פרק 12 Flashcards
מהי בעיה? What Is a Problem?
בעיה מתרחשת כאשר ישנו מכשול בין מצב נוכחי ובין מטרה, ולא ברור באופן מידי כיצד לעקוף את המכשול. לכן בעיה, כפי שהיא מוגדרת ע”י פסיכולוגים, היא קשה והפתרון שלה אינו בולט באופן מידי. לבעיות המוגדרות היטב
(well-defined problems)
בד”כ יש תשובה נכונה (כמו מתמטיקה ופיזיקה), וישנם תהליכים מסוימים שכאשר הם מיושמים בצורה נכונה יובילו לפתרון. סוג אחר של בעיה, כמו התמודדות עם מערכות יחסות או בחירת קריירה, נקרא בעיות שאינן מוגדרות היטב
(ill-defined problems).
לבעיות שאינן מוגדרות היטב, שאנו נתקלים בהן לעיתים קרובות בחיי היומיום, לא בהכרח יש תשובה אחת נכונה, והדרך לפתרונן אינה ברורה לעיתים קרובות. המחקר הפסיכולוגי התמקד בבעיות המוגדרות היטב ולכן נעסוק בהן יותר.
גישת הגשטאלט: פתרון בעיות כייצוג והבנייה מחדש
The Gestalt Approach: Problem Solving as Representation and Restructuring
גישת הגשטאלט הוצגה בפרק 3 ע”י תיאור של חוקי הארגון התפיסתי שלה. פסיכולוגי הגשטאלט היו מעוניינים לא רק בתפיסה, אלא גם בלמידה, פתרון בעיות ואפילו בגישות ואמונות. אך למרות שהם התייחסו לתחומים של פסיכולוגיה בנוסף לתפיסה, הם נקטו בגישה תפיסתית לתחומים אלה. הפסיכולוגים של הגשטאלט הבינו שדרך אחת לגשת לפתרון בעיות היא לשאול כיצד בעיות מיוצגות במוחו של אדם. פתרון בעיות, בעבור פסיכולוגי הגשטאלט, הייתה לגבי: (1) איך אנשים מייצגים בעיה במוחם. (2) וכיצד פתרון בעיה מערב “ארגון מחדש” ו”בנייה מחדש” של ייצוג זה.
ייצוג בעיה במוח
אחד מהרעיונות המרכזיים של הגישה הוא כי הצלחה בפתרון בעיה מושפע מהאופן בו הבעיה מיוצגת במוחו של האדם. הרעיון הזה מודגם באמצעות הבעיה המוצגת בתמונה, שהוצעה ע”י
Wolfgang Kohler (1929),
ונדרש לומר מהו אורכו של המקטע המסומן ב-
X,
אם רדיוס המעגל הוא
r.
המפתח לפתרון בעיה זו הוא ליצור ייצוג מנטאלי של
x
כאלכסון של המלבן הקטן. ייצוג של
x
כאלכסון מאפשר לנו לארגן מחדש את הייצוג ע”י יצירת האלכסון השני של המלבן. ברגע שנבין שאלכסון זה הוא הרדיוס של המעגל, וששני האלכסונים באותו האורך, אנו יכולים להסיק שהאורך של
x
שווה לאורך של הרדיוס r. מה שחשוב לגבי פתרון זה הוא שהוא לא דורש משוואות מתמטיות. במקום זה, הפתרון מושג באמצעות קודם כל תפיסה של האובייקט ואח”כ ייצוג שלו באופן אחר. פסיכולוגי הגשטאלט קראו לתהליך של שינוי ייצוג הבעיה בנייה מחדש
(restructuring).
בנייה מחדש ותובנות
פסיכולוגי הגשטאלט דיברו גם על הרעיון שבנייה מחדש מקושרת לתובנה
(insight)
– הבנה פתאומית של פתרון הבעיה. הדגש של פסיכולוגי הגשטאלט על תובנה משתקף בסוגי הבעיות שהם הציגו. הפתרון לרוב הבעיות שלהם מערב גילוי של אלמנט קריטי המוביל לפתרון הבעיה.
פסיכולוגי הגשטאלט הניחו שאנשים הפותרים את בעיותיהם חוו תובנות מכיוון שנראה שהפתרונות בד”כ באו אליהם בפתאומיות. חוקרים מודרניים דנו בשאלה האם תובנה אכן קיימת, כשחלק מהם מצביעים על העובדה שאנשים חווים פעמים רבות פתרון בעיות כחוויית “אהה!” – בנקודה מסוימת אין להם את התשובה, ודקה לאחר מכן הם פתרו את הבעיה – שזה אחד המאפיינים המקושרים לבעיות תובנה. למרות זאת, חוקרים אחרים הדגישו את חוסר הראיות, מלבד דיווחים ספציפיים, כדי לתמוך בייחוד של חוויית התובנה.
Janet Metcalfe and David Wiebe (1987)
ערכו ניסוי כדי להבחין בין בעיות שיש בהן אלמנט של תובנה ובין כאלה שאין בהן. נקודת ההתחלה שלהם הייתה כי צריך להיות הבדל בסיסי בין ההרגשה של הנבדקים כאשר הם מרגישים כי הם מתקדמים לעבר הפתרון ובין ההרגשה שלהם כאשר הם עובדים על בעיית תובנה. החוקרים חזו שנבדקים העובדים על בעיית תובנה, בה התשובה מתגלה בפתאומיות, לא יהיו טובים במיוחד בלחזות כמה הם קרובים לפתרון, אך שלנבדקים העובדים על בעיה שאינה בעיית תובנה, המערבת תהליך יותר מתודולוגי, יהיה ידע מסוים שהם מתקרבים לפתרון. כדי לבחון היפותזה זו, החוקרים נתנו למשתתפים בעיות תובנה ובעיות לא-תובנה ונתנו להם לעשות שיפוטי “חמימות” כל 15 שניות, בזמן שהם עבדו על הבעיות. הם השתמשו בדירוגים קרובים יותר ל”חם” (7 על סולם של 7 דרגות) כשהרגישו שהם מתקרבים לפתרון, ובדירוגים קרובים יותר ל”קר” (1 על הסולם) כשהרגישו שהם רחוקים מהפתרון.
דוגמאות לבעיות תובנה:
בעיית המשולש: המשולש בתמונה מצביע למעלה. באמצעות הזזה של שלוש נקודות יש לגרום למשולש להצביע כלפי מטה.
