מערכת השתן Flashcards
3 שכבות של מעטפת הכליה
קופסית הכליה- רקמת חיבור צפופה שתפקידה הגנה, מעל תהיה רקמת אדיפוס- רקמת שומן שאחראית להגן ולהחזיק את הכל במקום ורקמת חיבור נוספת מעל הכל- זה יהיה סוג של סנדוויץ של רקמות חיבור ובאמצע רקמת שומן.
נפרופטוזיס
החלקת הכלייה ממקומה בעקבות חוסר שומן- המעטפ השומנית מתפרקת- אין מה שיחזיק את הכליות והן יחליקו מטה ויהיו תלויות רק על כלי דם- זה יגרום לבעיה בזרימת הדם. דורש התערבות כירורגית.
לאנורקסים יהיה סיכון להחלקת הכליה.
מבנה הכליה
שער הכליה- זהו מקום כניסה לעורק, ויציאה של הוריד וצינור השופכן. הוא יהיה לפני הכניסה לכליות.
קליפה- האזור החיצוני, בהיר יותר.
ליבה- החלק הפנימי.
יהיו לאדם 10-18 פירמידות מדולריות (ליביות-פנימיות), החלק השפיצי שפונה לתוך הכליה יקרא פטמה. תהיה רקמת חיבור שתפקיד בין הפירמידות- כל כליה תהיה מחולקת לאונותת- אונה היא פירמידה אחת כזו.
אונות הכליה- כל אונה (פירמידה+חלק מהקליפה)- מייצרת את השתן, מעבירה אותו לגביעים קטנים שנקראים נפרונים- הם מעבירים את השתן לגביעים גדולים יותר, כשלבסוף הם ינוקזו לאגן הכליה. משם אל השופכנים ואל שלפוחית השתן.
מהגביעים ומטה- הצינורות מרופדים באפיתל מעבר.
תפקידי מערכת השתן
ויסות כמות האלקטרוליטים- יונים- סידן, אשלגן…
ויסות מאזן חומצה\בסיס- הכליות מווסתות כמה יוני מימן יהיו לנו בדם- הם האחראים על הpH.
שמירה על נפח הדם ולחץ הדם- הכליות מחליטות כמה מים נוציא בשתן, זה ישפיע על נפח הנוזלים ועל נפח הפלזמה.
ויסות לחץ אוסמוטי של נוזלי הגוף- ויסות החלקיקים שמושכים אליהם מים.
יצירת הורמונים- מספר קטן של הורמונים מופרשים מהכליות- אריתרופואטין, רנין, קליצטרול ועוד.
הרחקת פסולת- חנקנית (נוצרת בטבעיות מפעילות הגוף שלנו), תרופות, עודף הורמונים.
אספקת הדם לכליה
2 הכליות מאוד דמיות ולכן הן מקבלות אספקת דם של 1200 מ”ל דם בדקה.
עורק הכליה-> עורקים מקטעיים-> עורקים בין מקטעיים-> עורקים קשתיים (סוג של סל בבסיס הפירמידות)-> עורקיקים מכניסים-> פקעיות (רשת נימית בצורת כדור)-> עורקיקים מוציאים-> נימים סובבי אבובית-> ורידונים-> ורידים-> וריד הכליה
עצבוב הכליה
המערכת הסימפתטית מעצבבת את העורקיקים המכניסים והמוציאים. היא מגיעה גם לנפרון עצמו (לאבובית הרחוקה ולצינור האיסוף). היא אחראית על בקרת נפח השתן- כמה נוציא. המערכת הפרסימפתטית מעצבבת את אגן הכליה, את השופכנים ואחראית על תהליכים פוסט רנליים (שקורים לאחר ייצור השתן). מערכת העצבים הסומטית- הרצונית, מעצבבת את הכאב מחלקי הכליה השונים, כדי לדעת אם יש בעיה בכליות…
גופיף כלייתי
בנוי מכמה חלקים. בפנים יהיה הגלומרולוס (רשת נימי דם), מסביב הקליפה. הגלומרולוס עטוף בשכבה של תאים, תאים פודוציטים- יוצרים מעטפת סביב הגלומרולוס- זו השכבה הפנימית, מוקפת אפיתל והיא ויסצרלית. קופסית באומן, שהיא מעטפת תהיה שכבה פריאטלית, וביניהם יהיה חלל הנקרא חלל באומן. תאים מזנגיאלים הם תאים שיהיו בין העורקיקים ובין תאי האנדותל.
