פרק 6 Flashcards
זיכרון אפיזודי וסמנטי (מפורש) Episodic and Semantic Memory (Explicit)
זיכרונות אפיזודיים וסמנטיים נחשבים כסוגי זיכרונות מפורשים כיוון שאנו מודעים אליהם ויכולים לתאר או לדווח על התוכן שלהם.
הבחנה בין זיכרון אפיזודי וזיכרון סמנטי
כאשר אנו אומרים שזיכרון אפיזודי הוא זיכרון של אירועים וזיכרון סמנטי הוא זיכרון של עובדות אנו מבחינים בניהם על בסיס סוג המידע שנזכר.
Endel Tulving (1985)
הציע כי שני סוגי הזיכרונות הללו נפרדים גם על בסיס סוג החוויה המקושרת לכל אחד מהם. לטענתו התכונה המגדירה את החוויה של זיכרון אפיזודי הינה נדידה מנטלית בזמן
(mental time travel)-
החוויה של מסע אחרוה בזמן כדי לתקשר מחדש עם אירועים שקרו בעבר.
Tulving
תיאר את החוויה הזו של נדידה אחורה בזמן/ זיכרון אפיזודי כהכרה עצמית או היזכרות
(self-knowing\ remembering).
יש לשים לב כי הנדידה אחורה בזמן לחוויות שקרו בעבר אינה מבטיחה כי הזיכרונות יהיו מדויקים.
בניגוד לנדידה בזמן המקושרת עם הזיכרון האפיזודי, החוויה של זיכרון סמנטי מערבת נגישות לעובדות וידע שיש לנו על העולם שלא חייב להיות מקושר עם החוויה האישית. הידע הזה יכול להיות עובדות, אוצר-מילים, מספרים ורעיונות. כאשר אנו חווים זיכרון סמנטי אנו לא נודדים חזרה בזמן לחוויה ספציפית מהעבר אלא אנו ניגשים לדברים שאנו יודעים ומכירים.
Tulving
תיאר את החוויה של זיכרון סמנטי כידיעה
(knowing),
כאשר הידיעה הזו אינה מערבת נדיה אחורה בזמן לחוויה אישית או לרגע בו נלמדה הידיעה הזו.
ההפרדה בין זיכרון סמנטי לזיכרון אפיזודי
זה אפשרי לסווג חלק מהזיכרונות כאפיזודיים ואחרים כסמנטיים, אולם האם ישנה ראיה התומכת ברעיון כי שני סוגי הזיכרונות ארוכי הטווח הללו מבוצעים ע”י מנגנונים שונים? מחקרים נוירו-פסיכולוגיים על אנשים עם פגיעות מוחיות שונות מספקים ראיות להבדלים בניהם.
ראיות נוירופסיכולוגיות- ראשית נסקור את המקרה של
K.C.,
שבגיל 30 נפצע בתאונת אופנוע, שגרמה לפגיעה מוחית קשה מאוד- הנזק היה בהיפוקמפוס ובמבנים המקיפים אותו. כתוצאה מהפציעה הזו הוא איבד את הזיכרון האפיזודי שלו- הוא כבר לא מסוגל לחיות מחדש שום אירוע מעברו. אם כן, הוא יודע שדברים מסוימים קרו, מה שמתאים לזיכרון סמנטי. לדוגמא הוא מודע לחלוטין לעובדה שאחיו מת לפני שנתיים אולם הוא לא מודע לדברים נוספים הקשורים למותו של אחיו שהוא חווה בעבר- כמו למשל לשמוע על הנסיבות שבהן אחיו מת, איפה הוא היה כאשר שמע זאת, או מה הוא חווה בלוויה. הוא כן זכר דברים כמו המיקום של כלי האוכל בביתו או מונחים בבאולינג- כלומר למרות שהזיכרון האפיזודי שלו נפגע חלק גדול מהזיכרון הסמנטי שלו נותר ללא פגע.