בעיית השרשרת: לאישה יש ארבעה מקטעים של השרשרת. מעוניינת להפוך אותם לשרשרת אחת סגורה. כדי לפתוח קשר בין שרשראות עליה לשלם 2 סנט וכדי לסגור לולאה עליה לשלם 3 סנט. יש לה רק 15 סנט. כיצד עליה לעשות זאת?
בחזרה לניסוי…- עבור בעיות ללא תובנה השתמשו החוקרים בבעיות אלגברה. התוצאות של הניסוי שערכו החוקרים מוצגות בגרף. הגרף המציין את דירוגי ההתקרבות הממוצעת של כל הנבדקים במהלך הזמן בו ניסו לפתור את הבעיה. לבעיות התובנה (קו רצוף), דירוגי התחממות נשארו נמוכים ב-2 או 3 ממש עד הרגע שלפני שהבעיה נפתרה. 15 שניות לפני הפתרון, הדירוג הממוצע הוא 3- די קר. בניגוד לכך, לבעיות האלגברה (קו מקווקו), הדירוגים גדלו בהדרגה עד שהבעיה נפתרה. לכן, החוקרים הדגימו שוני בין בעיות תובנה ולא-תובנה. הפתרון של בעיות שנקראו בעיות תובנה אכן קורה באופן פתאומי, כפי שנמדד ע”י דיווחי אנשים על כמה קרובים הם מרגישים שהם לפתרון.
פסיכולוגי הגשטאלט חשו שבנייה מחדש הייתה מעורבת בד”כ בפתרון של בעיות תובנה, אז הם התמקדו בסוג זה של בעיות. אסטרטגיית מחקר הייתה לתכנן בעיות וסיטואציות שהופכות את ההגעה לבנייה מחדש הנחוצה לפתרון בעיה לקשה להשגה. הם ציפו ללמוד על תהליכים המעורבים בפתרון בעיות ע”י למידת המכשולים לפתרון בעיות.
מכשולים בפתרון בעיות
אחד המכשולים העיקריים בפתרון בעיות, לפי פסיכולוגי הגשטאלט, הוא קיבעון
(fixation)
– הנטייה של אנשים להתמקד במאפיינים מסוימים של הבעיה המונעים מהם מלהגיע לפתרון. סוג אחד של קיבעון שיכול לעבוד כנגד פתרון בעיה הוא התמקדות בשימושים המוכרים של האובייקט. הגבלת השימוש באובייקט לפונקציות המוכרות שלו נקראת קיבעון פונקציונאלי
(functional fixedness).
בעיית הנר
(candle problem),
שתוארה לראשונה ע”י
Karl Duncker (1945)
, מדגימה כיצד קיבעון פונקציונאלי יכול לעכב פתרון של בעיה. בניסוי שלו, הוא ביקש מנבדקים להשתמש באובייקטים שונים על מנת להשלים מטלה.
בעיית הנר
נותנים לנבדקים את החומרים הבאים: נרות, גפרורים בקופסת גפרורים, וכמה נעצים. המטרה היא לשים נר על לוח השעם כך שהוא יבער מבלי לטפטף שעווה על הרצפה. הפתרון לבעיה עולה כשהאדם מבין שקופסת הגפרורים יכולה לשמש כתמיכה ולא רק כמיכל. כאשר
Duncker
ערך את הניסוי הזה, הוא הציג לקבוצה אחת של נבדקים קופסאות קרטון קטנות המכילות את החומרים (נרות, נעצים וגפרורים) והציג לקבוצה השנייה את אותם חומרים, אך מחוץ לקופסאות, כך שהקופסאות היו ריקות. כשהוא השווה את הביצוע של שתי הקבוצות, הוא גילה שהקבוצה שהקופסאות הוצגו לה כמכלים מצאה את הבעיה כקשה יותר מאשר הקבוצה שהוצגו לה קופסאות ריקות.
Robert Adamson (1952)
חזר על הניסוי של
Duncker
והשיג את אותה התוצאה, שניתן לראות גם בגרף: לנבדקים שהוצגו להם קופסאות ריקות היה סיכוי כפול לפתור את הבעיה לעומת נבדקים שהוצגו להם קופסאות שהשתמשו בהן כמכלים. העובדה שצפייה בקופסאות כמכלים עיכבה את השימוש בהן כתמיכה היא דוגמא לקיבעון פונקציונאלי. דוגמא נוספת לריבעות פונקציונאלי ניתן לראות גם בפתרון בעיית שני החוטים
(two-string problem)
של
Maier (1931),
שבה מטרת הנבדקים היא לקשור יחדיו שני חוטים התלויים מהתקרה. זה קשה משום שהחוטים נפרדים, כך שזה בלתי אפשרי להגיע לאחד מהם בזמן שמחזיקים את השני. אובייקטים אחרים הזמינים לפתרון בעיה זו היו כיסא וזוג פלאיירים (מלקחיים). על מנת לפתור את הבעיה, נבדקים היו צריכים לקשור את הפלאיירים לאחד החוטים כדי ליצור מטוטלת, שתוכל להתנופף למרחב השגתו של הנבדק. יש 2 דברים חשובים במיוחד לגבי בעיה זו. הראשון, 60% מהמשתתפים לא פתרו את הבעיה כי הם התמקדו בפונקציות הרגילות של פלאיירים ולא חשבו להשתמש בהם כמשקולת. דבר שני, כשמאייר הזיז את החוט ע”י חיכוך בו “בטעות”, 23 מתוך 37 נבדקים שלא פתרו את הבעיה אחרי 10 דקות הצליחו לפתור אותה תוך 60 שניות. צפייה בחוט מתנדנד מצד לצד ככל הנראה עורר את התובנה שהפלאיירים יכולים לשמש כמשקולת ליצירת מטוטלת (תמונה- עמוד 330). במונחי הגשטאלט, הפתרון לבעיה עלה כשהנבדקים הבנו מחדש את הייצוג שלהם של האופן בו יש להגיע לפתרון (לגרום לחוטים להתנדנד מצד לצד) ואת הייצוג שלהם של הפונקציה של הפלאיירים (יכולים לשמש כמשקולת ליצירת מטוטלת). גם בעיית הנר ובעיית שני החוטים היו קשות בגלל הדעה המוקדמת של אנשים לגבי השימושים של החפצים. פסיכולוגי הגשטאלט יצרו גם בעיות שבהן הקיבעון נוצר באמצעות מה שהאדם חווה כשהוא או היא ניסו לפתור בעיה. כשאדם נתקל בסיטואציה המשפיעה על הגישה שלו או שלה לבעיה, זה נקרא סט מנטאלי הנובע ממצב
(situational produced mental set). Lunchins (1942)
הדגים סט מנטאלי הנובע ממצב ע”י שימוש בבעיית קנקן המים, שבה ניתנו לנבדקים 3 קנקנים עם קיבולות שונות והם נדרשו להשתמש בקנקנים אלה על מנת למדוד כמות מסוימת של מים, כפי שניתן לראות בתמונה. הפתרון לכל הבעיות מושג ע”י שימוש נוסחה: כמות רצויה=
B-A-2C.
