ספר 1-4 Flashcards
מי הציע את המונחים של שתי המערכות
סטנוביץ’ ווסט
מערכת 1
אוטומטית, מהירה, השקעת מאמץ מועט אם בכלל. ללא שליטה רצונית
יכולותיה כוללות מיומנויות מולדות שאנו חולקים עם בע”ח אחרים וכן פעילויות מנטליות שהפכו למהירות בעקבות אימון מתמשך
קיימות מיומנויות שרק מומחים בתחום מסויים רוכשים. אותו ידע מאוחסן בזכרון ונגיש ללא כוונה או מאמץ.
מערכת 2
הקצאת קשר לפעילויות מנטליות מאומצות הדורשות זאת
מקושרות לעיתים קרובות לחוויה הסובייקטיבית של סוכנות, בחירה וריכוז
המשותף של פעולות המערכת הוא שהן דורשות קשב ומשתבשות כשתשומת הלב מוסטת
הזדהות עם המערכות
כשאנו חושבים על עצמנו אנו מזדהים עם מערכת 2- האני המודע והחושב שיש לו אמונות, שבוחר ושמחליט על מה לחשוב מה לעשות. בעצם, מערכת 1 האוטומטית היא מרכז העניינים ומתוארת כיוצרת ללא מאמץ רשמים ורגשות, שהם המקורות העיקריים לאמונות ולבחירות של מערכת 2. כהנמן מתייחס לשתי המערכות כשני סוכנים, שלכל אחד מהם יכולות, מגבלות ותפקודים משלו.
הפניית קשב בהקשר המערכות
הפניית קשב לעבר רעש היא לרוב פעולה בלתי רצונית של מערכת 1, המגייסת את הקשב הרצוני של מערכת 2 (למשל, הבחירה להתאפק ולא להפנות את הראש).
למערכת 2 יש יכולת מסויימת לשנות את דרך פעולתה של מערכת 1 באמצעות תכנות תפקודם, האוטומטי לרוב, של קשב וזכרון. למשל, אדם יכול לכוון את עצמו באופן רצוני לחיפוש אישה עם שיער לבן/ גבר מזוקן וכך להגדיל את הסיכוי לזהות קרוב משפחה.
pay attention
התרגום לאנגלית של “שים לב”ת ויש בכך דיוק קולע. כלומר, ברשותו של אדם תקציב מוגבל של קשב שניתן להקצות לפעילויות וחריגה מהתקציב גוררת כשלון. פעולות מאומצות מפריעות זו לזו לכן לא ניתן לבצען במקביל . כולנו מודעים במידה כזו או אחרת לקיבולת המוגבלת של קשב והתנהגותנו מגלה סבלנות למגבלות אלה- כמו למשל שתיקה ברכב כאשר הנהג צריך לבצע עקיפה בכביש צר.
הספר “הגורילה הבלתי נראית” של שברי וסימונס
מתוארה משימה קשה שדורשת את מלוא תשומת הלב ומדגימה כי התמקדות אינטנסיבית במטלה עלולה להפוך אנשים לדמויי עיוורים, גם במקרה של גירויים שלרוב מושכים תשומת לב. מטלת הספירה בניסוי המתואר היא הגורם לעיוורון (אי תשומת לב לגורילה). ניתן לראות כאן ביטוי לפונקציות אוטומטיות של מערכת 1- ראייה והפניית תשומת לב.כאשר חושפים בפני המשתתפים בניסוי את העובדה שהייתה גורילה הם אינם מסוגלים לתאר זאת בעצמם.> אנחנו יכולים להיות עיוורים למובן מאליו ואנחנו יכולים להיות עיוורים לעוורון שלנו.
עלילת שתי המערכות
שתי המערכות פעילות כל אימת שאנחנו ערים (כאשר מערכת 1 עובדת אוטומטית ומערכת 2 נמצאת בהילוך נוח לרוב). מערכת 1 מעלה הצעות בפני מערכת 2, והיא בתורה מאשרת רשמים, אינטראקטציות, כוונות וחששות. כך, אם יש אישור- רשמים ואינטואיציות הופכים לאמונות ודחפים לפעולות רצוניות. כמו כן, מערכת 2 מגויסת כאשר עולה שאלה שמערכת 1 לא מצאה לה תשובה (כמו בתרגיל כפל מסובך) וכשהיא מזהה אירוע המפר את תמונת העולם שבה מחזיקה מערכת 1 (למשל, מציאת סיפור שיהווה הסבר להופעת גורילה- אירוע מפתיע. יש צורך בכיוונון הקשב כדי לתת הסבר). תפקיד נוסף של מערכת 2 הוא פיקוח שטף על התנהגות (התאמה לנורמות חברתיות, שמירה על כללים, כאשר עומדים לעשות טעות כמו פליטת הערה לא במקום).
