The Romanticism and Research of the Self Flashcards
הגדרת הרומנטיקה נוגדת את ערכיה
משום שהרומנטיקה שמה דגש על מימוש ייחודי וחד-פעמי – אינה מדברת על ערכים והגדרות כלליים ואוניברסליים. לפי הרומנטיקה, “לנתח זה לרצוח”.
מאפיינים כלליים של הרוח הרומנטית:
- מעבר מתבונה בעלת תוקף אוניברסלי למהות פנימית, החבויה במעמקי נפשנו ויכולה וצריכה לבוא לידי ביטוי חיצוני.
- דיאלקטית: גם קאנט הנאור (והמודרני) כיוון להישענות על הקול הפנימי כשכתב על תבונה רציונלית עצמאית כתנאי לחירות האינדיבידואל.
- התנועה הרומנטית מציגה סובייקט אנושי שמשימתו היא ביטוי עצמי יצירתי, דרך אמנות למשל.
1) מיתוס הגאון
– נרטיב רומנטי, לפיו האמנות היא ביטוי אותנטי של הטבע האנושי, והיא מהווה מימוש אופטימלי של הסובייקטיביות. הרבה פעמים האמנים נתפסו כגאונים, ולכן ההבדל בין אמן לאומן – אומן לא ייחשב לגאון, ואילו אמן נולד עם איזשהו כישרון, מתת האל. ברומנטיקה, הדת הוחלפה ב”דת האומנות”, בה האל הוא האמן. האמנים הם אלוהיים כי הם הצליחו ליצור יש מאין. האמנות מגיעה מהדמיון של האמן ונובעת ממנו –כמו הבריאה האלוהית.
המחשה: גתה/ יסורי ורתר הצעיר
יוהאן ולפגנג פון גתה נחשב לגאון, אמן שיצר דמויות טרגיות ביצירות מלאות בדרמה וברגש. מנגד, ורתר הצעיר, הדמות הראשית ברומן, התייסר מאהבה נכזבת ולבסוף התאבד – מלנכוליה ודיכאון הם מוטיבים בולטים ברומנטיקה.
המחשה: בודלר
הוא השתייך לבוהמה. חברי הבוהמה התאפיינו בהיעדר קביעות ושגרה. הבוהמה הייתה גם אנטיתזה לבורגנות – עירוניים בני מעמד הביניים כמו הנאורים. אך בין השניים הייתה גם דיאלקטיקה – סלידה לצד קנאה, עד היום. בדומה לאמנים רומנטיים אחרים, בודלר התפרסם בעיקר לאחר מותו בטרם עת.
הבוהמה
שכבה חברתית של אמנים, שיכורים, מסוממים, חסרי כל, שנהגו לשלם לבתי הקפה בהם ישבו באמצעות יצירות האמנות שלהם.
2) להט ומלנכוליה
נרטיב רומנטי שלפיו הדבקות והלהט שמגלה האדם בניסיון לממש את הסובייקטיביות שלו הופכים לערכים בפני עצמם. מכאן שניתן להעריך מסירות לנרטיב במנותק מתוכנו, מה שמזכיר את הרוח הפרוטסטנטית – לא משנה מה המקצוע שלך, כל עוד אתה דבק בו ומסור אליו. להט רומנטי כולל גם ספונטניות, זרימה, רגש, דמיון, מקוריות והיעדר חוקים. האיכות של הלהט היא תמיד מלנכולית. המציאות הפיזית לעולם לא תוכל לספק את דרישות הנפש הרגישה. לכן האמן הגאון הוא בלתי מובן, סובל ולא זוכה להכרה בחייו. למשל, מועדון ה-27. בהקשר של חקר נפש האדם, יש משהו ברומנטיקה שמוביל לשינוי ביחס כלפי הדיכאון ולכן גם כלפי השיגעון: בעוד שבמודרנה הוקיעו משוגעים מהחברה, ברומנטיקה ניתן לדבר על דיכאון ומלנכוליה בתוך החברה, והסובלים מהם אף זוכים להערצה (לעיתים לאחר מותם).
מלנכוליה
= מרה שחורה (היפוקרטס בניסיונו להסביר את השיגעון האנושי) – עצבות, “כאב שנגרם מהעולם”
המחשה: פרנץ שוברט
הוא מייצג את הרומנטיקה בכך שהיה גאון ערמומי שיצר מוזיקה קודרת ומופנמת. למשל ביצירתו “מסע חורף” הטבע שימש כמקור השראה, והחורף מסמל עצבות ובדידות. שוברט לא זכה להצלחה בימי חייו אלא רק לאחר מותו. הוא חיבר מעל ל-5 יצירות בקדחתנות, וחי בגפו, בדוחק וחווה אהבות נכזבות. כמו כן, הוא סבל מדיכאונות חוזרים, עד שמת בגיל 31 מעגבת ומטיפוס.