למרות זאת, בעיות 7 ו-8 יכולות להיפתר בפחות צעדים ע”י שימוש בקנקנים
A ו-C
בלבד. החוקר נתן לחלק מהנבדקים להתחיל עם בעיה מספר 1 ולעשות כל בעיה ברצף (קבוצת הסט המנטאלי), ונתן לנבדקים אחרים להתחיל עם בעיה 7 (הקבוצה ללא סט מנטאלי). בגרף ניתן לראות השוואה בין הביצועים של שתי הקבוצות. כל המשתתפים בקבוצה ללא סט מנטאלי השתמשו בפתרון הקצר יותר לבעיות 7 ו-8, בעוד שרק 23% בקבוצת הסט המנטאלי השתמשו בפתרון זה לבעיות אלו. ברור שהנבדקים בקבוצת הסט המנטאלי למדו את ההליך המתואר ע”י הנוסחה
B-A-2C
כשהם פתרו את בעיות 1 עד 7 ופשוט המשיכו ליישם את ההליך הזה על מנת לפתור את בעיות 8 ו-9. הסט המנטאלי הנוצר ע”י פתירת בעיות 1 עד 7 עיכב אותם משימוש בפתרון הפשוט יותר ל-8 ו-9.
פסיכולוגי הגשטאלט היו החלוצים של המחקר על פתרון בעיות. בערך בין השנים 1920 עד 1950 הם תיארו בעיות ופתרונות המדגימים שפתירת בעיה מערב לעיתים קרובות יצירת ייצוג חדש. רעיון זה שפתרון בעיות תלוי באופן בו הבעיה מיוצגת במוח הוא אחת מהתרומות המתמשכות ביותר של פסיכולוגיית הגשטאלט. המחקר המודרני לקח את הרעיון הזה כנקודת התחלה לגישת עיבוד מידע למחקר של פתרון בעיות.
גישה מודרנית לפתרון בעיות: גישת עיבוד המידע
Modern Research on Problem Solving: The Information-Processing Approach
בתיאור של ההיסטוריה של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית בפרק 1, ציינו שב-1956 היו 2 ועידות חשובות, אחת במוסד הטכנולוגי של מסצ’וסטס ואחת באוניברסיטת דארטמות’, שאיחדו חוקרים מדיסציפלינות רבות על מנת לדון על דרכים חדשות לחקור את התודעה
(mind).
בשתי הוועידות,
Alan Newell and Herbert Simon
תיארו את תוכנת המחשב “הוגה הדעות הלוגיות” שתוכננה כדי לדמות פתרון בעיות של בני אדם. זה סימל את תחילתה של תכנית מחקר שתיארה פתרון בעיות כתהליך שעירב חיפוש. כלומר, במקום רק לחשוב על המבנה הראשוני של בעיה ואח”כ על המבנה החדש שנוצר כשהבעיה נפתרה, הם תיארו פתרון בעיות כחיפוש המתרחש בין הצגת הבעיה לבין פתירתה. הרעיון של פתרון בעיות כחיפוש הוא חלק מהשפה שלנו. אנשים כל הזמן מדברים על בעיות במונחים של “חיפוש דרך להגיע למטרה” וכו’.
הגישה של Newell and Simon
Newell and Simon
ראו בעיות במושגים של מצב ראשוני
(initial state)
מצבים בתחילת הבעיה - ומצב מטרה
(goal state)
- הפתרון לבעיה. בתמונה רואים את המצב הראשוני של בעיית המגדל של הנואי
(Tower of Hanoi problem)
כשלוש דסקיות אחת על השנייה על היתד שמשמאל, ומצב המטרה מתואר כך ששלוש הדיסקים הללו נמצאות אחת על השנייה ביתד שמימין. נסו לפתור את הבעיה ע”י מעקב אחר ההוראות שבהדגמה.
בעיית המגדל של הנואי: בנוסף לפירוט המצב הראשוני ומצב המטרה של בעיה,
Newell and Simon
גם הציגו את הרעיון של אופרטורים
(operators)
– חוקים המפרטים אילו מהלכים מותרים ואילו לא. האופרטורים של המגדל של הנואי הם כדלהלן:
1. ניתן להזיז דסקיות אחת בכל פעם מיתד אחת לאחרת.
2. ניתן להזיז דסקית רק כשאין דסקיות מעליה.
3. לא ניתן להניח דסקית גדולה על דסקית קטנה יותר.
כשאתה מנסה לפתור את הבעיה, ספור את מספר הצעדים שלוקח כדי להגיע מהמצב הראשוני למצב המטרה.
כשניסית לפתור את הבעיה, ייתכן שהבנת שהיו מספר דרכים אפשריות להזיז את הדסקיות כשניסית להגיע למצב המטרה.
Newell and Simon
חשבו על פתרון בעיות כמעבר בין כמה צעדים, כשכל צעד יוצר מצב מתווך
(intermediate state).
לכן, בעיה מתחילה במצב ראשוני, ממשיכה דרך מספר מצבים מתווכים, ולבסוף מגיעה למצב מטרה. המצב הראשוני, מצב המטרה וכל המצבים המתווכים האפשריים לבעיה מסוימת נקראים מרחב הבעיה
(problem space).
ניתן לראות את מרחב הבעיה של בעיית המגדל של הנואי בתמונה המצב הראשוני ומצב המטרה מודגשים.
כל הקונפיגורציות האחרות של דסקיות על יתדות הן מצבים מתווכים. מהציור ניתן לראות שע”י בחירת הנתיב לאורך הצד הימני של מרחב הבעיה, כפי שמצוין ע”י החץ, ניתן לפתור את הבעיה באמצעות 7 צעדים בלבד. בהינתן כל הדרכים האפשריות להגיע למטרה, כיצד אנו יכולים להחליט אילו מהלכים לעשות, במיוחד כשמתחילים? חשוב להבין שלפותר הבעיה אין תמונה של מרחב הבעיה כשהוא מנסה לפתור אותה. לכן על האדם לחפש במרחב הבעיה כדי למצוא פתרון.
