שיעור 2- חלוקת קשב Flashcards
קשב בנהיגה:
ישנו קושי לחלק את הקשב גם לנהיגה וגם לטלפון:
- מרחק העצירה ארוך יותר.
- התקשו לשמור על מהירות קבועה.
- התקשו יותר לשמור מחקר.
מגבלות הקשב:
ישנה כמות מוגבלת של קשב, ואנו מחלקים אותה על פני המטלות השונות.
ניסוי של גופר – דונכין:
נתנו לנבדקים לבצע 2 מטלות במקביל:
1. מעקב אחרי נקודה על המסך בעזרת ג’ויסטיק.
2. בכל פעם שמופיעה אות על המסך צריך להקליד אותה.
בנוסף ל 2 המטלות הופיע לעיתים על המסך פס אדום ולעיתים פס כחול באורכים שונים:
1. כשהפס האדום היה ארוך – הנבדק היה צריך להשקיע יותר במטלה 1.
2. כשהפס הכחול היה ארוך – הנבדק היה צריך להשקיע יותר במטלה 2.
מטרת הניסוי: לראות איך הנבדקים מחלקים את הקשב שלהם לפי רמת הביצוע בכל מטלה שנמדדה לפי:
- מהירות הביצוע.
- מספר הטעויות.
- מרחק מהמטרה.
ממצאים: )
- כשהנבדקים ביצעו כל מטלה לחוד הם הפנו את כל הקשב שלהם אליה.
- כאשר הם ביצעו את 2 המטלות יחד רואים כי לכל מטלה הופנה כעת פחות קשב (העיגול נמצא איפשהו בין 2 המטלות).
- כאשר התבקשו להפנות קשב למטלה אחת, לאותה מטלה הופנה יותר קשב ולמטלה השניה פחות (העיגול היה קרוב יותר למטלה העיקרית).
- מכאן, אנשים ידעו להסיט את הקשב פעם למטלה אחת ופעם לשניה. מכאן, יש כמות מוגבלת לקשב ואם נותנים יותר למשהו אחד יש פחות למשהו אחר.
- אם הקשב הוא אכן משאב שמחולק, הביצוע בשתי המטלות בו”ז ירד לעומת הביצוע של כל אחת מהן בנפרד. תהיה פגיעה גם ב-א ובגם ב-ב. איפה היא תעמוד? תלוי בכמות ההשקעה לכל אחת מהן.
פונקצית משאבים – ביצוע (PRF):
- ישנו קשר לא ליניארי בין % המשאבים שמשקיעים לרמת הביצוע בפועל (נכון גם לגבי מטלה קשה וגם לגבי מטלה קלה). ההבדל היחיד בין מטלה קשה לקלה הוא – שבמטלה קלה דרושים פחות משאבים על מנת להגיע לרמת ביצוע מסוימת מאשר במטלה הקשה. במילים אחרות: במטלה קלה עבור אותה רמת משאבים מגיעים לביצועים גבוהים יותר. או לחילופן: במטלה קלה, עבור אותה רמת ביצוע ניתן להשקיע פחות משאבים. - ב-50% כבר הגעת לרמה דיי טובה ועכשיו צריך להשקיע עוד 50% רק בשביל לשפר חלק קטן, כלומר התועלת פוחתתץ
- במטלה אוטומטית – הקצאת קשב אינה משפיעה כמעט על הביצוע. צורכת מעט קשב- אבל עבור מעט קשב אתה מגיע גבוה מאד.
חלוקת קשב יכולה להיות אמצעי לבדיקת כמות המשאבים המושקעים במטלה מסוימת. רמת הביצוע במטלה המשנית משמשת פעמים רבות לבדיקת כמות המשאבים המושקעים במטלה ראשית.
- חלוקה שווה.
מטלה א- אוטומטית.
