השלמה לשיעור 1 Flashcards
מודל החיפוש המונחה (Wolfe)
שלב ראשון – תפיסה עולה- מהנתונים, לא מונחה, מקבילי, מוצא תמונות ברזולוציה נמוכה (רק נתונים פיזקליים). עיבוד טרום קשבי, “בוטום אפ”. בשלב זה קולטים דברים בולטים כמו: איזה צבעים יש, איזה אובייקטים. איזה סוג של אובייקטים יש בגירוי שהוצג לנו.
- שלב שני – תפיסה יורדת- שלב ההנחיה לחיפוש, “טופ דאון”. משתמשים בתמונה הגסה הזו כדי לכוון קשב לאיזורים מסוימים, למצוא אזורים חשובים, לדחות עצמים מוכרים ולעיין בתמונה באופן יותר ממוקד ומושכל- כך נעשה החיפוש הסדרתי באופן יעיל יותר (זו המשמעות של “מונחה”). בשלב זה בודקים אם למשל אכן יש פיל בתמונה (לעומת השלב הראשון שראינו שיש משהו אפור ואז בשלב השני מיקדנו את הקשב לשם)
- הנקודה היא שבגלל שיש לנו את השלב הראשון- הוא עוזר לנו לעשות את החיפוש הסדרתי ביתר יעילות ולכן זה סדרתי יעיל יותר.
במודל זה מבחינים בין:
- בין התכונות הבסיסיות ביותר מבחינת גלאים נוירונלים כלומר, תכונות שנולדנו עם יכולת טבעית לזהותן (הובל וויזל).
- לבין התכונות הבסיסיות של השלב הטרום קשבי, המכילים גם עצמים שלמדנו להכיר עם השנים.
- למרות שזיהוי ספרות ואותיות זוהי לא יכולת מולדת, הם כן מועילים בדחיית מסיחים. לכן קל יותר לזהות אות הפוכה בין אותיות רגילות מאשר להיפך (אי אפשר להתעלם מה”לא אותיות” מפני שהן לא צורה מוכרת).
- לא הופך את העניין לאוטומטי.
- בהקשר של חיפוש מונחה יש את הדוגמה של הרדיולוגים שהיו צריכים לחפש גורילה בתמונת רנטגן ורובם לא מצאו אותה. זו דוגמה לכך שהם השתמשו בידע הקודם שלהם ולכן התקשו למצוא אותה.
הפניית קשב:
מתחלק ל 2: הפניית קשב מרחבי, הפניית קשב סמנטי.
הפניית קשב מרחבי:
ניסוי : מטלת “רמיזת מקום” spatial cueing task - posner
ניסו לבדוק האם אדם מסוגל להסיט את הקשב שלו גם מבלי להזיז את העיניים, מבט מופנה למרכז.
היו 2 סוגים של רמזים בניסוי:
1. רמז מסוג “חץ”.
2. רמז מסוג “הבהוב”.
היו 2 תנאים לניסוי:
- רמז תקף (הגירוי הופיע בכיוון החץ) או- הגירוי כן הופיע בצד המהבהב.
- רמז לא תקף, מטעה (הגירוי הופיע לא בכיוון החץ) או- הגירוי לא הופיע בצד המהבהב.
תוצאות:
- ברמז אנדוגני (פנימי) (חץ) – היה יותר קל להתעלם מהחץ. זהו רמז אנדוגני כיוון שזהו משהו פנימי יותר נטייתי בעקבות הכיוון אליו החץ מופנה.
- ברמז אקסוגני (חיצוני) (הבהוב) – היה קשה יותר להתעלם מההבהוב מפני שהקשב עובר להבהוב באופן אוטומטי. זהו רמז חיצוני כיוון שעצם זה שצד מסוים מהבהב מושך את תשומת הלב-כלומר: זה משהו חיצוני.
מסקנות:
- קיימת הפניית קשב מרחבי.
