Criticism: Postmodernism Flashcards
שבר והתפכחות
במחצית השנייה של המאה ה-20 המשיכה ההתפכחות מהתפיסה המוקדמת לגבי העולם המודרני. מלחמות העולם הותירו כאב ואכזבה מהתפתחותו של העולם האנושי ומהאפשרות להבין את טיבו וטבעו, בעיקר ביחס למוסר. זו הגות שהטראומה צרובה בתודעה שלה, אך פניה אל העתיד – אל האסון שניתן אולי למנוע.
אושוויץ
הפשע שפותח את הפוסטמודרניות. אושוויץ מסמל את מכלול הרוע של השואה, ואת שרשרת האסונות שהתרחשה מאז, ולא רק את מחנה ההשמדה הפרטיקולרי. כדי להבין פוסטמודרניזם צריך להבין את ההקשר שלו, ההיסטורי, התרבותי והחברתי, במקרה זה – מלחמת העולם השנייה.
האדם כצרכן משמעות
הפרספקטיבה של האדם כצרכן משמעות היא מאוד רלוונטית, כי מה שהוליד את הפוסטמודרניזם היה משבר משמעות עמוק, כמו תיאוריות והגויות נוספות.
האחריות מחייבת לא להרחיק את “אושוויץ” מהמציאות כיום, אלא לראות בו קצה נורא של מדרון שיש לחשוב אותו
כל רעיון צריך להיבחן ביחס לאוכלוסייה שאותה הוא משרת ולהפך, בניגוד לנרטיב של האוניברסליות המודרנית. תרבות הראווה, הצריכה והנהנתנות הפכה את העולם לדינאמי, עמוס ומהיר מאי-פעם. לכן נראה שאין תאוריה פסיכולוגית/ חברתית שתוכל להסביר את השטף הכאוטי והנזיל של העולם. הנרטיבים של המודרנה ושל הרומנטיקה פחות רלוונטיים לעולם החדש, החומק מכלל אפשרות של הסבר והבנה, ומכיל ניגודים של צער והרס מול צרכנות ונהנתנות.
משבר הייצוג
על רקע משבר זה צמח הפוסטמודרניזם, כשיח פילוסופי אפיסטמולוגי, שמפנה את מבטו לאופני הייצוג של העולם. הביקורת והמחשבה מופנים למדעי החברה עצמם, ותוהים על המקורות ההיסטוריים והפילוסופיים של מדעים אלו ועל הקטגוריות והרעיונות שבבסיסם. הטענה הביקורתית היא שהעולם הוא כאוטי, דינאמי, רב מימדי, היברידי, מסוכסך ומורכב, ועל כן חומק מכלל אפשרות מובנית ומוסדרת להגדרה ולהסבר – הידע תמיד משוקע במיקומו של היודע.
מבט אפיסטמולוגי
במסגרת המודרנה התקיים ויכוח לגבי איך ניתן לייצג את המציאות, תחת ההנחה שניתן לעשות זאת. בפוסטמודרניזם היחס בין המציג למיוצג מתערער: מה מבנה את מה? מה קורה למה שלא ניתן לייצג? למשל, האם סרט הקולנוע ההוליוודי שמציג את ניו-יורק הוא המייצג והעיר היא המיוצג או להיפך?
- אין נקודת מבט טרנסצנדנטית
לא קיימת נקודת מבט חיצונית על הטבע/מציאות. כלומר, הפוסטמודרניזם שולל נרטיבים שמעניקים משמעות, כמו חירות ונאורות. המודרנה הציעה נרטיבים של ישועה ושחרור אוניברסליים, שהצדיקו לכאורה מוסדות ופרקטיקות במסגרת משימה זו (מוסדות שלעיתים היו פוגעניים עבור נתחים מסוימים מהאוכלוסייה). לפי הפוסטמודרניזם, הניסיון לארגן חברה תחת נרטיב כלשהו הוא תמיד פרטיקולרי ולא אוניברסלי, בדומה לטענת הפמיניזם. ביקורת זו נוגעת גם לחוקרים במדעי הפסיכולוגיה, משום שנשללת האפשרות לאוניברסליות ולניטראליות. אם המודרנה היא סרט, יש לה במאי ועורכת, אך הן גם מככבות בו.
- דוגמאות
מחקר תצפית: גם אם החוקר אינו מתערב במתרחש, עצם הנוכחות של החוקר, עצם התצפית, משפיעה על המציאות. הניסיון להבין את המציאות הוא פעולה בתוך המציאות, לכן הוא מושפע ממנה ומשפיע עליה – דוגמה טובה לכך היא דיווחים חדשותיים - הייצוג איננו חיצוני.