קונפליקט של שתי המערכות
כמו מטלת סטרופ
הדוגמה הניתנת בספר היא של שני טורי מילים כאשר בכל טור חלק מהמילים ממוקמות בצד ימיו וחלק בשמאל, וכן חלק מודגשות וחלק לא. בטור אחד המילים שמופיעות הן “ימין” ו”שמאל” ובשני “מודגש” ו-“רגיל”. המטלה הייתה לציין האם המילים מודגשות/ רגילות ולאחר מכן אם הן מימין או משמאל. במטלה מסוג כזה באה לידי ביטוי מערכת 2, שכן הקריאה “ימין/שמאל/מודגש/רגיל” היא לא פעולה שגרתית. כאשר מתחילים במטלה המשתתף נערך עם המילים הרלוונטיות (למשל, בהתחלה “מודגש” ו”רגיל”) על קצה הלשון. מתן עדיפות שכזה מהווה פעולה אפקטיבית ומשפר את התגובה האוטומטית. אך כאשר היה קונפליקט היה קושי לענות נכון שכן התשובה המתחרה דרשה התאמצות ויצרה עיכוב.
קונפליקט בין תגובה אוטומטית לכוונה לשליטה הוא תופעה שכיחה (לנסות לא לנעוץ מבט במישהו מוזר, להתרכז בספר משעמם, התאפקות מלקלל מישהו.
מערכת 2 מתגברת על הדחפים של מערכת 1 והיא אחראית לשליטה עצמית.
אשליות של שתי המערכות
כהנמן משתמש באשליית מילר לייר הידועה עם הקווים והכנפיים שבה הקו התחתון נראה כארוך יותר. לאחר מדידת הקווים יש למערכת 2 אמונה חדשה- הקווים שווים באורכם, אך זה לא מבטל את זה שעדיין נראה את הקו התחתון כארוך יותר. עמידה בפני אשליה יש צורך לזהות את הדפוס המתעתע ולהזכר במה שידוע לנו אודותיו.
במקביל לאשליות חזותיות קיימות גם אשליות חשיבה- אשליות קוגניטיביות. ניתן לראות לכך דוגמה במקרה של פסיכופתיים- פסיכופת שיתחנף למטפל יגרום אוטומטית למערכת 1 לעבוד ולתחושה החיובית שהמטפל ירגיש כלפיו. אך, בגלל שנאמר לנו שמשיכה עזה למטופל עם הסטוריה של טיפולים כושלים היא אות אזהרה (כמו הכנפיים בקצוות הקווים המגבילים) האני (מערכת 2) ידע לזהות שמדובר באשליה.
מאחר שמערכת 1 פועלת באופן אוטומטי ולא ניתנת לכיבוי, לעתים קרובות קשה למנוע טעויות בחשיבה אינטואיטיבית ולהתגבר על אשליות קוגניטיביות. לא נמנע מהן כשלמערכת 2 אין מידע על הטעות (לפעמים גם כשיש רמזים לטעות). ניתן למנוע שגיאות רק בעזרת פיקוח מוגבר ופעילות מאומצת של מערכת 2. גם בכך יש בעיה כמובן כי הטלת ספק בחשיבה שלנו תהיה מעייפת במידה בלתי אפשרית, ומערכת 2 איטית הרבה יותר ולא יכולה להחליף את מערכת 1. לכן, נקיים פשרה- ננסה להמנע מטעויות משמעותיות כשההימור הוא גבוה. הנחת היסוד של הספר- קל לנו יותר לזהות טעויות של הזולת מאשר את שלנו.
פיקציות מועילות
נתייחס לשתי המערכות כסוכנים בפעילות מוחית עם אישיות, יכולות ומגבלות אינדיבידואליות. כמובן שמערכת 1 ומערכת 2 אינן מערכות במובן של ישויות שיש להן היבטים או חלקים באינטראקציה ביניהן (או אזור מסויים במוח שהוא ביתן). עדיין, לשימוש בדמויות פיקטיביות לייצוג שתי המערכות יש יתרון- הדמויות מועילות בשל מוזרויות של חשיבתנו ומקלות עלינו לחשוב על שיפוט ובחירה.