אבובית מפותלת מקורבת
באבובית יהיו תאי אפיתל קובייתיים, הם יהיו עם המון מיטוכונדריה וסיסונים- היות והתאים מאוד פעילים בספיגה.
לולאת הנלה
הצנרת הם תאי אפיתל שטוחים. מורכב מזרוע דקה יורדת, הופך לזרוע דקה עולה (ביניהן תהיה לולאה), בהמשך תהיה זרוע עבה עולה. מה שיקרה בחלק אחד בלולאה- ישפיע באופן ישיר על החלק השני.
בכליות שני סוגים של נפרונים-
נפרונים קורטיקליים- זה יהיה 85% מהנפרונים, לולאות הנלה קצרות, לזרוע העולה חלק עבה בלבד.
נפרונים סמוכי ליבה- 15% מהנפרונים, לולאות ההנלה שלהם ארוכות, לזרוע העולה חלק עבה ודק.
אבובית מפותלת מרוחקת
תאים קובייתיים. יש הבדל בין החצי הראשון לחצי השני. החצי הראשון- המשך של לולאת הנלה (החלק העבה), החצי השני- תאים עם אותו תפקיד של צינור האיסוף. יהיה בחצי השני תאים עיקריים- שהם אחראים על בקרה הורמונלית על מיהול השתן, ותאי ביניים- הם תאים עם סיסונים שאחראים על הpH.
הסינון בלחץ
מעבר של מים ומומסים מהדם שבפקעית אל חלל באומן- התוצאה תהיה תסנין גלומרולרי.
הפודוציטים, שהם תאי אנדותל (מחוררים\מנוקבים) ונראים כמו מסננת, נתמכים על ידי קרום בסיס. הם יצרו מבנה וביניהם יהיו חריצי סינון- זוהי רשת חלבונים המאפשרת סינון ומעבר. תהליך הסינון- חומרים עוברים מהדם בפקעית דרך שלוש שכבות- אנדותל מנוקב, קרום בסיס וחריצי הסינון- וזהו מחסום הסינון הגלומרולרי.
מחסון הסינון הגלומורולרי
נוכחות המחסום היא קריטית. בערך 20% מפלסמת הדם עוברת דרכו ביום. אצל גבר ממוצע 180 ליטר יעברו ואצל אישה 150 ליטר- כאשר הרוב יחזור (לא הכל יצא בשתן).
את האנדותל המנוקב- יעברו מולקולות קטנות מאוד- מתחת ל1000A, המולקולות שיחצו את האנדותל יגיעו לקרום הבסיס- שהוא רשת של חלבונים גליקופרוטאינים במטען שלילי- מי שיצליח לחצות את קרום הבסיס אלו חלקיקים עם מטען חיובי- קטיונים. המולקולות שיעברו את קרום הבסיס ימשיכו לפודוציטים (חריצי הסינון)- החריצים בגודל של עשרות A, וגם שם יהיו גליקופרוטאינים- מי שיעבור יהיה שוב מולקולה קטנה מאוד ובמטען חיובי (אם המולקולה קטנה מאוד- עד 36A, היא יכולה לעבור גם אם תהיה במטען שלילי).
כוחות סטרלינג ולחץ הסינון נטו
יש 4 כוחות- 2 דוחפים החוצה ו2 דוחפים פנימה. לחץ הדם דוחף החוצה והלחץ האוסמוטי מתנגד.
לחץ הסינון נטו NFP
בכלי דם רגילים, לחץ הדם הוא 35 ממ”כ ובפקעית הוא 55 ממ”כ (העורקיק המוציא צר מהעורקיק המכניס- ולכן תהיה כניסה רבה יותר של דם), זה יגרום ללחץ דם גבוה יותר- וזה הלחץ המוציא.
לחץ הידרוסטטי בקופסית הוא 15 ממ”כ (מים יצאו החוצה ויצטבר נוזל בחלל באומן- זה יפריע ויהיה לחץ להחזיר).
הלחץ האוסמוטי של הדם הוא 30 ממ”כ והלחץ האוסמוטי של התסנין הוא 0 ממ”כ.
לחץ הסינון של הכליות יהיה 10 ממ”כ.