3) הלא-מודע
נרטיב רומנטי, ששרידיו מהווים את הלא-מודע שמשתמשים בו כיום בפסיכולוגיה. בתקופה הרומנטית עיסוק בחוויה הסובייקטיבית, בצד האפל של החוויה האנושית הוביל למשיכה ולעניין בלא-מודע – תכנים נפשיים שאינם נגישים לנו ונסתרים מהעין. הלא-מודע הוא תוצאה של ניסיון להשיב את התכונות שאבדו לאדם בעולם התעשייתי והמודרני, תכונות שמסתתרות בנפש האדם, במעמקיו החבויים. שחרור זה של התכונות נעשה בדמות רגש מתפרץ או דרך יצירתיות לא מרוסנת. השאיפה היא לשחרר את הלא-מודע מהחוקים החברתיים שכובלים אותו.
העולם כרצון וכדימוי
טקסט חשוב שפורסם ב-1818. עבור שופנהאואר, בניגוד לנאורים, התבונה היא משנית: לא התבונה אלא הרצון הוא “הישות הפנימית, האמתית, הגרעין, היסוד השורשי שבאדם”. לפי שופנהאואר, הרצון איננו מודע, הוא דומה לאנרגיה פנימית, חייתית, כוח שאינו מובן לנו: “היסודות העמוקים בתפיסת עולמנו, וממילא גם עומקה או רדידותה, נבנים בשנות הילדות. עם הזמן מגיעה התפיסה הזאת לידי פיתוח ושלמות אך ביסודה היא נותרת כשהייתה ואינה משתנה”. הוא טען שהמניעים העיקריים שלנו הם תשוקות ורצונות לא מודעים. רעיונות אלה השפיעו על פרויד, אך אצל שופנהאואר הלא-מודע הוא אינו תוצר של קונפליקט, התכנים אינם מודעים מלכתחילה.
הסבל הרומנטי על-פי שופנהאואר והשחרור ממנו
– שופנהאואר הסתכל על העולם וראה רק סבל. הוא טען שאחת הדרכים להתגבר על הסבל, לפחות חלקית, היא החוויה האסתטית שמשככת את התשוקה, את האנוכיות ואת הסלידה – הוא הושפע מטקסטים בודהיסטיים בין היתר (בבודהיזם הסבל נובע מתשוקה שאינה ניתנת לסיפוק). לפי שופנהאואר, מהות החוויה האסתטית היא שאין אינטרס (תשוקה) לגביה. מסקנתו של שופנהאואר הייתה: הבסיס של העולם הוא רע, לכן צריך לנתק מגע עם העולם ולהתכחש לו. אנו מלאי תשוקות ויש להתגבר עליהן – באמצעות התנזרות, הסתגפות, שלילת ההוויה והרצון. שופנהאואר היה ההוגה הראשון בתקופתו שכתב על מיניות – יצר המין הוא בעיניו גילוי בסיסי ולא רצוי של הרצון. מנגד, העיסוקים הערכיים הם ספרות, הגות, לימוד ואמנות – הרצון מרחיק אותנו מהן. הפתרון הוא לאו דווקא התאבדות, אלא אינות או אי-הוויה – דומה אך לא זהה לנירוונה הבודהיסטית.
הקשר של שופנהאואר לרומנטיקה
לפי שופנהאואר האדם יושב על מעין הר געש של דחפים פנימיים, שבהם הוא אינו שולט לחלוטין. אך אמנות יכולה לסייע לתעל את היצרים הללו לכיוון חיובי. עם זאת, שופנהאואר העדיף את דיכוי היצר, כי האמנות היא פתרון זמני. שופנהאואר הוא גם גרסה פילוסופית של אדם מיוסר: לא מובן ולא פופולרי מרבית חייו, על אף שהוא עצמו הרגיש שיצירותיו הן מתת למין האנושי, שאולי יום אחד יבינו אותו. בדיעבד הוא צדק – רעיונותיו חזרו אצל פרויד, והממשק שיצר עם רעיונות בודהיסטיים פופולרי מתמיד כיום.
הרצון לעוצמה
ניטשה החשיב עצמו לתלמידו של שופנהאואר: כמוהו הוא דן בנפש האנושית כמרובדת, בעלת “עומקים” בלתי מודעים שמונעים על-ידי רצון. בניגוד לשופנהאואר, ניטשה לא קרא להתנתק מהעולם, אלא שאף ליצור אדם עליון/אדם-על שיתגבר על דחפיו החייתיים ויממש את הרצון שלו לעוצמה (המהלך מזכיר את הנאורות של קאנט). הרצון לעוצמה הוא יסוד מתקן, מקור הכוח של האדם. הכוונה לעוצמה רוחנית ולא לכוח פיזי, כלומר לא כוחניות. כל “יש” הוא רצון להתפשטות ולהשתלטות. הקיום של כל אדם הוא רצון ליצור את עצמו, לעצב את המציאות בהתאם לרצונות וכך להעצים ולבטא את עצמו.
המקור לרצון לעוצמה
ניטשה טען שהרצון הוא אקטיבי וחיובי (פוזיטיבי), והוא לא נובע מהעדר אלא מהביטוי לחיות, ליצירה עצמית שבבסיסה הדחף להתקיים. האדם העליון הוא זה שמצליח לממש את הרצון לעוצמה. ניטשה ערך בחינה חשדנית של ההתנהגות האנושית, תוך חיפוש אחר המניעים הנסתרים שלה – דת, לימודים, אהבה, נדבנות – מקורם ברצון לעוצמה.