מאמץ מנטלי
כהנמן מתאר משימה הנקראת “הוסף 1”- יש לקרוא בקול רצף של 4 ספרות, להמתין 2 פעימות מטרונום ולאחר מכן לקרוא את רצף ספרות שמהווה את רצף הספרות הקודם בתוספת 1 לכל ספרה ( 5294> 6305). מעט אנשים מסוגלים להתמודד עם יותר מרצף של 4 ספרות במשימה זו, והאתגר גדל כאשר משחקים “הוסף 2” או “הוסף 3”.
ניתן לראות בגודל המשתנה של האישונים בעת ביצוע המטלה עדות למידת המאמץ המושקע לפי הפסיכולוג אקהרד הס . הם מתרחבים כאשר פותרים בעיות קשות. כמו כן, התגובה למאמץ מנטלי נבדלת מעוררות רגשית.
בהמשך לעבודתו של הס, כהנמן וסטודנט שלו, ג’קסון בייטי, פתחו מתקן דומה לחדר בדיקות של אופטיקאי. הם צילמו את אישוניו של נבדק תוך שהוא מאזין למידע ועונה על שאלות. הם התמקדו במשימות קצובות כמו “הוסף 1” (נתנו את הספרות בע”פ ולא על כרטיסיה) וידעו בדיוק מה מעסיק את דעת הנבדק בכל רגע. נמצא כי גודל האישון משתנה משניה לשניה ומשקף את הדרישות המשתנות של המשימה.
התוצאות היא בצורת “וי” הפוכה- המאמץ גבר עם כל ספרה שהנבדק שומע, מגיע לשיא כשממהרים לייצר את סדרת הספרות לאחר ההוספה, ופוחת כש”פורקים” את הזכרון לטווח קצר. כמו כן, נתוני האישון תאמו את החוויה הסובייקטיבית- סדרות ארוכות יותר גרמו לאישונים מורחבים יותר, ובאופן כללי משימת ההוספה העצימה את המאמץ יותר מאשר אם היה מדבר במשימת אחזור מידי. כהנמן מציין ש”הוסף 3” היא המשימה התובענית ביותר שהוא נתקל בה מבחינת הרחבת אישונים והאצת דופק. מעבר לכך, אנשים מרימים ידיים.
כאשר הנבדקים נחשפו לסדרות מעבר לגבול היכולת שלהם, אישוניהם הפסיקו להתרחב ואף התכווצו. זאת אומרת, האישונים התכווצו חזרה רק לאחר שהנבדק סיים לפתור תרגיל/ הרים ידיים. ההתאמה בין החוויה הסובייקטיבית להתרחבות האישונים הייתה גדולה (כהנמן מספר שיכול היה לקבוע מתי נבדק הפסיק לעבוד רק מהסתכלות על פעילות האישונים שלו מחדר אחר).
כהנמן מספר שצפה באישוני נבדקת כאשר היא ניהלה שיחת חולין עם הנסיין, וראה שהאישונים לא התרחבו משמעותית (כמו בזכירת 2-3 ספרות). מכאן הבין שהחיים המנטליים לרוב מתנהלים “בקצב הליכה”, תוך ביצוע מטלות שלא דורשות הרבה מאמץ (שיחת חולין), ורק לעיתים יש הפרה של קצב זה עם “ספרינטים מנטליים” כמו משימות “הוסף 1/3”. העיסוק ב”ספרינט מנטלי” (ספירת המסירות) יוצר את אותו עיוורון שנצפה במשימת “הגורילה הבלתי נראית”. העוורן שנראה במשימת “הוסף 1” היה פחות משמעותי. הנבדקים התבקשו במקביל לביצוע המשימה (בעדיפות עליונה) להגיד אם הופיעה לפניהם האות K בתוך רצף אותיות מהבהבות שהוקרנו. הממצאים היו שהנבדקים כמעט לא פספסו את האות אם היא הופיעה בתחילת/ בסוף המטלה, אך הם החמיצו אותה כמעט ב-50% כאשר המאמץ המנטלי היה בשיא (למרות שצפו ישירות באות בעיניים פקוחות לרווחה). לכישלונות הזיהוי אותו דפוס של “וי הפוכה”.