פגיעה מוחית עם סימפטומים הפוכים לאלה של
C.K.,
הנה פגיעה מוחית של אישה מאיטליה, שהייתה בריאה לחלוטין עד שבגיל 44 לקתה בדלקת המוח
(Encephalitis).
הסימנים הראשונים היו חום וכאב ראש, שלאחריהם הופיעו הלוצינציות שנמשכו 5 ימים. לאחר אשפוז של 6 שבועות בבית החולים היו לה קשיים לזהות אנשים מוכרים. היה לה קשה ללכת לקניות כיוון שלא הצליחה לזכור את המשמעות של המילים ברשימת הקניות שלה או לזכור היכן ממוקמים המוצרים בחנות, היא לא יכלה יותר לזהות אנשים מפורסמים, לדעת מיהו בטהובן או לזכור כי איטליה השתתפה במלחמת העולם השנייה. כל אלה הם זיכרונות סמנטיים. למרות הנזק החמור לזיכרונות הסמנטיים שלה היא עדיין הצליחה לזכור אירועים שקרו בחייה. היא זכרה מה עשתה לאורך היום והצליחה לזכור דברים שקרו שבועות ואפילו חודשים קודם לכן. ולכן, אפילו שהיא איבדה את הזיכרון הסמנטי שלה היא עדיין הייתה מסוגלת לייצר זיכרונות אפיזודיים חדשים.
שני המקרים הללו יחד מדגימים דיסוציאציה כפולה בין שני סוגי הזיכרונות, מה שתומך ברעיון כי עבור הזכירה של שני סוגי המידע השונים הללו יש ככל הנראה צורך במנגנונים מוחיים שונים.
למרות הדיסוציאציה הכפולה המודגמת כאן, פרשנות של מחקרים על פגיעות מוחיות הרבה פעמים טריקית כיוון שהיקף הפגיעה המוחית לרוב שונה מאוד בין נבדק לנבדק. בנוסף הדרך בה בודקים את הנבדקים משתנה בין מחקר למחקר. לכן זה חשוב להוסיף את התוצאות ממחקרים נוירופסיכולוגיים עם סוגים נוספים של ראיות. התוספת הזו מודגמת במחקרים של הדמיה מוחית.
ראיות מהדמיה מוחית- ראיות למנגנונים נפרדים מודגמת גם המחקרי הדמיה מוחית. במחקר של
Brain Levine and cow’ (2004)
הנבדקים ניהלו יומנים מוקלטים לגבי חוויות יומיומיות אישיות (“לדוגמא: היה זה הלילה האחרון בריקוד הסלסה שלנו… אנשים רקדו כל מיני סוגים של ריקודי סלסה..”) וידע שנלקח מתוך הזיכרון הסמנטי שלהם (לדוגמא: “ב-1947 התגוררו 5,000 קנדיים יפניים בטורונטו”).
הנבדקים האזינו להקלטות שלהם בשעה שהיו מחוברים לסוקר MRI- ההקלטות של אירועי היום-יום שלהם עוררו זיכרונות אוטוביוגרפיים אפיזודיים מפורטים (אנשים זכרו את החוויות שלהם), בעוד ההקלטות האחרות פשוט הזכירו להם עובדות סמנטיות. בתמונה מוצג חתך של המוח- האזורים הצהובים מייצגים אזורים מוחיים המקושים עם זיכרונות אפיזודיים, האזורים הכחולים מייצגים אזורים המקושרים עם זיכרונות סמנטיים וידע עובדתי (אישי ולא אישי). התוצאות הללו ותוצאות נוספות מראות כי למרות שישנה חפיפה באקטיבציה הנגרמת ע”י זיכרונות אפיזודיים וסמנטיים עדיין קיימים הבדלים נרחבים.
הקשר בין זיכרונות אפיזודיים וזיכרונות סמנטיים
ההבחנה בים זיכרונות סמנטיים ואפיזודיים שימושית מאוד כשאנו רוצים לבדוק את המנגנונים האחראיים עליהם. אולם למרות שניתן לראות את ההפרדה בניהם ניתן גם לראות שהם קשורים זה לזה במגוון דרכים. לדוגמא כאשר אנו לומדים עובדות (זיכרונות סמנטיים פוטנציאליים) אנו לרוב במקביל חווים גם חוויה אישית כמו לדוגמא הישיבה בכיתה או בספריה (זיכרונות אפיזודיים פוטנציאליים). כעת נציג מספר דוגמאות לקשר הזה.