קצב הסינון הגלומורולרי GFR
סינון בלחץ מסוים יוצר קצב סינון מסויים. אם הNFP (לחץ הסינון נטו) יהיה 10 ממ”כ, אצל אישה קצב הסינון יהיה 105 מ”ל בדקה ואצל גבר 125 מ”ל בדקה. GFR תקין אצל אדם בריא ובוגר- 120 מ”ל בדקה.
הקצב יהיה תלוי בלחץ הסינון ובמבנה. נשמור על לחץ קבוע- לחץ אוסמוטי בדם, לחץ בקופסית, והלחץ בפקעית- נעשה זאת באמצעות העורקיקים. אם יהיה לחץ גבוה מידי- מנגנון יופעל וישנה אותו בהתאם. יהיו שינויים בקוטר העורקיק המכניס והמוציא, זו תהיה סוג של בקרה.
גם מחסום הסינון ישפיע על הקצב- האנדותל והתאים הפודוציטים… המזנגיאלים אחראים על שטח הסינון- הם מתכווצים או מתרחבים וזה משנה את מבנה המחסום ואת שטחו. זו בקרה של הכליה.
לחץ דם בכליות גבוה מידי
אם לחץ הדם בכליות יהיה גבוה מידי- המחסום הגלומורולרי לא יצליח לעמוד בלחץ ודברים שלא נרצה שיסתננו, יסתננו
לחץ דם בכליות נמוך מידי
אם לחץ הדם בכליות יהיה נמוך מידי- קצב הסינון יהיה נמוך, לא יהיה מספיק לחץ על הכליות ותהיה אי ספיקת כליות, לא יהיה שחרור שתן.
הבקרה על קצב הסינון הגלומרולרי
זו הבקרה ששומרת על קצב הסינון קבוע. זה מנגנון הנמצא סמוך לפקעית.
תאים מגורגרים נמצאים בדופן העורקיק המכניס, הם מלאים בבועיות שמכילות את ההורמון רנין. התאים חשים בשינויים בנפח הדם- כשתהיה ירידה בנפח הדם, הם יפרישו רנין. הכתם המעובה- אלו תאים שנמצאים בדופן האבובית הרחוקה, הם נוגעים בעורקיק המוציא והמכניס. הם יחושו בשינוי בתסנין, בנפח ובלחץ האוסמוטי שלו, ויעכבו שחרור חנקן חד חמצני (NO) מתאי האנדותל (החנקן מרפה שרירים), הם לא יאפשרו לעורקיק להתרחב. התאים המזנגיאלים יחושו בעלייה בלחץ דם, ישנו את צורתם, יתכווצו ובכך יורידו את זרימת הדם לפקעית.
המנגנון המיוגני
מכווץ את העורקיק המכניס בלבד.
כשתהיה קצת עליה בלחץ הדם בכליות- העורקיק המכניס יתנפח מעבר לרצוי, יגיב הפוך, ויהיה רפלקס שיגרום לעורקיק להתכווץ (היות ויהיה מתח בתאי האנדותל ובתאים המזנגיאלים). העורקיק המכניס יתכווץ- ויכנס פחות דם לפקעית- לחץ הדם יעלה וקצב הסינון יישאר קבוע. זה יקרה בכמה שניות, אבל יחזיק מעמד זמן קצר מאוד.
משוב אבובית-פקעית
המשוב מחזק את המנגנון המיוני ומרחיב את העורקיק המוציא.
לאחר הרפלקס וכיווץ העורקיק, יהיו כמה שניות בהן הסינון עולה. יספיקו שניות שיצאו מים ומומסים. התסנין עצמו יגיע לאבובית המורחקת- שהתאים בה ירגישו משהו שונה- ההרכב יהיה שונה. הם יגיבו בעצמם. עליה בלחץ דם יגרום לעליה ברמת נתרן, בכלור ובמים. תאי הכתם המעובה יגיבו בשחרור ATP שייקשר לקולטנים. הקולטנים שנקשרים לעורקיק המכניס שונים מהקולטנים שנקשרים לעורקיק המוציא.
בעורקיק המכניס הATP משפיע על החנקן החד חמצני (NO) ומעכב אותו- הוא ממשיך את הכיווץ.
בעורקיק המוציא תהיה השפעה הפוכה- הוא מרחיב את העורקיק.