דימוי מונה החשמל
האישונים מספקים מדד לצריכה עכשווית של אנרגיה מנטלית, צריכת החשמל כמו גם צריכת האנרגיה המנטלית תלויה במה שהאדם בוחר לעשות. השליטה במאמץ הכרוך באותו דבר שבוחרים לעשות היא מוגבלת- טוסטר צורך מידה מסויימת של חשמל, וכן זכירה של רצף ספרות מסויים דורש מידה מסויימת של מאמץ. כמו כן, גם למערכת 2 וגם לצריכת החשמל הביתית יש קיבולת מוגבלת. עם זאת, התגובה לסכנת עומס יתר היא שונה- בעוד שמערכת החשמל הביתית “קופצת” ומכבה את זרימת החשמל לכל המכשירים, בתגובה לעומס יתר מנטלי היא סלקטיבית ומדויקת. זאת אומרת, מערכת 2 תמיד תגן על הפעילות החשובה ביותר. כך גם, במשימת “הוסף 1” תזמון הופעת האות “קיי” לא השפיע על התפקוד במטלה המרכזית (היא “כובתה”, הנבדקים היו עיוורים אליה, בשעת עומס מרכזי).
מערכת 1 משתלטת במצבי חירום ומעניקה קדימות לפעולות של הגנה עצמית. התגובה לאיום היא לא מודעת ותורמת להשרדות.
חוק המאמץ המזערי
הן למיומנות והן לכשרון יש השפעה על מידת המאמץ שיש להשקיע בביצוע מטלה. ניתן לראות זאת לפי גודל האישון, וכם לפי הפעילות המוחית (פחות אזורים מוחיים מעורבים בעת ביצוע המטלה).
“חוק המאמץ המזערי”- רלוונטי הן למאמץ קוגניטיבי והן למאמץ גופני. כאשר קיימות דרכים אחדות להשיג את אותה מטרה אנשים ימשכו אל דרך הפעולה הכי פחות תובענית. מכאן שעצלות מושרשת עמוק בטבענו.
רכישת מיומנות מונעת ע”י איזון בין תועלת לעלות.
מערכי מטלה
מערכת 2 יכולה לאמץ “מערכי מטלה”- לתכנת את הזכרון לציית להוראה שדוחקת תגובות שגרתיות. זאת אומרת, היא יכולה לעמוד בקלות במטלות לא שגרתיות שלא ביצענו מעולם (לספור כמה פעמים מופיעה האות ג’ בעמוד הזה, למשל ).
בקרה ניהולית
מונח שפסיכולוגים תבעו כדי לתאר את אימוצם של מערכי מטלה ואת סיומם. האזור הפרה פרונטלי של המוח, המפותח הרבה יותר אצל בני אדם מאשר אצל פרימטים אחרים, מעורב בבקרה ניהולית, ביישוב קונפליקטים ובפעולות שאנו מזהים עם אינטיליגנטציה.
נמצא כי מעבר ממערך מטלה אחד לאחר דורש מאמץ, בפרט כשקיים לחץ זמן. הצורך במעבר מהיר הוא אחת הסיבות לכך ש”הוסף 3” היא משימה תובענית כל כך- יש להחזיק בזכרון העבודה בו”ז מספר ספרות ולקשר כל אחת לפעולה מסויימת: ספרות אחדות ממתינות בתור להמרתן, אחת נמצאת בתהליך המרה, והאחרות, שכבר הומרו, נשמרות לצורך דיווח.
זכרון עבודה
במבדקים של זכרון עבודה הנבדק נדרש לעבור בין שתי מטלות תובעניות, לשמר תוצאות של פעולה אחת תוך ביצוע מטלה אחרת. הצלחה במבדקים אלו מתיישבת עם מבחנים של אינטליגנטציה כללית, אך שליטה בקשב אינה מדד לאינטיליגנטציה בלבד, אלא גם מנבאת ביצוע של פקחי טיסה וטייסים (מעבר לאינטיליגנטציה).