- אין פרוצדורת שיפוט אפריורית
קאנט והוגים אחרים ביקשו לייצר קריטריוני שיפוט שיאפשרו לדעת מה ראוי ומה לא באופן אובייקטיבי. על-פי הפוסטמודרניזם, כפי שאין נקודה אחת להסביר ממנה את המציאות, כך גם אין שיפוט אפריורי (=קודם לניסיון). הפוסטמודרניזם גורס שכל טענה וכל ידיעה מועמדות לפרשנות, וכל פרשנות ניצבת לצד פרשנויות רבות אחרות – אין ולא יהיה שיקול רציונלי המכריע בין טענות שונות. כתוצאה מכך יש טשטוש בין ראוי לבלתי ראוי, בין ידע לאמונה (הבחנה עליה דיבר אפלטון). מאחורי הניסיון לייצר פרוצדורת שיפוט אובייקטיבית וודאית מסתתרים פחד משינוי ומהאחר, מנגנוני כוח וניסיון נואש למצוא משמעות יציבה בחיים.
- דוגמה
דוגמה לכך היא הביקורת של קרול גיליגן על המוסר הגברי – אין באמת פרוצדורת מוסר אחת, כי יש מוסר שונה לקבוצות שונות באוכלוסייה.
- אין סינתזה של הזמן ההיסטורי
הפוסטמודרניזם מביע התנגדות לנרטיב המודרני של הקדמה, לתפיסת העולם כלינארי והיררכי – מהפרימיטיבי למתקדם. המודרניות ביקשה לייחד את עצמה מתקופות אחרות, ולארגן את הזמן כך שיהיה ניתן לחשוב במונחים של סיבתיות וניבוי. לעומת זאת, על-פי הפוסטמודרנה אין אפשרות לניבוי – אין קו רציף אחד שמחבר בין העבר ובין ההווה: קיימות אינספור נקודות של חוסר המשכיות, והזמן הוא כאוטי. יש יותר מעבר או עתיד אחד אפשרי להווה נתון, אין סינתזה של הזמן במסגרת נרטיב מלכד. מכאן שכל ניסיון לייצר נרטיב אחד ואחיד הוא פעולת עריכה מגמתית ללא טווח ארוך: תעסוקתית, בינאישית ועוד.
- היוצר איננו המסביר של היצירה
הפוסטמודרניזם יוצא נגד “המקוריות” של הנאורות ושל הרומנטיקה. היצירה איננה ביטוי אותנטי של גאוניות של היוצר: היא מתווכת על-ידי שפה, משטרי שיח ודפוסי פעולה המכוננים את היצירה ואת הפרשנויות שלה. הפוסטמודרניזם מייצר ריבוי נקודות מבט ושבירה של ההיררכיות – יצירה תלויה בקהל ברגע נתון, הוא זה שמכונן את היצירה. מכאן שהשאלה “מה כוונת המשורר?” אינה רלוונטית. אין היררכיה של פרשנויות – פרשנות אחת אינה טובה יותר מאחרת. מעשה הקריאה (צפייה, האזנה ועוד) הוא החלק המשמעותי, והוא משתנה בהתאם להקשר: מיקום, זהות, עמדה ועוד. הכוכב הוא תוצר התרבות ולא היוצר של התרבות. הפרשנויות בטיפול הן יצירות ולא תגליות. אולם, הפרשנות הפוסטמודרנית היא יצירה של רעיון/תובנה/מחשבה ולא חשיפה של דבר מה שנמצא מתחת לפני השטח.
- דוגמאות
הוגה בשם רולאן בארת טען שבפוסטמודרניזם המחבר כבר לא רלוונטי – “מות המחבר”. פרויד למשל, דיבר על פרשנות בטיפול במובנים ארכיאולוגיים: חפירה שדרכה מגיעים לממצאים.
- הסובייקט איננו אחדות טרנסצנדנטלית
אין “עצמי” אחד. המודרנה והרומנטיקה ביקשו לארגן את המציאות סביב סובייקט אוטונומי בעל תודעה וטבע קבועים. מנגד, בפוסטמודרניזם כפי שהיוצר והיצירה מכוננים על-ידי הסביבה, כך גם הסובייקט. אין סובייקט אוטונומי שהגבולות שלו ברורים, אלא הסובייקט הוא הטרונומי (הטרו=אחר, שונה). כלומר, האני תמיד חדיר לסביבתו. סובייקטיפיקציה היא פרקטיקת יצירה בתוך הקשר חברתי.
- דוגמה: חזרה לגל ה-3 של הפמיניזם
ברוח הפוסטמודרניזם, ג’ודית באטלר מערערת על קטגוריות כמו מגדר ומין: היא טוענת שאין זהות יציבה של אישה/גבר או של זכר/נקבה. אנו חיים על-פי “הפיקציה של קוהרנטיות הטרוסקסואלית” – ההגדרות הדיכוטומיות הן הבניה חברתית, שמבטאת דיכוי ומשטור, ובפועל הרוב לא מזדהה עם קטגוריה אחת. תיאוריה זו מגובה במחקר מוח, מוח הפסיפס למשל. לפי באטלר, זהות מגדרית נבנית באמצעות אינסוף פרקטיקות שהן חיקוי של זהות מגדרית מדומיינת שלא ניתן לממש עד הסוף. ההתנהלות של ההבניה היא ריטואל חוזר ונשנה, אנו אף פעם לא משתחררים מהניסיון לחקות את הרעיון של מגדר/מין מסוים. דראג קווין/קינג מבטא באופן קיצוני את האופי החקייני והפנטזמטי של מגדר, משהו שאינו יציב או קבוע.