זיכרונות אפיזודיים יכולים ללכת לאיבוד ולהותיר אחריהם רק זיכרונות סמנטיים- לדוגמא בכיתה ה’ אנו יושבים בכיתה ולומדים על מבנה הממשלה. אם לאחר מספר שבועות אנו יכולים לזכור מה היה בכיתה כאשר למדנו את העובדות הללו- זהו זיכרון אפיזודי ואם אנו זוכרים מהו המבנה של הממשלה זהו כמובן זיכרון סמנטי. אולם לאחר מספר שנים (בתיכון או באוניברסיטה למשל) ככל הנראה אנו לא נזכור בדיוק מה קרה בכיתה בזמן שלמדנו על מבנה הממשלה אך כן נצליח לזכור את התוכן שלמדנו- את מבנה הממשלה. כפי שהדוגמא הזו מראה לנו- הידע המרכיב את הזיכרון הסמנטי תחילה הושג באמצעות חוויה אישית, שיכולה להיות הבסיס של זיכרון אפיזודי, אולם זיכרון זה לרוב מתפוגג עם הזמן ומותיר אחריו רק את הידע או את הזיכרון הסמנטי. בספר ישנה דוגמא נוספת שממחישה את ההתפוגגות של הזיכרון האפיזודי- סיום בי”ס התיכון. בגלל שזהו אירוע חשוב ומשמעותי ייתכן שנזכור הרבה פרטים אפיזודיים שקשורים לחוויה הזו אולם הרבה פרטים ממנה לא יזכרו ולא יאפשרו בדיוק את הנדידה בזמן הדרושה כדי להגיע לזיכרון המדויק. אף-על-פי-כן הזיכרון הסמנטי נשאר אם אנשים יכולים לומר באיזו שנה הם סיימו, באיזה בי”ס ועוד עובדות המקושרות עם הסיום שלהם.
זיכרון סמנטי יכול להיות מודגש אם הוא מקושר עם זיכרון אפיזודי- זיכרונות סמנטיים שיש להם חשיבות אישית נזכרים טוב יותר מזיכרונות סמנטיים שלהם אין חשיבות כזו. לדוגמא זיכרונות סמנטיים על סיום התיכון יזכרו טוב כיוון שלסיום התיכון ישנה חשיבות אישית עבורנו.
Robyn Westmacott and Morris Moskovitch (2003)
הראו כי אנשים מאחזרים טוב יותר שמות של דמויות ציבוריות כמו שחקנים, זמרים ועוד, שאותם הם קישרו עם חוויה אישית כלשהי.
זיכרונות סמנטיים יכולים להשפיע על החוויה שלנו על-ידי השפעה על הקשב-בספר ישנה דוגמא ארוכה ולא ממש חשובה לדעתי (עמוד 160)- על שניים שצופים במשחק פוטבול- בשורה התחתונה: הצופה שלו יש ידע נרחב יותר בפוטבול זוכר פרטים ספציפיים יותר (מאיזו פינה לאיזו פינה נמסר כדור ומי רץ לאיזה כיוון- לדוג’), לעומת הצופה שלו יש ידע פחות נרחב ואז הוא זוכר פרטים לגבי המשחק באופן כללי יותר (שחקנים רצים ומוסרים כדור). דוגמא נוספת היא מחקר השח-מט מפרק 5 (מומחים זוכרים יותר טוב בגלל הchunk’s שיש להם בזיכרון הסמנטי). תשומת הלב של המומחים הופנתה לזהות את הchunk’s הללו לעומת הטירונים שמפנים קשב לכל חייל בנפרד.