Newell and Simon
הציעו שדרך אחת לכוון את החיפוש היא להשתמש באסטרטגיה הנקראת ניתוח אמצעי-סיום
(means-end analysis).
המטרה העיקרית של ניתוח זה היא להפחית את ההפרש בין המצב הראשוני למצב במטרה. ניתן לעשות זאת ע”י יצירת תת-מטרות
(sub-goals)
– מטרות שיוצרות מצבים מתווכים הקרובים יותר למטרה.
המטרה העיקרית שלנו ביישום של ניתוח אמצעי-סיום לבעיית המגדל של הנואי היא להקטין את הגודל של הפרש זה בין המצב הראשוני למצב המטרה. למרות זאת, אם עלינו לציית לאופרטורים, אנו לא יכולים להשלים זאת רק בצעד אחד (אנו יכולים להזיז רק דסקית אחת בכל פעם). תיאור של תתי המטרות- עמוד 334.
כדי למצוא את הדרך הקצרה ביותר למטרה, עלינו להסתכל קצת קדימה. התהליך של קביעת תתי-מטרות והסתכלות מעט קדימה מביא לעיתים קרובות לפתרון יעיל של בעיה.
אחת התרומות העיקריות של הגישה של
Newell and Simon
לפתרון בעיות היא שהגישה מספקת דרך לפירוט של הדרכים האפשריות מהמצב הראשוני למצב המטרה. אך הועלו ביקורות לגבי הרעיון שאנו יכולים להבין פתרון בעיות רק באמצעות ניתוח המבנה של מרחב הבעיה. הביקורות הועלו ע”י מחקר המשתמש בבעיות המבוטאות בדרכים שונות, אך שיש להן את אותו מספר של מצבים מתווכים ולכן יש להם את אותו מרחב בעיה. כפי שנראה בחלק הבא, המחקר הראה ששתי בעיות עם אותו מרחב בעיה יכולות להיות שונות מאוד ברמת הקושי שלהן.
החשיבות של האופן בו בעיה מבוטאת
האופן בו בעיה מבוטאת יכול להשפיע על הקושי שלה. אנו יכולים להבין זאת ע”י התייחסות לשתי בעיות דומות – בעיית האקרובט ובעיית האקרובט ההפוכה.
בעיית האקרובט
3 אקרובטים של קרקס פיתחו רוטינה מדהימה בה הם קפצו מהכתפיים אחד של השני ולכתפיים אחד של השני כדי ליצור מגדלים אנושיים (תמונה). הרוטינה הייתה מדהימה כיוון שהיא בוצעה מראש 3 תרנים מאוד גבוהים. זה היה אף יותר מרשים כיוון שהאקרובטים היו מאוד שונים בגודל: האקרובט הגדול שקל 400 פאונד (כ-180 ק”ג), האקרובט הבינוני שקל 200 פאונד (כ-90 ק”ג) והקטן שקל 40 פאונד (18 ק”ג). הבדלים אלה הכריחו אותם לעקוב אחר כללי הבטיחות הבאים: 1. רק אקרובט אחד יכול לקפוץ בכל רגע נתון. 2. כששני אקרובטים נמצאים על אותו תורן, אחד צריך לעמוד על הכתפיים של האחר. 3. אקרובט לא יכול לקפוץ כשמישהו עומד על הכתפיים שלו. 4. אקרובט גדול יותר לא יכול לעמוד על הכתפיים של אקרובט קטן יותר.
בתחילת ההופעה האקרובט הבינוני היה משמאל, הגדול באמצע והקטן מימין
(a) . בסוף ההופעה הם היו מסודרים קטן, בינוי, גדול משמאל לימין
(b) . כיצד הם הצליחו לעשות זאת תוך כדי ציות לכללי הבטיחות?
K. Kotovsky and cow’ (1985)
גילו שלקח לנבדקים 5.63 דקות בממוצע לפתור את הבעיה. אך כשהם עשו שינוי קטן בבעיה, היא הפכה להרבה יותר קשה.
בעיית האקרובט ההפוכה
בעיה זו היא כמו בעיית האקרובט, חוץ מזה שכלל 4 שצוין למעלה השתנה והוא מציין שאקרובט קטן יותר לא יכול לעמוד על גדול יותר.
הפעם לקח לנבדקים 9.51 דקות בממוצע לפתור את בעיית האקרובט ההפוכה. ישנן מספר סיבות אפשריות לכך שבעיה זו הרבה יותר קשה. אפשרות אחת היא שהרעיון של אקרובט ששוקל 400 פאונד העומד על הכתפיים של אקרובט ששוקל 40 פאונד לא תואם את הידע שלנו לגבי העולם האמתי, שבו זה יהיה מאוד לא סביר שהאקרובט הקטן יצליח לתמוך באקרובט הגדול. בנוסף, ייתכן שיהיה קשה יותר לדמיין בצורה ויזואלית אקרובטים גדולים יותר על האקרובטים הקטנים יותר, מה שיהפוך את הבעיה לקשה יותר ע”י הגדלת העומס על הזיכרון של פותר הבעיה. תהיה הסיבה אשר תהיה לקושי של בעיית האקרובט ההפוכה, תוצאות אלה מראות שעל מנת להבין פתרון בעיות אנו צריכים ללכת מעבר לניתוח המבנה של מרחב הבעיה.
בעיית לוח הדמקה המושחת
כעת נתייחס לבעיית לוח הדמקה המושחת
(mutilated checkerboard problem)
, שבה השתמשו כדי להראות כיצד האופן בו בעיה מבוטאת יכול להשפיע על הקושי שלה.
לוח דמקה מכיל 64 ריבועים. 64 הריבועים האלה יכולים להיות מכוסים לגמרי ע”י הנחת 32 חלקי דומינו על הלוח, כך שכל דומינו יכסה שני ריבועים. אם נעלים 2 פינות של לוח הדמקה, כפי שניתן לראות בתמונה האם נוכל לכסות את הריבועים הנותרים עם 31 דומינוס?
Carig Kaplan and Herbert Simon (1990)
השתמשו בבעיה זו ובווריאציות שונות שלה כדי לחקור כיצד האופן בו בעיה מבוטאת משפיע על הקושי שלה. היו 4 מצבים בניסוי שלהם. כל קבוצה קיבלה גרסה שונה של הבעיה. ארבעת התנאים המוצגים בתמונה היו: 1. ריק: לוח בו כל הריבועים ריקים; 2. צבע: ריבועי שחור וורוד לסירוגין כפי שמופיע בלוח דמקה רגיל; 3. שחור וורוד: המילים “שחור” ו”ורוד” על הלוח; 4. לחם וחמאה: המילים “לחם” ו”חמאה” על הלוח.