לחץ זמן
משפיע גם על מאמץ. במשימת “הוסף 3” היה לחץ זמן בשל המטרונום ובשל העומס על זכרון העבודה ולא ניתן היה להאט (כמו להטוטן המלהטט כדורים באוויר). מהירות הדעיכה של חומר בזכרון הכתיבה את הקצב ויצרה לחץ זמן לרענן ולשנן מידע. לכן כל מטלה הדורשת זכירה של מספר רעיונות במקביך תתאפיין בדחיפות. הצורות המאומצות ביותר של חשיבה אטית הן אלו שדורשות עבודה מהירה.
אנו בד”כ נמנעים מעומס יתר מנטלי (בהתאם לחוק המאמץ המזערי) באמצעות חלוקת המטלות שלנו לצעדים קלים מרובים- מעבירים תוצאות ביניים לזכרון לטווח ארוך או לפיסת נייר במקום לזכרון העבודה, המגיע בקלות לעומס יתר.
מהירות טבעית של מערכת 2
השקעה של כמות מסוימת של אנרגיה מנטלית במחשבות אקאריות ובניטור המתרחש בסביבה, גם כאשר במוח לא קורה דבר מיוחד (קליטת מידע תוך קריאה בעיתון, ביצוע החלטות קטנות תוך כדי נהיגה..). לא מדובר במשהו שצורך מאמץ רב, אלא אם הנסיבות תובעות זהירות או מודעות עצמית יוצאת דופן. כהנמן מקביל את זה להליכה נינוחה, שבה מושקע מאמץ ביחס לישיבה נוחה, אך המאמץ הוא מועט וחסר מתח. בעת הליכה נינוחה, ניתן לחשוב, אך ברגע שעולה הצורך לבצע פעולה מנטלית היוצרת עומס על הזכרון לטווח קצר (לחשב תרגיל כפל של מספרים דו ספרתיים) ההליכה מואטת/ נפסקת. כמה שההליכה יותר מואצת תשומת הלב מוסבת יותר ויותר לחווית ההליכה ולהתמדה בה, ויש גריעה ביכולת לחשיבה קוהרנטית. זאת אומרת, עלייה בקצב ההליכה דורשת מאמץ מנטלי של שליטה עצמית להתנגד לדחף להאט.
באותו האופן, גם שמירה על קו מחשבה קוהרנטי דורשת משמעת. עם זאת, לעיתים אנשים משקיעים מאמץ ניכר בפעילות קוגניטיבית מבלי להפעיל את כוח הרצון. הפסיכולוג מיהאי
צ’יקסנטמיהאי טבע את המונח זרימה
(flow):
מצב של ריכוז עמוק נטול מאמץ. חווית הזרימה יכול לגרום לאיבוד תחושת הזמן, תחושת העצמי ולשכחה של הבעיות. ציקנטמיהאי קרה לזה “חוויה אופטימלית”. פעילויות רבות יכולות לעורר תחושת זרימה ( ציור, מרוצי אופנועים, ואף כתיבת ספר עבור סופרים מסויימים).
זרימה יוצרת הפרדה ברורה בין שני סוגי מאמץ:
1. התמקדות במטלה.
2. שליטה מכוונת בקשב.
בפעילויות המתוארותכזרימה כרוך מאמץ, אך השמירה על מיקוד הקשב לא דורשת שליטה עצמית, וכך משתחררים משאבים שניתן להפנות למטלה.
מערכת 2 העסוקה והמדולדלת:
מחקרים הוכיחו שכאשר אנשים מבצעים משימה קוגניטיבית תובענית (משימת זכרון למשל) ונדרשים במקביל לעמוד בפיתוי (בחירה בקינוח משמין מול סלט פירות)- קיים סיכוי יותר גדול שיכנעו לו.> כשמע’ 2 עסוקה למערכת 1 יש השפעה גדולה יותר.
כך, בעת עיסוק קוגניטיבי מתרחשת התרפפות של בקרת מערכת 2 על ההתנהגות וגדל הסיכוי לבחירות אנוכיות ושיפוט סקסיסטי ושטחי.
שליטה עצמית במחשבות וההתנהגויות דורשת קשב ומאמץ, והיא אחת המשימות המתבצעות במע’ 2.
יחד עם עמוס קוגניטיבי גורמים נוספים יכולים להחליש שליטה עצמית (שתיית אלכוהול, שינה לא טובה).
רוי באומייסטר (פסיכולוג) הראה בסדרת ניסויים שכל סוגי המאמץ הרצוני- קוגניטיבי, רגשי או גופני- שואבים לפחות חלקית ממאגר משותף של אנרגיה מנטלית.
