות וערפול. לא רק במצבים קיצוניים, גם בהרבה מצבי יומיום.
מחקר “החדר מלא העשן”
(Darley & Latane, 1968):
כשהסיטואציה לא חד משמעית, זה דורש מהצופה (שנמצא בסיטואציה), להבנות את המצב בצורה שדורשת/לא דורשת התערבות, ובהתאם לזה הצופה יתנהג.
נבדקים יושבים במעבדה וממלאים שאלונים:
o לבד
o יחד עם עוד שני משתפי פעולה רגועים
o יחד עם עוד שני נבדקים “אמיתיים”
לפתע מתחיל עשן להסתנן למעבדה מפתח האוורור.
המשתנה התלוי- מה % האנשים שיתריע על העשן?
איך כמות האנשים משפיעה על הפעולה שלי- האקט של לקום ולהתריע שמשהו לא בסדר.
לבד: 75% שני נבדקים: 38% שני משת”פים (רגועים): 10%
ממצאים: מידת האקטיביות בללכת להתריע, פחתה ככל שיש יותר אנשים. בנוסף- שניים רגועים מפחיתים באופן דרמתי את מידת ההתנהגות. % גבוה של התערבות ועשיית מעשה- כשאדם נמצא לבד.
ההסבר: בורות פלורליסטית- אנו נעזרים ברמזים של הסביבה (אנשים) לקריאת סיטואציה שלא ברורה. יש לנו סכמה של התנהגות במצוקה, ואם אנו נמצאים במצוקה ורואים שהאנשים שלידנו מתנהגים בצורה שונה מאוד מהסכמה הזו (נשארים רגועים ולא מגיבים או נלחצים), אז הפער הזה משפיע על הפירוש שלנו את הסיטואציה.
ניתן לחשוב על השלכות מפחידות לתוצאות המחקר – אנשים העדיפו לסכן את עצמם מאשר להביך את עצמם או להתנהג בצורה שלא תואמת את הסיטואציה.
גישות אבולוציוניות
הפסיכולוגיה האבולוציונית יוצאת מגישה פונקציונאלית- התנהגות של עזרה נוצרת אם היא תורמת להתרבות, כלומר לגנים של היחיד להיות מועברים לדורות הבאים ו/או להישרדות של המין
(specie)
שלו. נראה שעזרה לאדם אחר אשר לא קשור אלי מבחינה גנטית ואולי גם לסכן את החיים שלי בתהליך היא חסרת היגיון. אלו ההסברים שמציעה הגישה האבולוציונית:
Kin selection
– הנטייה לעזור לאנשים איתם חולקים גנים. הסבר: כל התנהגות שמפחיתה פוטנציאל התרבות של היחיד, ביחס למתחרים, מפחיתה את הסיכוי של הגנים של אותו אדם להופיע בדורות הבאים. לפי הלוגיקה הזו- הנטייה לעזור לאחרים תהיה יותר ביחס לאנשים הקרובים אלינו (אלו שאיתם אנו חולקים גנים ויכולים לעזור לגנים האלו להופיע בדורות הבאים). זה יכול אולי להסביר שלא עוזרים לאנשים אחרים כי הם זרים ולא חולקים את אותם הגנים. זה לא יכול להסביר עזרה לאנשים זרים.
אלטרואיזם הדדי (reciprocity) –
מתן עזרה מגדיל את הסיכוי לקבלת עזרה עתידית. כשאני עוזר לאחרים, עולה הסיכוי שיעזרו לי בעתיד. יש ציפייה לקבל את אותו היחס מהאחרים בעת הצורך. כמו כן, מפחית קונפליקטים אפשריים העלולים לפגוע בי.
תגמולים חברתיים – שיפור התדמית והסטאטוס של היחיד על ידי התנהגות מוערכת חברתית. התורם נתפס כחזק וטוב בחברה/קבוצה. ציפור הזנבן עומדת במקום גבוה ומתריעה על סכנה למרות שהיא כביכול חושפת את עצמה לעוד סכנה. מסבירים זאת לפי עקרון התגמולים החברתיים – בעצם הסיכון וההתרעה היא נתפסת כחזקה יותר ולכן מעלה את הסיכוי שלה להתרבות.
הנטייה לעזור כתלות בקרבה ובסוג האירוע
Burnstein, Crandall, & Kitayama, 1994)):
בדיקת השפעה של מאפיינים שונים (גיל, מין, מידת קירבה גנטית עם הנבדק-גבוהה או נמוכה) על מתן הגשת עזרה.