- קיימת הפניית קשב מרחבי רצונית (חץ) וגם בלתי נשלטת (הבהוב). בשני המקרים הרמז עוזר.
- הפניית קשב מרחבי זהו תהליך חשוב כדי לחלץ מידע מפריט אחד ולהימנע משילוב מדומה (מפנים קשב רק לפריט שמעוניינים בו).
- קיימת הפניית קשב אנדוגני ואקסוגני.
- מונע חיפושים חוזרים באותם המקומות.
- כיוון שהתגובות מהירות יותר כאשר הרמז תקף הסיקו שקיימת הפניית קשב (מעבר לכיוון עיניים).
- כ- 80% מהצעדים תקפים. מדוע? כי אם 50% תקפים זה לא מנבא כלום.
- יש שלושה סוגי רמזים: חץ תקף, חץ לא תקף, הבהוב.
הפניית קשב סמנטי:
- מטרותיו שונות מהקשב המרחבי או החזותי.
- עובד על זיכרון סמנטי, מערכת המושגים
והידע שלנו (למשל- כשידברו על אוסטרליה ישר יעלו לנו כל מיני עובדות על אוסטרליה). - מטרתו – לעורר מה שרלוונטי על מנת שיהיה נגיש יותר. למשל- גם אם יגידו לנו משהו לא ברור, בגלל ההקשר נצפה למילה מסוימת ונבין מה נאמר. זה עוזר לנו במטלות כיוון שמושגים מסוימים מעוררים יותר.
- קיימים הבלים בין זמנים קצרים וארוכים.
- קיימים הבדלים בין תהליכים נשלטים ואוטומטיים.
קישור לפונקציה orientation:
- היכולת להפעיל מנגנון בקרה המאפשר הפניית קשב למיקום מסוים בשדה החזותי, ניתוק והעברת קשב למיקום חדש.
- ממצאים עבור אנשים עם לקות קשבית בפונקציה זו, בהתאם לסוג הלקות:
- בעיה בהפניית קשב: הרמז אינו עוזר להפניית קשב (“משיכת קשב”). לא יימצא הבדל בין תנאי תקף ללא תקף. חוסר ההבדל יכול להפוך גם ליתרון של התנאי הלא תואם.
- בעיה של ניתוק קשב: במקרה זה נראה את האפקט הצפוי בזמני התגובה או בדיוק, אך הפער בין התנאי התקף לתנאי הלא תקף יהיה גדול מאוד.
המרחב הסמנטי
מכיל את כל המושגים שאנו מכירים. זהו האופן שבו מאורגן לנו המידע במוח (למשל, האופן בו כל החיות מאורגנות לנו במוח, בצורה מנטאלית). נסביר זאת באמצעות מושג שנקרא:
סילום רב מימדי
– זוהי דרך לארגן הרבה פריטים (למשל חיות, מרחק בין ערים בארץ וכו’), לייצר “מפה” של הרבה מושגים. יש גם תתי קבוצות במרחב הסמנטי למשל: בע”ח> יונקים> חתולים.
- ניתן לשחזר את המפה במוח, אם נתונים לנו מרחקים של מקומות אך לא תמיד היא תהיה בכיוון הנכון (דוגמה של מפת צרפת). אותו דבר לגבי בע”ח למשל- לפי מידת הקרבה והמרחק של הדמיון בין החיות.
הטרמה (priming):
בודקים עד כמה הרמז משפיע על ביצוע המטלה מאוחר יותר. הטרמה זה בעצם רמיזה למילת המטרה.
ISI (interval stimulus)
הזמן בין הצגת הרמז להצגת המטרה.
יכולים להיות 3 תנאים לניסוי עם ISI:
- עירור –האצה. כאשר הרמז תקף התגובה תהיה מהירה יותר. (למשל לפני המילה שולחן (רמז) הופיעה המילה כיסא (מטרה) כלומר: המילה נרמזה)
- עיכוב – האטה. כאשר הרמז לא תקף התגובה תהיה איטית יותר (למשל: לאחר המילה ארון (רמז) הופיעה המילה רופא (מטרה). כלומר: מטרה אחרת נרמזה)
- אין רמז- רמז: מביב. מטרה: מפה.