הטרמה, זיכרון פרוצדוראלי והתניה (מרומז)Priming, Procedural Memory and conditioning (implicit)
ההגדרה המאפיינת של זיכרון אימפליציטי היא כי אנו לא מודעים לכך שאנו משתמשים בו. זיכרון אימפליציטי מתרחש כאשר הניסיון הקודם שלנו משפיע על הביצועים שלנו כשאנו עושים מטלה, אע”פ שאנו לא זוכרים באופן מודע את הניסיון הקודם. ייתכן שאנו אפילו לא נהיה מודעים לאופן בו השלמנו מטלה מסוימת, אנו פשוט עושים זאת..
Tulving
תיאר זיכרון אימפליציטי כ-
nonknowing.
הטרמה (Priming)
מתרחש כאשר ההצגה של גירוי אחד (הגירוי המטרים) משנה את התגובה לגירוי המבחן שמופיע אחריו (גירוי המבחן) בצורה שיכולה להיות חיובית-
positive priming,
הגברה של מהירות התגובה או הדיוק לגירוי המבחן, ויכולה להיות שלילית-
negative priming,
האטה במהירות התגובה או הדיוק לגירוי המבחן. נתמקד בפריימינג החיובי כיוון שבו רוב המחקרים מתעסקים.
הטרמה חזרתית
(repetition priming)-
כאשר גירוי המבחן או זהה או דומה לגירוי המטרים.
הטרמה קונספטואלית
(conceptual priming)-
כאשר ההדגשה הנגרמת ע”י הגירוי המטרים מבוססת על המשמעות שלו (רהיט>כיסא).
שני סוגי ההטרמה הללו נחשבים לזיכרון אימפליציטי כיוון שהנבדקים לא זוכרים את הגירוי המטרים ולא יודעים לומר שהוא הוצג בפניהם לפני גירוי המבחן.
כעת ניתן לשאול כיצד אפשר להיות בטוחים שהאדם לא זוכר את הגירוי המטרים וזוכר את גירוי המבחן. כיוון שאם נציג רמז מטרים-ציפור, ולאחריו גירוי מבחן- ציפור- ייתכן שהאדם זכר את הגירוי המטרים ולא את גירוי המטרה. במקרה כזה זהו זיכרון מפורש ולא אימפליציטי. מחקרים השתמשו במספר שיטות כדי להבטיח שהאדם אכן זוכר את גירוי המטרה ולא את הגירוי המטרים.
הימנעות מזיכרון מפורש בניסויי הטרמה
דרך אחת להקטין את הסיכוי שאדם יזכור את גירוי הפריימינג הנה להציג את הגירוי המטרים במטלה שלא נראית כמו מטלת זיכרון (דוגמא אם גירוי הפריימינג הוא שמות של חיות המטלה של הנבדקים יכולה להיות לומר איזו חיה מתוך רשימת חיות בגובה של מעל 2 מטרים).
בנוסף כדי להסוות את מטרת הגירוי המטרים חוקרים פיתחו מבחנים שאינם ישירים לבדיקת זיכרון. דוגמא למבחן כזה הוא מבחן השלמת מילים, שבו המטרה של הנבדקים הנה ליצור מילה ממקטע. לדוגמא הגירוי המטרים יכול להיות
parrot,
וגירוי המבחן יכול להיות
par.
התפקיד של הנבדק הוא להוסיף אותיות כדי ליצור מילה. אם מתרחשת הטרמה חזרתית, סביר יותר שהנבדק ישלים את גירוי המטרה ויצור את הגירוי המטרים מאשר אם הנבדק לא היה נתקל קודם לכן בגירוי המטרים. יצירת המילה
parrot
ולא את המילה
party
(לדוגמא..) ממחישה את האפקט של ההטרמה.
דוגמא נוספת למבחן שמשתמש בהטרמה חזרתית הוא מבחן שבו מדדים כמה מהר או כמה מדויק נבדק מגיב לגירוי. לדוגמא הנבדק רואה רשימת מילים ועליו להקיש על מקש בכל פעם שהוא רואה מילה המורכבת מארבע אותיות. אפקט ההטרמה במקרה הזה יודגם אם וכאשר הנבדק יגיב מהר יותר ומדויק יותר למילים בעלות ארבע אותיות שהוצגו קודם לכן. הדרישה לתגובה מהירה במקרה הזה מפחיתה את הסיכוי שהנבדק יחשוב באופן מודע על כך שהוא נתקל במילה מסוימת בעבר.