המפתח לפתרון הבעיה הוא להבין שכשדומינו מונח על הלוח כך שהוא מכסה רק 2 ריבועים, הוא תמיד מכסה 2 ריבועים שונים (למשל ורוד ושחור). אין דרך להניח את הדומינו כך שהוא יכסה שני ריבועים ורודים או שחורים. לכן, בכדי ש-31 דומינוס יכסו את הלוח צריכים להיות 31 ריבועים ורודים ו-31 ריבועים שחורים. אך זה לא המקרה, מכיוון ששני ריבועים ורודים הוסרו. לכן, הלוח לא יכול להיות מכוסה ע”י 31 דומינוס. לכל ארבעת הגרסאות של בעיית לוח הדמקה יש את אותו מתווה של לוח ואותו פתרון. מה ששונה הוא המידע בריבועים, שניתן להשתמש בו כדי לספק לנבדקים את התובנה שדומינו מכסה שני ריבועים וששני הריבועים האלה צריכים להיות בצבעים שונים. באופן לא מפתיע, נבדקים שהוצג להם ייצוג של הלוח שהדגיש את ההבדל בין ריבועים סמוכים מצאו שהבעיה הייתה קלה יותר. מצב הלחם והחמאה הדגיש את השוני בצורה הבולטת ביותר, מכיוון שלחם וחמאה הם שונים מאוד אך גם קשורים אחד לשני. בלוח הריק לא היה שום מידע לגבי השוני, מכיוון שכל הריבועים היו זהים. נבדקים בקבוצת הלחם והחמאה פתרו את הבעיה במהירות גבוהה פי 2 מאלה שבקבוצה הריקה ודרשו פחות רמזים, שהנסיין סיפק כשנראה שהנבדקים נמצאים במבוי סתום. קבוצת הלחם והחמאה דרשה רמז אחד בממוצע, והקבוצה הריקה דרשה 3.14 רמזים בממוצע. הביצוע של קבוצת הצבע ושל קבוצת השחור-וורוד היה בין שתי הקבוצות האחרות. זה מראה שפתרון בעיה הופך לקל יותר כשמסופק מידע שעוזר לכוון אנשים לעבר הייצוג הנכון של הבעיה. כדי להשיג הבנה טובה יותר לגבי תהליך המחשבה של הנבדקים בזמן שניסו לפתור את הבעיה, השתמשו החוקרים בטכניקה הנקראת פרוטוקולים של חשיבה בקול
(think-aloud protocols).
פרוטוקולים של חשיבה בקול
נבדקים מתבקשים להגיד בקול רם מה הם חושבים במהלך פתירת בעיה. אומרים להם לא לתאר מה הם עושים אלא להפוך מחשבות חדשות לוורבליות כשהם מפנים קשב. מטרה אחת של פרוטוקולי חשיבה בקול היא לקבוע לאיזה מידע האדם נותן קשב בזמן פתרון בעיה. התוצאות של פרוטוקולי חשיבה בקול תומכות ברעיון שאחד התהליכים שמתרחשים במהלך פתרון בעיות הוא שינוי באופן בו פותרי בעיות תופסים אלמנטים של בעיה. רעיון זה דומה מאוד למה שפסיכולוגי הגשטאלט הציעו. לדוגמא, היזכרו בבעיית המעגל בתחילת הפרק. המפתח לפתרון הבעיה היה להבין שקו ה-
x
הוא באותו אורך כמו הרדיוס של המעגל. בדומה לכך, המפתח לפתירת בעיית לוח הדמקה המושחת היה להבין שריבועים סמוכים הם זוגות, בגלל שדומינו תמיד מכסה ריבועים בשני צבעים שונים בלוח דמקה רגיל. קפלן וסימון השתמשו בשני צבעים שונים כדי לעזור לנבדקים להבין שחלוקה של ריבועים סמוכים לזוגות היא חשובה. אך זה גם הושג בדרך אחרת – ע”י סיפור הסיפור הבא, שהוא מקביל לבעיית לוח הדמקה.
בעיית הנישואים הרוסית
בכפר רוסי קטן היו 32 רווקים ו-32 נשים לא נשואות. במאמצים עצומים, שדכן הכפר הצליח לארגן 32 נישואים מספקים. אנשי הכפר היו גאים ושמחים. בלילה אחד של שכרות שני רווקים, במבחן כוח, מילאו אחד את השני ב-
pirogies (?!)
ומתו. האם השדכן יכול, באמצעות ארגון מהיר, לסדר 31 מערכות נישואים הטרוסקסואליות מבין 62 השורדים?
התשובה לשאלה זו ברורה. אובדן של שני זכרים הופכת את הארגון של 31 נישואים הטרוסקסואלים לבלתי אפשרי. כמובן שזה בדיוק המצב בבעיית לוח הדמקה המושחת, חוץ מזה שבמקום זכרים ונקבות שמזווגים יחד, כהה ובהיר מזווגים. אנשים שקוראים את הסיפור יכולים בד”כ לפתור את בעיית הדמקה אם הם מבינים את הקשר בין הזוגות בסיפור לבין הריבועים השחורים ולבנים בלוח הדמקה. תהליך זה של שימת לב לקשרים בין בעיות דומות ויישום של הפתרון של בעיה אחת לבעיות אחרות נקראים – שיטה של אנאלוגיה.
שימוש באנלוגיות לפתרון בעיות Using Analogies to Solve Problems
בנאדם עומד בפני בעיה ותוהה כיצד להמשיך. עולות שאלות כמו “איזה צעד כדאי שאעשה?” או “איך כדאי שאתחיל לחשוב על הבעיה?”. טקטיקה אחת שעוזרת פעמים רבות היא להעלות שאלות כמו הבאות: “כיצד פתרתי שאלה אחרת?” או “האם אני יכול ליישם את אותן השיטות לפתירת הבעיה החדשה?” ולאחר מכן להשתמש בבעיה הקודמת שנפתרה כדי לעזור להגיע לפתרון לבעיה חדשה. טכניקה זו של שימוש בפתרון לבעיה דומה כדי להדריך את הפתרון של בעיה חדשה נקראת פתרון בעיות אנלוגי
(analogical problem solving).
שימוש בבעיית הנישואים הרוסית כדי לעזור לפתור את בעיית הדמקה הוא דוגמא לשימוש יעיל של אנלוגיה לפתרון בעיה. מחקר על פתרון בעיות אנלוגי התייחס לחלק מהתנאים בהם שימוש באנלוגיות לפתירת בעיות הוא אפקטיבי ולא אפקטיבי.