מטלה ב- לא אוטומטית (דורשת בקרה)
מטלה א’ היא אוטומטית ולכן ניתן לראות כי הפער נמוך בין ביצוע לבד לבין ביצוע עם מטלה ב’. כלומר: הביצוע המשותף לא השפיע כמעט על הביצוע כי היא אוטומטית ולא דורשת משאבים רבים.
מטלה ב’ היא לא אוטומטית ולכן נפגעה כאשר חילקנו את הקשב בינה לבין מטלה א’.
המסקנה: צריך להשקיע יותר במטלה ב’ מפני שמטלה א’ גם ככה לא נפגעת עקב חלוקת קשב. כלומר:אם נחלק את הקשב באופן יעיל, וניתן למטלה ב’ יותר קשב (למשל 70 אחוז), היא לא תפגע והביצוע שלנו בשתי המטלות יהיה מקסימלי. אפשר לשפר זאת ע”י אימון במטלות קוגניטיביות.
SOA
זמן שעובר בין הצגת הגירוי הראשון לגירוי השני (משתנה רנדומאלית בכל צעד)
SOA קצר
נע בין 50-100 א”ש.
SOA ארוך
נע בין 800-1000. משתנה בלתי תלוי.
פרדיגמת ה PRP:
סוג מסוים של חלוקת קשב.כיצד משלבים בין שתי מטלות? מה שמייחד את הפרדיגמה הוא התזמון של הופעת המטלה השנייה.
ניסוי: בכל צעד ניסוי מוצגים 2 גירויים שונים (למשל צליל ואות, או צליל וצבע וכדומה).
לכל גירוי יש תגובה אחת:
- לצליל – ווקלית (להגיד אם הצליל נמוך או גבוה).
- לאות – ידנית (לחיצה על המקש בהתאם לאות).
- לצבע – (לחיצה על הצבע הנכון).
רוצים לבדוק האם התעסקות עם מטלה אחת פוגעת בביצוע המטלה השנייה. נשים דגש על התזמון ולא על חלוקת הקשב.
משתנים תלויים: זמן תגובה מטלה 1. זמן תגובה מטלה 2.
ממצאים:
- זמן התגובה קבוע בגירוי הראשון (ללא תלות ב “אס.או.איי”).
- זמן התגובה יורד בגירוי השני ככל שה “אס.או.איי” עולה, עד לנקודה מסוימת (כלומר, ככל שיש יותר זמן בין גירוי אחד לשני – כך זמן התגובה לגירוי השני יורד). לאחר נקודה מסוימת זה כבר לא משפר את הביצוע.
אפקט זה נקרא PRP (Psichological Refractory Period).
זמן תגובה ראשון אינו תלוי ב “אס.או.איי”.
זמן תגובה לגירוי השני – תחילה כש ה”אס.או.איי” מתארך זמן תגובה מתקצר. נכון עד לנקודה מסוימת שבה באופן סכמטי אין אפקט.
מדוע יש אפקט זה? מדוע מתקבלת הירידה בז”ת לאורך ה “אס.או. איי” לתגובה השנייה?
תיאוריות מוקדמות של “פי אר פי” הסבירו זאת על ידי טענה שהגירוי השני שמופיע באופן רנדומלי מפתיע את הנבדק, וב- “אס.או. איי” הכי קצר הההפתעה הזו מאיטה הכי הרבה את הנבדק כי הוא הכי פחות מוכן לקראת המטלה השנייה. אך רואים כי גם כאשר ה “אס.או. איי” קבוע בתוך בלוק (קבוצה של משתנים שמתאפיין לדוגמא באותו “אס.או. איי”. בניסוי שייערך ייתנו לנבדק רצף של 150 א”ש לאחר מכן 20 פעמים 300 א”ש וכו’), כך גורם ההפתעה כבר לא קיים ובכל זאת מקבלים אפקט “פי אר פי”, לכן הסבר זה לא מספק.