העורקיק הנכנס מתכווץ והעורקיק המוציא מתרחב. זה יישמר לזמן ארוך יותר.
הבקרה ההורמונלית על קצב הסינון הגלומרולרי
כשלחץ הדם יורד, נשמור על הקצב על ידי הרחבת העורקיק המכניס או כיווץ העורקיק המוציא- וזה יהיה בצורה הורמונלית.
ירידה בלחץ דם תגרום לתאים המגורגרים לשחרר רנין, אותו ישחררו גם תאי הכתם המעובה. הרנין יסתובב בדם, יגיע לכבד, ושם יפגוש אנגיוסטינוגן- ויהפוך אותן לאנגיוסטן 1. הוא יסתובב בדם עד שיגיע לריאות ויפגוש אנזים הנקרא ACE- שישנה את צורתו לאנגיוסטן 2- שזו תהיה הצורה הפעילה שלו. אנגיוסטן 2 יודע לכווץ עורקיקים בכל הגוף (פה הוא יכווץ את העורקיק המוציא). הוא גם יודע להגיע לבלוטת האדרנל שנמצאת מעל הכליות ולהגיד לה לשחרר הורמון אלדוסטרון- שהוא מעורר ספיגה חוזרת של מים. בנוסף, הוא מעורר את מרכז הצמא ומעודד הפרשת ADH, שגם הוא מעודד ספיגת מים.
בקרת מערכת העצבים הסימפתטית על קצב הסינון הגלומרולרי
מנגנון עצבי שיפעל כשתהיה צניחה של לחץ הדם- מתחת ל90 ממ”כ, ישוחרר נוראדרנלין שיכווץ את העורקיק הנכנס ותהיה סוג של סגירת כליות- וזו תהיה ירידה בקצב הסינון.
ספיגה חוזרת
החזרת מים ומומסים מהתסנין אל הדם. נרצה להחזיר לדם את כל מה שלא אמור להיות מופרש בשתן.
מנגנוני ספיגה חוזרת- דיפוזיה פשוטה, דיפוזיה מואצת, שאיבה ראשונית\ משנית.
אוסמוזה- מים נודדים מתמיסה מהולה לתמיסה מרוכזת. נראה בכליות 2 סוגי אוסמוזה-
ספיגה חוזרת מחויבת- קורית בהתאם לחוקי הטבע. רוב המים יחזרו לדם באוסמוזה הזו. רוב הספיגה לא מבוקרת. כ90%
ספיגה חוזרת בררנית- נוכל לבקר כמה מים יחזרו אל הדם (בנפרון) באמצעות בקרה הורמונלית. רק 9% של ספיגה היא מבוקרת.
האחוז הנותר הוא בנוזל הבין תאי.
הספיגה החוזרת באבובית המקורבת
2\3 של מים ומלחים ייספגו באבובית המקורבת. כל הנוטריינטים יצטרכו לחזור לדם באחוז מלא. הלחץ האוסמוטי של הדם ושל התסנין יהיה זהה- 300. כמות המים והחלקיקים שחזרו תשאיר אותנו באותה התמיסה.
מעבר הנתרן באבובית המקורבת
בתהליך הספיגה החוזרת, נחזיר חומרים מהאבובית לדם. נתרן הוא המפתח.
בצד הבסיסי של התאים יהיו משאבות נתרן פעילות שזורקות החוצה נתרן ולכן כל הזמן יהיה חסר נתרן בתאי האבובית. הנתרן ייכנס בכל מיני דרכים-
1. מעבר דרך הקרום בדיפוזיה- במשאבות, בנשאים…
2. דליפת נתרן במרווח שבין התאים.
3. במחצית הראשונה של האבובית המקורבת- נתרן ייקח איתו את כל הנוטריינטים- מעבר דרך סימפורטרים.
4. במחצית השנייה של האבובית המקורבת- הנתרן ייקח איתו כלור, ולכן גם יהיה מעבר של מים.
מעבר המים והקטיונים באבובית המקורבת
תעלות מסוג אקווה-פורין 1 (תעלות שמאיצות את קצב האוסמוזה), יחד עם המים שיעברו, יעברו גם קטיונים בהתאם למפל החשמלי. התופעה הזו נקראת גרירת ממס (המים לוקחים איתם דברים נוספים). קצב הספיגה של המים באבובית המקורבת- 80 מ”ל בדקה.