העברת אנלוגיות (analogies transfer)
נקודת ההתחלה להרבה מהמחקר על פתרון בעיות אנלוגי עסק קודם כל בקביעה כמה טוב אנשים יכולים להעביר את החוויות שלהם מפתירת בעיה אחת לפתירה של בעיה אחרת, דומה. כדי לעשות זאת, מוצגת לקבוצת נבדקים בעיית מקור
(source problem)
או סיפור מקור
(source story),
הדומים לבעיית המטרה
(target problem)
– הבעיה שצריכה להיפתר. בעיית הנישואים הרוסית היא דוגמא לבעיית מקור לבעיית הדמקה. הראיה לכך שהתרחש פתרון בעיות אנלוגי מסופקת כשהייצוג לבעיית או סיפור המקור מגביר את היכולת לפתור את בעיית המטרה בהשוואה לקבוצת ביקורת שבה בעיית המטרה מוצגת לבדה.
פתרון אנלוגי של בעיות ובעיית ההקרנה של Duncker
בעיה שהשתמשו בה רבות במחקר על פתרון בעיות אנלוגי היא בעיית ההקרנה
(radiation problem)
של
Karl Duncker.
הבעיה: “נניח שאתה רופא הניצב בפני מטופל שיש לו גידול ממאיר בבטן. זה בלתי אפשרי לנתח אותו, אך אם הגידול לא יושמד המטופל ימות. יש סוג של קרן שניתן להשתמש בה על מנת להשמיד את הגידול. אם הקרן תגיע לגידול בעוצמה מספיק גדולה, הוא יושמד. אך בעוצמה זו הרקמה הבריאה שהקרן עוברת דרכה בדרכה לגידול גם תיהרס. בעוצמות חלשות יותר הקרן לא פוגעת ברקמה הבריאה, אבל גם לא תשפיע על הגידול. באיזה סוג של הליך כדאי להשתמש כדי להשמיד את הגידול עם הקרניים ובאותו הזמן להימנע מהרס של הרקמה הבריאה?”
כשדנקר (1945) הציג את הבעיה במקור, רוב הנבדקים לא הצליחו לפתור אותה,
Mary Gick and Keith Holyoak (1980, 1983)
גילו שרק 10% מהנבדקים שלהם הגיעו לפתרון הנכון, שניתן לראות בתמונה (a). הפתרון הוא להפציץ את הגידול עם מספר קרניים נמוכות-עוצמה מכיוונים שונים, מה שיהרוס את הגידול מבלי לפגוע ברקמה שהקרניים עוברות דרכה. הפתרון לבעיה זו הוא למעשה התהליך שבו משתמשים בהליך מודרני הנקרא
radiosurgery,
שבו גידול מופצץ עם 201 אלומות קרני גאמה שנפגשות בגידול. שימו לב כיצד בעיית הקרינה והפתרון שלה מתאימים לרעיון של הגשטאלט לגבי ייצוג ובנייה מחדש. הייצוג הראשוני של הבעיה הוא קרן בודדת שהורסת את הגידול וגם את הרקמה הבריאה. הפתרון שנבנה מחדש מערב חלוקה של הקרן הבודדת לקרניים קטנות רבות. לאחר אישור ממצאיו של דנקר- שבעיית הקרינה קשה מאוד,
Mary Gick and Keith Holyoak
נתנו לקבוצת נבדקים אחרת לקרוא ולשנן את סיפור “המבצר” שלמטה, ונתנו להם את הרושם שמטרת המבחן היא לבחון את זיכרונם לגבי הסיפור.
סיפור המבצר
מדינה קטנה נשלטה ממבצר חזק ע”י דיקטטור. המבצר היה ממוקם במרכז המדינה, מוקף בחוות וכפרים. כבישים רבים הובילו למבצר דרך הכפר. גנרל מורד נשבע לכבוש את המבצר. הגנרל ידע שמתקפה ע”י כלל הצבא שלו תכבוש את המבצר. הוא אסף את צבאו בראש אחד הכבישים, מוכן להתקפה חזקה וישירה. למרות זאת, הגנרל גילה אז שהדיקטטור הניח מוקשים על כל אחד מהכבישים. המוקשים הונחו כך שגופים קטנים של אנשים יוכלו לעבור אותם בבטחה, מאחר והדיקטטור היה צריך להעביר את חייליו ועובדיו מתוך ומחוץ למבצר. אך כל כוח גדול יפוצץ את המוקשים. לא רק שזה יפוצץ את הכביש, אלא זה גם יהרוס כפרי שכנים רבים. לכן זה נראה בלתי אפשרי לכבוש את המבצר. למרות זאת, הגנרל חשב על תכנית פשוטה. הוא חילק את צבאו לקבוצות קטנות ושלח כל קבוצה לראש של כביש אחר. כשהכול היה מוכן הוא נתן את הסימן וכל קבוצה צעדה לאורך כביש אחר. כל קבוצה המשיכה במורד הכביש שלה למבצר כך שכל הצבא הגיע יחדיו למבצר באותו זמן. בדרך זו, הגנרל כבש את המבצר והפיל את הדיקטטור.
סיפור המבצר הוא אנלוגי לבעיית הקרינה מכיוון שהמבצר של הדיקטטור תואם לגידול והקבוצות הקטנות של החיילים הנשלחים במורד כבישים שונים תואמות לקרניים הנמוכות-עוצמה שיכולות להיות מופנות כלפי הגידול. לאחר שהנבדקים קראו את הסיפור, נאמר להם להתחיל לעבוד על בעיית הקרינה. 30% מהאנשים בקבוצה זו הצליחו לפתור את בעיית הקרינה, שיפור מה-10% שפתרו את הבעיה כשהיא הוצגה לבד. אבל הדבר המשמעותי בניסוי זה הוא ש-70% מהנבדקים עדיין לא הצליחו לפתור את הבעיה, אפילו לאחר שקראו את סיפור המקור האנלוגי. תוצאה זו מדגישה את אחד הממצאים העיקריים במחקר על שימוש באנלוגיות כסיוע לפתרון בעיות: אפילו כשנחשפים לבעיות מקור אנלוגיות, רוב האנשים לא עושים את הקישור בין בעיית המקור ובעיית המטרה. אך כשלנבדקים במחקר הנוכחי ניתן רמז כדי לגרום להם להיות מודעים לכך שהם יכלו להשתמש בסיפור המבצר כדי לעזור להם לפתור את בעיית הקרינה, 75% הצליחו לפתור את הבעיה. תוצאות אלה הובילו את החוקרים להציע שהתהליך של פתרון בעיות אנלוגי מערב את שלושת השלבים הבאים:
- הבחנה בעובדה שיש מערכת יחסים אנלוגית בין סיפור המקור ובעיית המטרה. שלב זה קריטי על מנת שפתרון בעיה אנלוגי יעבוד. למרות זאת, כפי שראינו, רוב המשתתפים זקוקים לתמריץ לפני שהם שמים לב לקשר בין בעיית המקור ובעיית המטרה. החוקרים מחשיבים את שלב ההבחנה לשלב הקשה ביותר מבין שלושת השלבים. מספר ניסויים הראו שסיפורי המקור הכי יעילים הם אלה שהכי דומים לבעיות המטרה. דמיון זה יכול להפוך לקלה יותר את ההבחנה במערכת היחסים האנלוגית בין סיפור המקור ובעיית המטרה, ויכול גם לסייע להגיע לשלב הבא – מיפוי.