אחת ההוכחות החשובות ביותר לכך שהטרמה מערבת זיכרון אימפליציטי ניתן לראות בניסוי נוירופסיכולוגי שנערך על אנשים עם אמנזיה, כמו
Jimmy G.,
שלא יכול לזכור מאורע שקרה לו באותו הרגע.
בניסוי של
Peter Graf and cow’ (1985)
נבדקו שלוש קבוצות: (1) 8 חולי אמנזיה עם תסמונת
Korsakoff
ושני נבדקים נוספים עם סוגים נוספים של אמנזיה, (2) נבדקים ללא אמנזיה ואשר עברו טיפול באלכוהוליזם, (3) נבדקים ללא אמנזיה וללא היסטוריה של אלכוהוליזם.
(תסמונת קורסקוף- מצב הנגרם ע”י מחסור ארוך טווח בוויטמין
B1,
בד”כ כתוצאה מאלכוהוליזם כרוני. הלקות מובילה להשמדה של אזורים באונה הפרונטאלית והטמפוראלית, מה שגורם לליקויים חמורים בזיכרון)
החוקרים הציגו בפני הנבדקים רשימה של מילים, ועליהם היה לדרג את המילים לפי כמה הם אוהבים אותן בסקאלה של 1-5 (1= אוהב מאוד, 5=כלל לא אוהב). המטלה הזו גרמה לנבדקים להתרכז בדירוג המילים ולא בהכנסה שלהן לזיכרון. מיד לאחר דירוג המילים נבדקים נבחנו באחת משתי דרכים: (1) מבחן אקספליציטי (מפורש) בו הנבדקים נדרשו לאחזר את המילים שהם ראו, (2) מבחן אימפליציטי, בו הנבדקים ראו מקטע של שלוש אותיות והיה עליהם להוסיף אותיות כדי ליצור את המילה הראשונה שעולה להם לראש.
בתמונה ניתן לראות את התוצאות מהניסוי הזה: ניתן לראות שחולי אמנזיה ביצעו גרוע במיוחד במבחן האחזור בהשוואה לנבדקים משתי הקבוצות האחרות. הדבר מאשר את זה שיש להן יכולת נמוכה מאוד לזיכרון מפורש- והדבר כמובן קשור לאמנזיה שלהם. אולם התוצאות במבחן האימפליציטי (הצד הימני של התמונה) מספרות סיפור שונה… בגרף ניתן לראות כי הנבדקים החולים באמנזיה ביצעו בדיוק כמו שתי הקבוצות האחרות. הדבר מלמד אותנו כי פריימינג יכול לעבוד גם כאשר היכולת לייצר זיכרון מפורש היא נמוכה מאוד.
ניסוי שנערך ע”י
Elizabeth Warrington and Lawrence Weiskrantz (1986)
הם בחנו חמישה נבדקים עם תסמונת קורסקוף. החוקרים הציגו לנבדקים תמונות לא מושלמות (בתמונה), והנבדקים היו צריכים לזהות אותה. תחילה הראו לנבדקים את התמונה המוצגת ב-
(a),
והם היו צריכים לנסות ולזהות, ואז בכל פעם הוצגה תמונה יותר ויותר מפורטת (האותיות לפי הסדר), עד שיצליחו לזהות את התמונה. התוצאות המוצגות בגרף מראות כי עד היום השלישי של הניסוי הנבדקים עשו פחות טעויות לפני שהצליחו לזהות את התמונה בהשוואה לתחילת האימון, למרות שלא היה להם שום זיכרון לגבי שום יום קודם של אימון. השיפור שנראה אצל הנבדקים מייצג את האפקט של הזיכרון האימפליציטי כיוון שהנבדקים למדו מהניסיון למרות שהם לא יכלו לזכור שעשו זאת.