הדלדלות האגו (ego depletion):
הפחתה מהנכונות/ היכולת להפעיל שליטה עצמית באתגר הבא, אם אדם מכריח את עצמו לעשות משהו כעת. לדוגמה, משתתפים שהונחו לכבוש תגובה רגשית לסרט, יתקשו לאחר מכן במבחן סבולת גופנית. כמו כן, משתתפים שיעמדו בפיתוי להתפנק בממתקים יוותרו מוקדם יותר במטלה קוגניטיבית קשה לאחר מכן.).
הדלדות האגו אינה מצב מנטלי זהה לעומס קוגניטיבי: הפעלת שליטה עצמית היא מדלדלת ולא נעימה, אך שלא כמו עומס קוגניטיבי, הילדלות האגו הנה, לפחות חלקית, אובדן מוטיבציה. כראיה לכך, בניסויים אחדים אנשים הצליחו להתגבר על השפעות הדלדלות האגו כשניתן להם תמריץ חזק לעשות זאת. מנגד, הגברת המאמץ הקוגניטיבי במשימה קשה היא לאו דווקא אפשרית.
“אנרגיה מנטלית”
לפי באומייסטר היא יותר ממטפורה- פעילות מנטלית מאומצת צורכת הרבה גלוקוד ובאופן כללי מע’ העצבים צורכת יותר גלוקוד מרוב חלקי הגוף. ההשלכה של עובדה זו היא שאפשר לבטל את השפעות הדלדלות האגובאמצעות נטילת גלוקוז. באומייסטר ועמיתיו איששו השערה זו בכמה ניסויים שיצרו מצב של הדלדלות האגו אצל משתתפים ולפני שדרשו מהם לבצע מטלה נוספת למחציתם נתנו לשתות לימונדה עם גלוקוז, ולמחציתם עם סוכרלוז (ממתיק מלאכותי). אכן, שותי הסוכרלוז הראו את אפקט הדלול המצופה במטלה הנוספת.
השפעת דלדול האגו על שיפוט
המשתתפים בניסוי היו 8 שופטים בוועדות השחרורים בבתי הסוהר. עורכי המחקר שרטטו תרשים של שיעור הבקשות לשחרור מוקדם שאושרו מול פרק הזמן שחלף מאז הפסקת האוכל האחרונה וגילו שהשיעור מזנק אחרי כל הארוחה ולאחר מכן צונח בהתמדה. המסקנה הייתה ששופטים רעבים ועייפים נוטים לסגת אל החלטת המחדל הקלה יותר- דחיית הבקשה.
מערכת 2 העצלה
בעיית הכדור והמחבט:
“כדור ומחבט עולים יחד 1.10 דולר. המחבט עולה דולר אחד יותר מהכדור. כמה עולה הכדור?”
התשובה האינטואיטיבית שחידה זו מעוררת היא 10 סנט, שזו כמובן אומנם מושכת אך שגויה. יש להניח שהתשובה האינטואיטיבית עלתה גם בדעתם של אלה שהגיעו למספר הנכון (5 סנט), אך שהם הצליחו לעמוד בפניה. כהנמן ושיין פרדריק ניסו לבחון יחד את השאלה עד כמה צמוד הפיקוח של מערכת 2 על הצעותיה של מערכת 1? ידוע כי כל מי שענה 10 סנט לא בדק באופן פעיל את התשובה ומערכת 2 שלו אימצה אינטואיטיבית את התשובה, למרות שיכלה לדחות אותה בהשקעה מועטה של מאמץ. בהמשך לכך עולה השאלה כיצד אותם אנשים לא תהו מדוע להציג שאלה שתשובתה כה ברורה לכאורה (רמז חברתי)? עניין זה מעניין שכן עלות הבדיקה (חישוב החידה) הייתה נמוכה יחסית של פתרון בעיה לא קשה במיוחד. יש לציין ש-50% מהסטודנטים (הווארד, MIT, פרינסטון) שהוצגה בפניהם החידה בחרו להשתמש בחוק המאמץ המזערי ולשלוף את התשובה האינטואיטיבית (באוניברסיטאות פחות סלקטיביות השיעור היה אפילו 80%!).
בעיה זו מעלה את הטענה שלאנשים בטחון עצמי מופרז ונטייה לסמוך יתר על המידה על האינטוריציות.