- מיפוי ההתאמה בין סיפור המקור ובעיית המטרה. על מנת להשתמש בסיפור כדי לפתור בעיה, הנבדק צריך למפות את החלקים התואמים של הסיפור על בעיית המטרה ע”י חיבור אלמנטים בסיפור אחד (לדוגמא, המבצר של הדיקטטור) לאלמנטים בבעיית המטרה (הגידול).
- יישום המיפוי כדי ליצור פתרון מקביל לבעיית המטרה. זה יערב, לדוגמא, הכללה מהקבוצות הקטנות הרבות של חיילים המתקרבים את המבצר מכיוונים שונים לרעיון של שימוש בקרניים חלשות יותר ורבות שיגיעו אל הגידול מכיוונים שונים.
ברגע שהם קבעו שאנלוגיות יכולות לסייע בפתרון בעיה, אך שרמזים נחוצים כדי לסייע לנבדקים להבחין בנוכחות של בעיית המטרה,
Mary Gick and Keith Holyoak (1983)
המשיכו לחפש גורמים שעוזרים להקל על שלבי ההבחנה והמיפוי. דבר אחד שהופך את ההבחנה לקשה הוא שאנשים מתמקדים פעמים רבות במאפיינים שטחיים
(surface features),
אלמנטים ספציפיים שיוצרים את הבעיה, כמו הקרניים והגידול. מאפיינים שטחיים בבעיית המקור ובעיית המטרה יכולים להיות שונים מאוד. לדוגמא, יש הבדל גדול בין מבצר לגידול, ובין קרניים לחיילים צועדים. על מנת להשתמש במידע בבעיית המבצר כדי לפתור את בעיית הקרינה, נבדקים היו צריכים להתעלם ממאפיינים שטחיים ובמקום זה להתמקד במאפיינים מבניים
(structural features)-
העיקרון הבסיסי שיש לָבעיות במשותף. כדי לבחון את הרעיון שיותר סביר שאנשים יבינו דמיון מבני בין בעיות כשהמאפיינים השטחיים יותר דומים,
Holyoak and Kyunghee (1987)
יצרו בעיה בעלת מאפיינים שטחיים הדומים לבעיית הקרינה. הדוגמא הבאה היא גרסה מקוצרת של בעיה זו:
בעיית הנורה:
במעבדת פיזיקה באוניברסיטה בכירה השתמשו בניסויים בנורת חשמל מאוד יקרה, המפיקה כמויות אור הנשלטות באופן מדויק. בוקר אחד, רות, עוזרת המחקר, הגיעה למעבדה וגילתה שהנורה לא עובדת יותר. היא שמה לב שהחוט בתוך הנורה נקרע לשני חלקים. הזכוכית של הנורה הייתה אטומה לחלוטין, כך שלא הייתה דרך לפתוח אותה. רות ידעה שניתן לתקן את הנורה אם ניתן יהיה להשתמש בקרן לייזר מהירה ובעלת עוצמה גבוהה על מנת להתיך את שני חלקי החוט ולהפוך אותם לאחד. אך קרן לייזר בעלת עוצמה גבוהה גם תשבור את הזכוכית השבירה המקיפה את החוט. בעוצמות נמוכות יותר הלייזר לא ישבור את הזכוכית, אבל גם לא יתיך את החוט. באיזה סוג של תהליך כדאי להשתמש כדי להתיך את החוט עם הלייזר ובו זמנית להימנע משבירת הזכוכית?
Holyoak and Koh (1987)
השתמשו בבעיית הנורה כבעיית המבחן, ובבעיית הקרינה כבעיית המקור. נבדקים בקבוצה אחת למדו על בעיית הקרינה ופתרונה בקורס מבוא לפסיכולוגיה, ממש לפני שניתנה להם בעיית הנורה. נבדקים בקבוצת הביקורת לא ידעו על בעיית הקרינה. התוצאה הייתה ש-81% מהנבדקים שידעו על בעיית הקרינה פתרו את בעיית הנורה, אך רק 10% מהנבדקים בקבוצת הביקורת פתרו אותה. החוקרים שיערו שהמעבר מבעיית הקרינה לבעיית הנורה התרחש בגלל הדמיון השטחי הגדול בין לייזר (בעיית הנורה) לבין קרניים (בעיית הקרינה).
לאחר שקבעו שמאפיינים שטחיים דומים מסייעים להעברה אנלוגית, ערכו החוקרים ניסוי נוסף שבו הם חקרו את ההשפעה של שינוי מבנה הבעיה. בניסוי זה הם השתמשו בבעיית הנורה כבעיית המקור ובבעיית הקרינה כבעיית המטרה. הם הציגו שתי גרסאות של סיפור הנורה. שתי הגרסאות החלו בפסקה הראשונה של בעיית הנורה שתוארה, ולאחר מכן שתי הגרסאות נוצרו ע”י הוספת אחת מהסיומות הבאות:
גרסת הזכוכית השבירה
(מתחילה בפסקה הראשונה של בעיית הנורה שתוארה למעלה). למרות זאת, קרן לייזר בעלת עוצמה גבוהה גם תשבור את הזכוכית השבירה המקיפה את החוט. בעוצמות נמוכות יותר הלייזר לא ישבור את הזכוכית, אך גם לא תתיך את החוט. לכן נראה שלא ניתן לתקן את הנורה. רות עמדה לוותר כשעלה לה רעיון. היא הניחה מספר לייזרים במעגל מסביב לנורה והפעילה קרני לייזר בעוצה נמוכה ממספר כיוונים בו זמנית. כל הקרניים נפגשו בחוט, ושם ההשפעה המשותפת שלהם הייתה מספיקה כדי להתיך אותו. בגלל שכל נקודה על הזכוכית המקיפה את החוט קיבלה רק קרניים בעוצמה נמוכה מכל קרן לייזר, הזכוכית נשארה ללא פגע.