אנלוגיית התור בבנק- ממחישה את המודל של פשלר
.1. SOA קצר
אתה מגיע לתור והקופאי עסוק בלקוח הקודם. הקופאי הוא צוואר בקבוק: מטפל בלקוח בודד בכל רגע נתון. לא חשוב ממש מתי אתה מגיע תחכה עד שיגמור עם הלקוח הקודם. לדוג: אם זמן טיפול בלקוח הוא 2 דק’ והגעת 10 ש’ אחריו, תצטרך לחכות דקה ו-50 שנ’. אם תגיע לאחר דקה, תחכה רק דקה. לא חשוב מתי תגיע תצטרך לחכות עד אחרי הלקוח. אבל: תחכה פחות ככל שתגיע זמן רב יותר אחרי שהתחיל הטיפול בו.
- SOA ארוך
- הלקוח מגיע לתור והקופאי היה עסוק קודם בלקוח הקודם שבינתיים עזב. אם לקח לו יותר זמן, זה עיכב אותו ולא אותך, כי אם הוא כבר עזב כשאתה הגעת, אותך זה לא מעכב (גם אם לקח לו יותר זמן).
המודל של פשלר (1984):
הציע מודל של צוואר בקבוק (כמו התור בבנק) שמסתמך על עבודתו של סטרנברג (1969) אמר כי ניתן לחלק את העיבוד המנטאלי של כל מטלה ל 3 חלקים:
1. קליטת הגירוי.
2. בחירת תגובה (שלב העיבוד).
3. הכנת תגובה.
השלבים הללו נפרדים (ניתן להשפיע על כל אחד מהם מבלי להשפיע על השלבים האחרים). למשל: אם יראו לך גירוי מטושטש זה ישפיע על קליטתו אבל לא על שאר השלבים.
לשלב בחירת תגובה הוא קרא “צוואר הבקבוק” מפני ש:
1. מתבצע לכל מטלה בנפרד באופן סדרתי (יכול לטפל כל פעם רק בלקוח אחד, ולא ניתן לבצע במקביל- כמו הבנקאי בבנק).
2. שאר השלבים יכולים להתבצע במקביל לכמה גירויים ולכמה מטלות.
o צוואר הבקבוק קיים רק ב “אס.או. איי”. קצר וב “אס.או. איי”. ארוך לא! מדוע?
כי ב”אס.או. איי”. קצר שלב בחירת התגובה קורה במקביל ועל כן צריך להמתין עד שצוואר הבקבוק יתפנה ומכאן שז”ת עולה. ב”אס.או. איי”. ארוך שלב בחירת התגובה לא חופף ולכן אין השפעה על ז”ת- כי אין על הגירוי השני להמתין כלל. מנקודה מסוימת זה כבר לא משפיע כי זמן התגובה לא היה חופף כבר מקודם (דוגמא שלקוח מגיע לאחר 3 דק’ או 4 דק’ זה לא משנה כי כבר אחרי 2 דק’ הלקוח הקודם עזב).
בחירת התגובה והכנת התגובה יכולים להתבצא במקביל לשני הגירויים ולכן אין האטה בשלבים אלו והם לא גורמים להאטה או האצה של ז”ת.
מכאן, הטענות של פשלר הן:
- שלא ניתן לבחור תגובה במקביל ל 2 מטלות.
- הבחירה היא סדרתית (אחד אחד, לא במקביל).
אם כך, איך ניתן להסביר את העובדה שאנו כן מצליחים לבצע 2 מטלות יחד?
תשובה: אנו מתזמנים את השלבים הסדרתיים לשלבים שונים. כלומר, זה נראה “כאילו” אנחנו מבצעים 2 פעולות יחד, אך בפועל הביצוע הוא גם במקביל (קליטת גירוי למשל) אך גם סדרתי (בשלב בחירת התגובה).