מעבר נוטריינטים באבובית המקורבת
הם יחזרו ב100% לדם, באמצעות הנתרן. כולם ייספגו במחצית הראשונה של האבובית המקורבת, במעבר פעיל הצמוד למשאבת נתרן. בצד הבסיסי, הנתרן נזרק החוצה, ובצד הלומינלי- הסימפורטר יעביר ביחד עם הנתרן נוטריינט כלשהו.
ספיגה חוזרת בלולאת הנלה
מנגנון הספיגה הנגדית. הזרוע היורדת- דקה, הזרוע העולה- גם דקה וגם עבה. הזרוע דקה- התאים קשקשיים פשוטים ולכן תהיה עבירות מים- שיצאו ויכנסו בהתאם למפל הריכוזים. בזרוע העבה- יהיו תאים קובייתיים וגדולים יותר, ולכן מים לא יוכלו לצאת ממנה בקלות, אלא אם תהיה משאבת נתרן כלור.
הספיגה החוזרת- נחזיר לדם 25% מהמלחים (נתרן, כלור, ביקרבונט ואשלגן), ו15% מים-> נחזיר יותר מלחים ממים, ולכן נישאר עם תמיס מהולה- היפוטונית. ניכנס עם 300 מיליאוסמול ונצא עם 150 מיליאוסמול.
בזרוע העולה יהיו משאבות שזורקות נתרן- משאבות נתרן אשלגן שעושות את התהליך הרגיל שלהן, ומשאבות נתרן אשלגן וכלור- כאשר רק האשלגן יחזור.
התחילה, התמיסה תהיה איזוטונית, ככל שיורדים בזרוע היורדת ומים יצאו, התמיסה הופכת למרוכזת יותר (בלולאות הנלה ארוכות, הריכוז יכול להגיע ל1200 מיליאוסמול) ובסוף הזרוע העבה, לא תהיה בריחת מים ותהיה יציאה של מלחים, ולכן נסיים עם תמיסה היפוטונית.
הספיגה החוזרת של הלולאות סמוכי הליבה טובה משל הקורטיקליים (הקליפתיים).
ספיגה חוזרת באבובית המרוחקת
נצא מלולאת הנלה עם תמיסה היפוטונית ונמשיך לספיגה חוזרת באבובית המרוחקת- המחצית הראשונה היא המשך של הזרוע העולה של לולאת הנלה, יהיה המשך ספיגה של נתרן וכלור אל הדם- הם ימשיכו לצאת אל הנוזל הבין תאי.
יהיה הורמון PTH- שמופעל על ידי בלוטות בבלוטת התריס, ותפרידו להעלות את רמת הסידן בדם. הPTH מורה לכליות לא להוציא סידן בשתן, והוא מגביר גם את ייצור ויטמין D.
במחצית השניה, יהיו שני סוגים של תאים. התאים העיקריים- שהם רוב התאים, אחראים על ספיגה חוזרת של נתרן לדם. ותאי הביניים (יש מעט כאלה היות ובדרך כלל לא נרצה להחזיר את האשלגן לדם), הם אחראים על ספיגה חוזרת של אשלגן.
עבירות למים תשתנה בהתאם לצרכי הגוף- אקווה פורין 2 (אלו תעלות מים שמיקומן על התא מבוקר)- הבקרה היא כמות התעלות על קרום התא. ההורמון העיקרי הוא ADH- הוא מעלה ספיגה חוזרת, מעלה את מספר האקווה פורין 2. וANP מוריד ספיגה חוזרת ומוריד למעשה את מספר האקווה פורין 2. האלדוסטרון מעלה ספיגה חוזרת של מים לכליות.
תהליך ההפרשה
ההפרשת חומרים שלא מסתננים בגופיף הכלייתי, מהדם אל השתן. מה שלא הסתנן עדיין אבל כן צריך להיות מופרש בשתן- תרופות, עודף הורמונים, שיינן, אמוניה, יוני מימן, יוני אשלגן…
הפרשת יוני מימן באבובית המקורבת
השתתפות הכליות בבקרה על מאזן הpH. הן גם כן יודעות להרחיק מימן מהדם כשהוא יהיה בעודף- אם הpH יהיה נמוך- המימן יתורגם כעודף פחמן דו חמצני, והוא יצא החוצה בהיפר ונטילציה (במערכת הנשימה). במידה ויהיה יותר מידי פחמן דו חמצני, הוא ייכנס לתאי האבובית- יהיה אנזים שנקרא אנהידרז פחמתי, שהוא הופך מים ופחמן דו חמצני לחומצה פחמתית. החומצה הפחמתית תתפרק למימן וביקרבונט. יון הביקרבונט ייצא החוצה, ובדיפוזיה הוא יכנס לדם. הpH יהפוך לבסיסי-> עודף המימן ייזרק החוצה באנטיפורטר מימן ונתרן- נתרן ייכנס ומימן ייזרק אל השתן.