גרסת העוצמה הלא-מספקת
מתחילה בפסקה הראשונה של בעיית הנורה). למרות זאת, הלייזר הפיק רק קרניים בעוצמה נמוכה שלא היו חזקות מספיק כדי להתיך את החוט. היא נזקקה לקרן לייזר הרבה יותר חזקה. לכן נראה שלא ניתן לתקן את הנורה. רות עמדה לוותר כשעלה לה רעיון. היא הניחה מספר לייזרים במעגל מסביב לנורה והפעילה קרני לייזר בעוצמה נמוכה ממספר כיוונים בו זמנית. כל הקרניים נפגשו בחוט, ושם ההשפעה המשותפת שלהם הייתה מספקת על מנת להתיך אותו.
קבוצת נבדקים אחת קראה את גרסת הזכוכית השבירה וקבוצה אחרת קראה את גרסת העוצמה הלא-מספקת, ולאחר מכן הוצגה לשתי הקבוצות בעיית הקרינה והן היו צריכות לפתור אותה. התוצאות היו ש-69% מהנבדקים בקבוצת הזכוכית השבירה פתרו את בעיית הקרינה, בעוד שרק 33% מקבוצת העוצמה הלא-מספקת פתרו את הבעיה. בניסוי זה המאפיינים השטחיים הקריטיים בשני הסיפורים היו זהים (נורה עם חוט קרוע). אך מבנה גרסת הזכוכית השבירה היה דומה למבנה של בעיית הקרינה (שתיהן עוסקות בעיקרון של צורך בקרינה בעלת עוצמה גבוהה כדי לתקן משהו המוקף בחומר שעלול להינזק ע”י קרן בעלת עוצמה גבוהה). בניגוד לכך, מבנה גרסת העוצמה הלא-מספקת היה שונה, ולכן היה סיכוי נמוך יותר שהנבדקים יעשו את הקישור בין סיפור הנורה לבעיית כל הניסויים הללו ביחד מראים שיש סיוע למעבר באמצעות הפיכת מאפיינים שטחיים לדומים יותר ובאמצעות הפיכת מאפיינים מבניים לברורים יותר. אך מה לגבי סיטואציות שבהן דמיון מבני לא ברור כמו בבעיית הנורה ובעיית הקרינה? דרך אחת לעזור לאנשים להבחין בדמיון המבני היא ע”י תהליך אימון הנקרא “קידוד אנלוגי”.
קידוד אנלוגי
Dedre Gentnur and Susan Goldin-Meadow (2003)
הראו שזה אפשרי לגרום לאנשים לגלות מאפיינים מבניים דומים, באמצעות שימוש בטכניקה הנקראת קידוד אנלוגי
(analogical encoding),
שבה נבדקים משווים שני מקרים המדגימים עיקרון. הרעיון מאחורי קידוד אנלוגי הוא שכאשר שאנשים שלומדים משווים מקרים, יותר סביר שהם יצליחו להבחין במבנה שמונח ביסוד.
הניסוי כלל בעיה במשא ומתן. בחלק הראשון של הניסוי הנבדקים למדו על אסטרטגיות המו”מ של שקלול תמורות
(trade-off)
ותלות
(contingency).
האסטרטגיה של שקלול-תמורות מודגמת ע”י סיפור על שתי אחיות שרבות על תפוז. לבסוף הן מחליטות להתפשר ע”י חיתוך של התפוז לחצי. אך מאוחר יותר הן מבינות שאחת מהן רצתה רק את המיץ והשנייה רצתה רק את הקליפה, כך שפתרון אחר יכול היה להיות שאחות אחת תקבל את המיץ, והשנייה את הקליפה. שקלול התמורות בין מיץ לקליפה הוא פתרון טוב יותר מאשר פתרון הפשרה מכיוון ששתי האחיות מקבלות את מה שהן רצו.
האסטרטגיה של תלות מודגמת ע”י סיטואציה שבה סופר מעוניין ב-18% תמלוגים, אך המוציא לאור רוצה לשלם רק 12%. פתרון הפשרה יהיה באמצע הדרך ביניהם – 15%. פתרון התלות יהיה לקשר את התמלוגים למכירות, כך שהתמלוגים יהיו 12% אם המכירות יהיו נמוכות, אך התמלוגים יעלו אם המכירות יעלו לרמות גבוהות יותר.
לאחר שהנבדקים הכירו את שתי אסטרטגיות המו”מ הללו, קבוצה אחת של נבדקים קיבלה שני מקרים לדוגמא, ששניהם מתארים פתרונות של שקלול תמורות לשתי הבעיות השונות. המטלה של הנבדקים הייתה להשוות בין שתי הדוגמאות הכוללות את עקרון שקלול התמורות כדי להגיע למו”מ מוצלח. קבוצה אחרת עשתה את אותם דברים, אך הדוגמאות שלהם כללו השוואה בין שתי דוגמאות של עקרון התלות. לאחר מכן ניתן לשתי הקבוצות מקרה חדש, שהיה לו פוטנציאל להיפתר ע”י כל אחד משני עקרונות המו”מ. תוצאות הניסוי מוצגות בגרף. ניתן לראות כי כאשר הוצגה בפני הנבדקים בעיית המבחן (חדשה) הם נטו להשתמש באסטרטגיית המו”מ שהודגשה בדוגמאות שהוצגו בפניהם קודם לכן. המסקנה מהניסוי הייתה שלתת לאנשים להשוות סיפורי מקור זו דרך יעילה לגרום להם לשים לב למאפיינים המבניים שמגבירים את יכולתם לפתור בעיות אחרות.
אנלוגיות בחיי היום-יום
בהתבסס על השוואות של הסקה אנלוגית בעולם האמתי ובניסויי מעבדה,
Kevin Dunbar (2001)
העלה את הפרדוקס האנלוגי
(analogical paradox)
– נבדקים בניסויים פסיכולוגיים נוטים להתמקד במאפיינים שטחיים בבעיות אנלוגיות, בעוד אנשים בעולם האמתי משתמשים פעמים רבות במאפיינים יותר עמוקים ומבניים. הוא הגיע למסקנה שאנשים בסיטואציות בעולם האמתי משתמשים באנלוגיות באופן יעיל, ע”י שימוש בטכניקה הנקראת “מחקר
in-vivo”.