כדי להחליט אם זה עירור או עיכוב אז קובעים בייסליין. נותנים מילת רמז שהיא חסרת משמעות וכך בעצם מגיעים למצב שאין רמז. בודקים מה הזמן לוקח לנבדק להגיב ומשווים לזמן התגובה במקרה של עירור או עיכוב.
מערך ניסוי NEELY:
בדק אם הפניית קשב מתבצעת באופן אוטומטי או לא אוטומטי באמצעות מטלת
lexical decision.
ISI (פער הזמנים בין מילת הרמז לבין מילת
המטרה) יש 2 אופציות:
1. קצר (250 מ”ש)
2. ארוך (700 מ”ש)
השערתו:
- נגלה את התהליכים האוטומטיים (לא מבוקר, לא רצוני) בזמנים הקצרים (לנבדק לא יהיה מספיק זמן לחשוב).
- נגלה את התהליכים הלא אוטומטיים בזמנים הארוכים (מפני שלנבדק יהיה מספיק זמן לחשוב על תשובתו והיא לא תהיה אוטומטית).
מהלך הניסוי:
- הנבדק צריך להחליט אם המילה שמוצגת בפניו היא מילה או לא.
- המטרה תהיה לעיתים תקפה ולעיתים לא תקפה. כלומר, אומרים לנבדק שבכל פעם שמופיעה המילה ציפור תופיע אחריה ציפור מסוג כלשהו (אוטומטי), וכל פעם שתופיע המילה גוף תופיע אחריה מילה מתחום הבניין (דורש קשב מבוקר) ולהיפך (בניין ואז גוף). בנוסף, יהיו גם רמזים ניטרליים.
- 80% מהזמן הרמז לא היה מטעה (תקף) ו 20% מהזמן הוא היה מטעה.
ממצאים לניסוי NEELY
. ב ISI קצר:
- כשיש קשר סמנטי - התגובה היתה הכי מהירה (רק פה זה אוטומטי). (מקרה 1 בטבלה)
- כשהרמז היה מטעה (20% מהזמן) לא היתה האטה בזמן התגובה יחסית לגירוי ניטרלי.
- בתנאי הניטרלי והקשב המבוקר - לא היה אפקט העברה רצונית של קשב (הזמן כל כך קצר שהנבדק לא הספיק לקלוט את המילה, להסיט את הקשב ואז להגיב. ולכן אין העברה רצונית של הקשב). (מקרים 2 ו3 בטבלה).
- ב ISI ארוך:
- כשיש קשר סמנטי – התגובה היתה מהירה.
- כשהרמז היה מטעה בקישור הסמנטי (20% מהזמן) היתה האטה בזמן התגובה יחסית לגירוי ניטרלי.
- בתנאי הניטרלי והקשב מבוקר
כשהרמז היה תקף – זמן התגובה היה מהיר יותר
. האצה - כשהרמז לא היה תקף – זמן התגובה היה איטי יותר. האטה
מתוך הממצאים הסיק נילי שקיימים שני מנגנונים: אוטומטי ומבוקר. בתנאי הארוך- הנבדקים הצליחו ליישם את הכלל לגבי המנגנון המבוקר- היה להם זמן לפעול לפי ההוראות.
אם אמרו לחשוב על בניין כשמופיע גוף, אך מופיעה למעשה מילת המטרה “ברך”- ב
ISI
קצר הם הגיבו מהר (האצה) כי עובד המנגנון האוטומטי. בתנאי הארוך- אם תופיע ברך תהיה האטה בז”ת כי הם כבר פועלים לפי הכלל שניתן להם (רוצים לחשוב על חלקי בניין).