הפרשת אמוניה מתאי האבובית המקורבת
תאי הכליה משתתפים בפינוי פסולת חנקנית. הכבד הופך את האמוניה לאוריאה- אך עדיין יהיה אמוניה שיש להרחיק. התאים יהפכו את האמוניה ליון האמוניום, שיופרש לשתן תמורת ספיגה חוזרת של נתרן. נתרן ייכנס לתא וייצא יון האמוניום (האמוניה).
הפרשת תרכובות אורגניות חיצוניות מתאי האבובית המקורבת
זו משאבה שזורקת באופן לא ספציפי. יש פה סוג של תחרות בין מולקולות- PHA למשל בתחרות עם הפניצלין (ומולקולות נוספות)- על מי יעבור את הדלת
הפרשת מימן באבובית המרוחקת ובצינור האיסוף
יקרה בעיקר בנפרון. באבובית המרוחקת, המימן מורחק באמצעות ATP. המשאבות פועלות בניגוד למפל הריכוזים של המימן, והשתן עלול להיות מאוד חומצי. המשאבה הזו יעילה היות ואין לה תלות בנתרן.
תאי ביניים “הפוכים”, משאבת המימן שלהם לא לכיוון השתן- אלא הפוך, יחזירו מימן אל הדם במקרה על עלייה בpH.
הפרשת אשלגן באבובית המרוחקת ובצינור האיסוף
כל האשלגן שאנחנו אוכלים נכנס לתאים שלנו. הרחקת האשלגן יתבצע על ידי ריבוי תעלות אשלגן, שיגרמו לו לדלוף בכיוון השתן. אלו משאבות שנוכל להוריד ולהעלות את הפעילות שלהן (לווסת אותה). האלדוסטרון משפיע על המשאבות הללו- כשהוא מגביר את החזרת הנתרן לדם, הוא למעשה גורם לאיבוד אשלגן (תהיה פעילות רבה של המשאבות). מצב של עודף אשלגן יכול לקרות במצב של הרס תאים. התוכן שלהם יישפך לדם- והאשלגן יהיה הבולט ביותר. בכוויות\נמק, תהיה עלייה ברמת האשלגן.
הבקרה על ריכוז השתן
בתאי האבובית המרוחקת ובתאי צינור האיסוף תהיה הבקרה. יהיו המון גורמים שיקבעו כמה מים נוציא בשתן ביום (זה יהיה תלוי גם בכמה מים נשתה למשל… ובדברים נוספים).
ADH ואזוספרין
כשתהיה עלייה בלחץ האוסמוטי בדם (כשנהיה מיובשים), הוא יופרש. הוא מעלה את כמות אקווה פורין 2, שמאפשרים את העבירות של המים. הוא יגרום לספיגה חוזרת של מים לדם.
כשיופרש כמות גדולה של ADH- השתן יהיה עד 400 מ”ל ביממה וכשיופרש כמות קטנה- 2 ליטר ביממה.
עלייה בלחץ האוסמוטי-> ADH מקטין את ההשתנה על ידי הפרשה מוגברת
ANP המגיע מהעליות בלב
כשתהיה עלייה בנפח הדם, הANP יופרש- זהו הורמון משתן, שמעכב את הפרשת הADH ואת האלדוסטרון. הוא יגרום לעיכוב ספיגה חוזרת של נתרן וכלור- ולכן ישארו גם המים. תהיה עלייה בנפח השתן וירידה בנפח הדם.
ANP ישתן כשתהיה עלייה בנפח הדם.
השפעת מערכת העצבים על נפח השתן
במצב חירום, עצבי הכליה ישחררו דופמין שיבלום את הספיגה החוזרת של הכלור והנתרן (והמים), והוא משתן. אדרנלין\נוראדרנלין יגבירו ספיגה חוזרת של נתרן כלור ומים ויגרמו לנו לשמור על שתן.