זיכרון אימפליציטי הוא אינו תופעה שנתקלים בה רק במעבדה ויש לו ביטוי גם בחיי היום-יום שלנו. דוגמא למצב כזה, שבו זיכרון מרומז יכול להשפיע על ההתנהגות שלנו מבלי שנהיה מודעים לכך ההיא כאשר אנו נחשפים לפרסומות שמהללות או מציגות את השם של המוצרים שלהם.
דוגמא לכך ניתן לראות במחקר שנערך ע”י
T.J. Perfect and C. Askew(1994),
שנתנו לנבדקים לסרוק כתבות בעיתונים. בכל עמוד בעיתון הופיעה גם פרסומת, אולם אליה הנבדקים לא הונחו להתייחס. מאוחר יותר הנבדקים התבקשו לדרג מודעות פרסום שונות לפי כמה ממדים- כמה הן מושכות, תופסות את העין, מיוחדות, בלתי נשכחות. הנבדקים דרגו את המודעות שנתקלו בהן גבוה יותר בהשוואה למודעות שלא נתקלו בהן בין דפי העיתון שדפדפו בו קודם לכן. התוצאות הללו נחשבות לאפקט של זיכרון אימפליציטי, כיוון שלאחר מכן כשהם נתבקשו לזהות איזו מבין הפרסומות הם כבר ראו הם זיהו בממוצע 2.8 פרסומות מתוך 25.
התוצאות הללו קשורות לאפקט שנקרא אפקט התעמולה
(propaganda effect),
בו סביר יותר שנבדקים ידרגו הצהרות מסוימות שהם קראו או שמעו בעבר כנכונות יותר רק מפני שהם נחשפו אליהם כבר בעבר. האפקט הזה מתרחש גם כאשר נאמר לאדם שההצהרה אינה נכונה או שקרית כבר בפעם הראשונה שהוא נתקל בה. האפקט הזה מערב גם זיכרון אימפליציטי מכיוון שהוא יכול להתרחש גם כאשר אנשים אינם מודעים לכך שהם כבר שמעו או ראו הצהרה בעבר, וייתכן שהם חשבו שהיא לא נכונה כבר בפעם הראשונה ששמעו אותה.
זיכרון פרוצדוראלי
מכונה גם זיכרון של מיומנויות
(skill memory),
כיוון שזה הזיכרון עבור עשיית דברים שלרוב מצריכים פעולה. הטבע האימפליציטי של הזיכרון הפרוצדוראלי הודגם בחולי אמנזיה, שיכולים להתמחות בכישורים מסוימים מבלי לזכור שהם התאמנו כדי להגיע למומחיות הזו. דוגמא לכך היא במטלת
Mirror Drawing,
בה יש להעתיק תמונה המופיעה במראה (מניחים ציור מול מראה, ובמנסים לעבור על הקווים של הציור מבלי להסתכל עליו אלא על השתקפותו במראה).
H.M,
חולה אמנזיה שנגרמה בגלל שההיפוקמפוס שלו הוסר, עשה את המטלה הזו. לאחר כמה ימים של אימון הוא הצליח לבצע די טוב את המטלה, אולם בכל פעם שהוא עשה זאת הוא חשב שהוא מבצע את המטלה בפעם הראשונה. היכולת שלו לעקוב אחר הקווים בציור, למרות שהוא לא יכול היה לזכור שעשה זאת בעבר הנה דוגמא לזיכרון פרוצדוראלי. למעשה אנשים שלא יכולים לייצר זיכרונות חדשים ב-
LTM
עדיין יכולים לרכוש מיומנויות חדשות. העובדה כי אנשים עם אמנזיה יכולים לשמר מיומנויות מהעבר ולרכוש חדשות הובילה לגישה לשיקום החולים הללו ע”י כך שמלמדים אותם לבצע כל מיני משימות כמו מיון דואר או מטלות חזרתיות מבוססות מחשב, בהן הם יכולים להפוך למומחים למרות שהם לא זוכרים שהתאמנו בהן.