1. דמיינו ששלושה אנשים ישנים בחדרים שונים בבית שעולה באש (אח, סבא, בן דוד, מכר). כולם בסכנת חיים- מצב עזרה בחירום.
2. דמיינו ששלושה אנשים מבקשים מכם טובה קטנה (לדוג’ לאסוף עבורם משהו מהחנות)-מצב עזרה ללא סכנת חיים.
יש לכם זמן להציל/לעזור ל- אדם אחד בלבד. את מי תצילו? דירוג של סדר האנשים שתעזרו להם (מ.תלוי)
ממצאים: אפקט- הנטייה לעזור פוחתת ככל שאנשים חולקים איתנו פחות מטען גנטי, לגבי 2 סוגי העזרות (2 הקווים יורדים). מעבר לנטייה הזו של עזרה לקרובים לי, יש אינטראקציה- הדפוס הזה חזק יותר כשמדובר על מקרים של חיים ומוות (הנטייה לעזור לחולקים איתנו מטען גנטי עולה יותר- הקו האדום תלול יותר).
ממצא לגבי גיל: אנשים נוטים לעזור לצעירים יותר במקרי חיים ומוות. במקרי עזרה יומיומית- עזרה למבוגרים יותר.
ממצא לגבי מגדר: עוזרים יותר לנשים מאשר לגברים, יש אינטראקציה כתלות במקרה- ההבדל בין גברים לנשים מתמתן כשמדובר על חיים ומוות.
יש הטוענים שהחשיבות היא לקירבה פסיכולוגית ופחות לקרבה ביולוגית – המחקר הזה שמציג אפקט לקירבה ביולוגית מעבר להרבה נבדקים (שכנראה מתאפיינים בקירבות פסיכו’ שונות לאנשים השונים) מחזקת את הטענה האבולוציונית.
ביקורת על גישות אבולוציוניות
קשה לבסס מסקנות על קשרים סיבתיים:
• הטיעונים מבוססים בעיקר על לוגיקה ופחות על אמפיריקה- טיעונים אמפיריים קל יותר לאמת. זה מצבים היפותטיים, קשה מאוד להעמיד את זה למבחן אמיתי.
• קיימים הסברים חלופיים – כמו אבולוציה תרבותית. האם אלה תוצאות של אבולוציה או של התפתחות תרבותית?
יש צורך בהתייחסות למכניזמים מתווכים, מנגנונים שמתווכים את ההשפעות (למידה, מוטיבציה, רגשות, קוגניציה). בגישה האבולוציונת קשה מאוד להתייחס למכניזמים הללו.
גישות שונות לא יכולות להסביר תופעות רחבות- לא יכולות להסביר עזרה לאנשים זרים
(kin selection),
לא יכולות להסביר תופעה של עזרה לחלשים שלא יכולים לעזור בתמורה (אלטרואיזם הדדי). (נק חיובית לגישה האבולוציונית).
לא ברור אם זה מספק עדות לקיומו של אלטרואיזם טהור, בלי שום רווח. כלומר, האם בכלל קיים דבר כזה? גישות אבולוציוניות מדברות על פונקציונליות.
האם קיים אלטרואיזם טהור?
Batson –
מניעים להתנהגות אלטרואיסטית:
- תגמולים חברתיים- ציפייה לכוח ומעמד כתוצאה מהגשת עזרה. (עולה מהגישות האבולוציוניות)
- הפחתת מצוקה נחווית- אנשים עוזרים לאחרים כדי להפחית את רמת המצוקה שהם חווים כתוצאה מהסיטואציה.
- אמפתיה – הזדהות עם האחר וחוויה והבנה של מה שאותו אדם חווה, לקיחת פרספקטיבה של האחר. הוא מדבר על המניע הזה כאלטרואיזם טהור (עזרה מתוך אמפתיה ולא מתוך שום מניע אחר).
מודל/השערת אמפתיה אלטרואיזם של Batson
עוזרים למישהו רק אם יש אינטרס לעשות את זה או אם חשים אליו אמפתיה.
כשמתעוררת אמפתיה, ההשפעה של שיקולי עלות-תועלת פוחתת.
המודל מתחיל מהשאלה- רואים מישהו שזקוק לעזרה, האם מרגישים אליו אמפתיה?
לא: אעזור לו רק אם זה מועיל לי באיזושהי צורה, תהליך של שיקולי עלות תועלת ואם הרווחים עולים על ההפסדים אני איטה לעזור לו.
כן: אעזור לו גם אם המחיר עולה על הרווח.