דופמין ישתחרר כשנרצה להוציא שתן במצבי סטרס, אדרנלין\נוראדרנלין ישוחרר כשנרצה לשמור על שתן.
הבקרה על ריכוז השתן
זו בקרה מאוד מדוייקת. הורמונים, מערכת עצבים וסוגי הנפרונים:
נפרונים סמוכי ליבה- לולאות הנלה ארוכות- יפעלו כשנרצה לשמור על נוזלי הגוף, ישוחררו ADH ואלדוסטרון, השתן יהיה מאוד מרוכז במלחים (היות ויהיו מעט מאוד נוזלים בשתן).
נפרונים קליפתיים- כדי לשחרר נוזלים, נשחרר ANP , תהיה האטת הספיגה החוזרת ויהיה שתן מהול מאוד
מחזור השינן
האוריאה כל הזמן חוזרת לדם, מופרשת בשתן וחוזרת שוב… מתנדנדת. בסופו של דבר- נפריש את רוב מולקולות האוריאה.
הערכת פעילות הכליות
ניתן לבדוק בכמה דרכים.
בדיקת שתן- השתן משתנה בהתאם לפעילות האדם- ליטר לשני ליטר זה מצב תקין. אם נשתין יותר מידי מבלי לשתות יותר מידי- זה יצביע על בעיה. השתן צריך להיות שקוף עם מעט צהוב. אוריאה, קריאטינין, פסולת, הורמונים וחומצת שתן.
בדיקת דם- בדיקת BUN שבודקת את רמת החנקן בדם. יש בדיקה שבודקת את הקריאטינין- שתפקיד הכליות להרחיק.
בדיקת פינוי- האם החומר מהפלסמה התנקה דרך השתן. אינולין עובר סינון גלומרולרי- אבל לא נספג בחזרה ולא מופרש- זה קצב הפינוי. PAH- חומר שעובר סינון, נספג חזרה לדם ומופרש לפיפי.
מערכת השתן התחתונה
השופכנים באורך 20-30 ס”מ, יוצאים מהכליות ונכנסים לשלפוחית השתן בחלקה התחתון מאחור. הרירית היא אפיתל מעבר, יווצר מין משפך, שני הקודקודים העליונים הם של פתחי השופכנים והפתח התחתון הוא הפתח של השופכה. שטח הפנים מאפשר את כיווץ השלפוחית. השריר הוא שריר מרוקן. צינור השופכה ועצם החיק מחוברים למחיצת האגן.
מערכת השתן התחתונה אצל הגבר ואצל האישה
שלפוחית השתן אצל הגבר גדולה משל האישה. צינור השופכה אצל האישה קצר- 3 ס”מ, ואצל הגבר הוא נכנס לפין- 20 ס”מ. האפיתל הופך מאפיתל מעבר לאפיתל רב שכבתי. אצל הגבר צינור השופכה מתחלק ל3 חלקים- שופכה ערמונית, חלק קצר ממנה חוצה את רצפת האגן- השופכה הקרומית ובתוך הפין השופכה נקראת שופכה ספוגית.
תהליך ההשתנה
יש לנו 2 שרירים\ סוגרים- סוגר פנימי וסוגר חיצוני. הסוגר הפנימי- טבעת השריר של השלפוחית עצמה, הסוגר החיצוני- חלק מרצפת האגן. כשהשלפוחית מתמלאת (אצל נשים 300 מ”ל ואצל גברים 450 מ”ל), יהיה בפנים מתח שיעורר תאי חישה של מערכת העצבים. הגירוי יגיע אל מרכז הבקרה של ההשתנה בחוט השדרה. המערכת הפרסימפתטית- נשחרר שתן כשלא תהיה סכנה. הגירוי יגרום לרפלקס ההשתנה- כיווץ השלפוחית ושחרור טונוס הסוגר החיצוני. ניתן הוראה לשריר להפסיק לכווץ.
המערכת הסימפתטית- מונעת את הגירוי להשתנה על ידי סגירת הסוגר הפנימי.
גזע המוח- השלפוחית לפעמים לא תהיה מלאה, אבל עדיין יהיו גירויים שיגרמו לנו להשתין.