אנו מבינים את האופי האימפליציטי של זיכרון פרוצדוראלי מניסיוננו האישי. אנו לא זוכרים מתי ואיפה למדנו חלק גדול מהמיומנויות הבסיסיות שלנו ולמרות זאת אנו מבצעים אותן לרוב בלי בעיה. בנוסף אנשים יכולים לעשות דברים מבלי להיות מודעים לאיך הם עושים אותם. לדוגמא האופן בו אנו שומרים על האיזון כאשר אנו רוכבים על אופניים, שריכת השרוכים וכו’. אלה הן דוגמאות המערבות פעולה ושרירים, אולם זה קיים גם ביכולות קוגניטיביות- לדוגמא בשעה שאנו קוראים את המשפטים הללו- האם אנו יכולים לומר לפי אילו חוקים אנו קוראים ומבינים את הכתוב?…
התניה קלאסית
מתרחשת כאשר שני הגירויים הבאים מוצמדים: (1) גירוי ניטרלי שלא מסתיים בתגובה ן-(2) גירוי מותנה שהתוצאה שלו היא תגובה. דוגמא להתניה קלאסית במעבדה היא השמעה של צליל לאדם שלאחריו יש משב אויר לפנים שגורם למצמוץ. הצליל כשלעצמו לא גורם לאדם למצמץ, אולם לאחר מספר הצמדות השמעת הצליל תגרום למצמוץ גם ללא נוכחות של משב האוויר. זהו זיכרון אימפליציטי כיוון שזה יכול להתרחש גם לאחר שהאדם שכח את ההצמדה המקורית של הצליל ומשב האוויר.
Something to Consider- אובדן זיכרון בסרטים
באין ספור סרטים ישנן דמויות עם אובדן זיכרון. הדיוק של התיאורים הללו, בהשוואה למקרים אמתיים, נע על טווח של תיאור דומה מאוד למקרים אמתיים של אובדן זיכרון ועד למקרים פיקטיביים לחלוטין של אובדן זיכרון שמעולם לא התרחשו במציאות. לעיתים, גם כאשר התיאור בסרט דומה למצב המתרחש במציאות השימוש בטרמינולוגיה הוא לא תמיד נכון ומדויק. נתאר כעת כמה דוגמאות כאלה.
בחלק מהסרטים, דמויות מאבדות את הזיכרונות שלהם מהעבר לחלוטין, כולל הזהות שלהם, אולם הם כן מסוגלים לייצר זיכרונות חדשים. זה מה שקרה לג’ייסון ברון, דמות ששיחק מאט דיימונד בסרט
“The Bourne Identity” (2002).
בסרט ג’ייסון חסר הכרה ופצוע קשה נמשה מהמים ע”י סירת דיג, וכאשר הוא מתעורר הוא לא זוכר דבר מעברו. במהלך הסרט, הוא מחפש אחר הזהות הקודמת שלו ומגלה כי ישנם אנשים שרוצים להרוג אותו, אך בגלל אובדן הזיכרון שלו הוא לא יודע למה. למרות שהוא איבד את הזיכרון האפיזודי שלו- הזיכרון הסמנטי שלו נראה כי נותר ללא פגע, והדבר המעניין ביותר הוא כי נראה שהוא לא איבד דבר מהזיכרון הפרוצדוראלי שלו מהאימונים שלו כסוכן של
CIA.
המצב של הדמות מתייחס למשהו נדיר שנקרא פוגה פסיכוגנית
(psychogenic fugue).
סימפטומים של המצב הזה מאופיינים בנדידה ממקום המגורים של האדם וחוסר זיכרון של העבר, בעיקר מידע אישי כמו השם, מערכות יחסים, מקום העבודה ועוד. בכמה מקרים דווחו האדם נודד למקום חדש ולרוב מאמץ לעצמו זהות חדשה שינה קשורה לזהות הקודמת שלו. יש עוד דוגמאות מסרטים- לא נראה לי חשוב.