בנוסף, הרבה פעמים אנו מבצעים 2 פעולות במקביל כאשר אחת מהן אוטומטית ולא משלבת בחירת תגובה (במובן של “פי.אר.פי”) ולכן אין עירוב של המטלה הבאה. כלומר יש דברים שקורים בו”ז ולא מתחרים על אותו משאב סידרתי ולכן יכולים לפעול בו”ז.
אנלוגיה למחשב: גם הוא מבצע פעולות סדרתיות שנראה כאילו הוא מבצע במקביל כי הוא מהיר. בנוסף, הרבה דוגמאות מהחיים בהם מבצעים שתי פעולות במקביל מערבות לפחות פעולה אחת “אוטומטית” (סוג פעולה כזה כנראה לא משלב בחירת תגובה- במובן של “פי.אר.אף”).
היתרון של אנשים עם “ג’י” של ספירמן גבוה הוא שהם קולטים את הגיוי מהר יותר ואז בעצם היתרון הוא בצוואר הבקבוק ולא בשליבים האחרים. הוא יכול לעבור מהר יותר מגירוי לגירוי.
ביקורות:
עלתה טענה שצוואר הבקבוק בשלב בחירת התגובה הינו שלב אסטרטגי (בניהול עצמי, כך אנו פועלים משום שזה יעיל) ולא מבני (שייך למבנה המערכת הקוגניטיבית – כך נולדנו).
אין חולקים על כך שישנו צוואר בקבוק, אך הוא קיים רק בתנאים מסוימים ולא שייך למבנה של המערכת הקוגניטיבית.
- לוגן טוען כי צוואר הבקבוק משפר ביצועים. הוא מראה זאת ע”י מודל בו הוא ממדל ביצוע ללא צוואר בקבוק המניב ביצוע פחות טוב יחסית למידול של ביצוע עם צוואר בקבוק. כלומר: זוהי בחירה אסטרטגית ולא מבנית-קוגניטיבית.
- קיראס ומאייר אומרים כי צוואר הבקבוק יכול להופיע בכל שלב (קידוד בגירוי, בחירת תגובה או הכנת תגובה) ושהבחירה ביניהם היא אסטרטגית.
פונקציית הקשב sustained :
היכולת להקצות משאבים קשביים לאורך זמן תוך שמירה על רמה קבועה של ביצוע. אנשים עם לקות קשבית בפונקציה זו יראו:
- שונות –
ס.ת זמני תגובה גבוהה עד פי 5 מהנורמה, מצביע על ניתוקים בקשב ותנודתיות קשבית. - Omissions –
השמטות תגובה. לא שמים לב שהיו צריכים להגיב ולא מגיבים, מצביע על ניתוקים נרחבים בהחזקת קשב. - Commissions –
תגובה במקום בו לא הייתה אמורה להיות, מצביע על אימפולסיביות.
אובליגטורי
כל תהליך דורש קשב, יש כאלה שדורשים פחות קשב (כמות מינימאלית) ולכן החלוקה הזו היא סכמטית בלבד. יותר נכון היה להגיד דורשים יותר או פחות קשב.
לתהליכים שדורשים כמות מינימאלית של קשב אנו קוראים אוטומטיים (למשל: נהיגה). אלו דברים שאנו עושים באופן אוטומטי וכמעט לא משקיעים משאבי קשב בעשייתם.
חלק מהתהליכים הללו כמו קריאה, או זיהוי אובייקטים- נעשים גם אם איננו רוצים לעשותם. אי אפשר למשל להסתכל על מילה בלי לקרוא אותה. כלומר, מדובר בתהליכים אוטומטיים אובליגטוריים, שאנו מחויבים (אובליגטורי=מחייב) לעשותם.
לסיכום
אוטומטי= אני בוחר לעשות אך משקיע קשב מינימאלי (נהיגה).
אובליגטורי= תהליך אוטומטי שאני מבצע ללא בחירה (קריאת מילה שאני מסתכל עליה).
כל אובליגטורי הוא אוטומטי, אך לא כל אוטומטי הוא אובליגטורי.
