התיאוריה הפסיכוסוציאלית של אריקסון Flashcards
התיאוריה הפסיכוסוציאלית של אריקסון
אריקסון הדגיש את חשיבות הקשר שבין האדם לסביבה בעת ההשפעה המכרעת של הסביבה על התפתחו האדם ולכן התיאוריה שלו נקראת פסיכוסוציאלית. ישנם 8 שלבים - לידה עד זקנה. כל שלב מהווה קונפליקט או משבר.
שלב ראשון - אמון לעומת חשד [0-2] - אמון
בשנת החיים הראשונה התינוק תלוי בהוריו. בשלב זה התינוק צריך לרכוש אמון בסיסי - היכולת לתפוס את העולם כמקום בטוח ויציב שטוב לחיות בו ולראות את בני האדם כאנשים שאפשר לסמוך עליהם ולבטוח בהם. כדי לספק לתינוק אמון האם צריכה להיות קשובה לצורכי התינוק, להיענות לצרכי התינוק, לדאוג למחסורו ולהעניק לו יחס חם, יציב וקבוע. כל זה, גורם לתינוק לרכוש אמון באם.האמון באם מוכלל לשאר בני האדם וגם לעצמו, וכך מתפתחת אצל התינוק התחושה שגם הוא עצמו טוב והוא יכול לסמוך על עצמו.
שלב ראשון - חשד
כאשר האם דוחה את תינוקה, אינה מטפלת בו באופןסדיר, אינה קשובה לצרכיו, היא בעצם אינה יוצרת סביבו סביבה בטוחה שהוא יכול לסמוך עליה, ולכן מתפתח אצלו אי אמון, חשד כלפי העולם וכלפי בני האדם בכלל. התינוק אינו יודע למה לצפות מסביבתו והרגשה זו של אי וודאות יוצרת אצלו חוסר ביטחון ובעקבות כך גם חוסר אמון. כל תינוק חווה חוויות שליליות וחוויות חיוביות. האם לא תמיד יכולה לספק מיד את כל רצונותיו. ככל שהתינוק חווה יותר חוויות חיוביות כך הוא יפתח אמון כלפי הסביבה. אריקסון האמין ששנת החיים הראשונה היא תקופה מכריעה, מכיוון שאם נוצר אצל הילד/התינוק חשד, יהיה קשה לסלק הרגשה זו בגיל מאוחר יותר גם אם הילד זכה לחוויות חיוביות מתקנות. תינוק שרכש אמון בשלב זה יגדל ויהפוך לבוגר שמפתח תקוות מעצמו ומאחרים ומסוגל לפתח קשר אינטימי קרוב. לעומתו תינוק שרכש חשד יגדל ויהפוך לבוגר שחושש להאמין בעצמו, באחרים והוא יתקשה ליצור קשר אינטימי קרוב.
אוטונומיה לעומת בושה [2-4]
בשנת החיים השנייהוהשלישית חל מפנה חשוב בהתפתחות המוטורית והשכלית של הילד, הדבר מאפשר לו להיות פחות לויי בהורים שלו ולעשות דברים בעצמו. בעקבות זאת מתגבשת אצלו השאיפה להיות אוטונומי בתחומים שונים. כאשר הוא מבצע דברים בעצמו בהצלחה הוא חש אוטונומיה. אבל, כשאר מגבילים את העצמאות שלו, מענישים אותו על התנהגותעצמאית או שופטים ומבקרים אותו כאשר אינו מצליח, הוא יחוש בושה. ככל שהילד יירכוש יותר חוויות חיוביות של אוטונומיה ופחות חוויות שליליות של בושה, הוא יפתור את הקונפליקט על הצד החיובי וירכוש אוטונומיה.
יוזמה לעומת אשמה [4-6]
ילדים בשלב זה מגלים סקרנותרבה כלפי העולם והסביבה שלהם. זה בא לידי ביטוי על ידי יוזמות שהם מפעילים על סביבתם כדי לבדוק אותה ולחקור אותה. כאשר ההורים מעודדים את היוזמות של הילד ומכווניםאותו בעת סקרונותו לאפיקים מקובלים, הם מעודדים אותו להמשיך להיות אדם סקרן, פתוח לסביבה ויוזם רעיונות ופעולות. כאשר מטילים על הילד מגבלות רבות ועונשים כבדים בגלל יוזמותמסוימות, עלולים לגרום לילד לפיתוח מצפון נוקשה מידי שמוביל לרגשות אשמה כבדים, הוא לומד שהיוזמות שלו הם “מעשים רעים”.
חריצות לעומת נחיתות [6-12]
שלב זה מדבר עלשנות הלימוד בבית הספר היסודי. בשנים אלה מתרחב המעגל החברתי של הילדים, הםעוברים למסגרת ביה”ס שמעמידה בפניהם דרישות מחייבות הרבה יותר מהמסגרת הגנית. ביה”ס מטיל על הילד משימות רבות בתחומים הבאים: אינטלקטואלי, חברתי, רגשי וגופני. כאשר הילד עושה את המוטל עליו ועומד בהצלחה במשימות הרבות של גיל זה, הוא חש שהוא “שווה משהו”, מפתח ערך עצמי גבוה ומתעוררת בו הרגשה של הישג וביטחון ביכולת שלו. הרגשה זו מדרבנת אותו להמשיך ולהשקיע מאמצים כדי להגיע להישגים ילד כזה חרכוש חריצות. לעומת זאת, אם הילד מרבה להיכשל ואינו זוכה להכרה ולהוכרה מצד הסביבה, הוא מפתח תחושות של נחיתות, כישלון ודימוי עצמי נמוך.
זהות לעומת טשטוש זהות [12-20]
בגיל ההתבגרות המשימה העיקרית של המתבגר היא לפתח זהות אישית. בגיל ההתבגרות עוברים על המתבגר שינויים רבים: גופניים-מיניים, שכליים, רגשיים וחברתיים. שינויים אלה גורמים למתבגר לעסוק בשאלות שקשורות לזהות שלו: מי אני? מה אני רוצה? לאן אני שואף? מה אהיה/מהאעשה כשאהיה גדול?… בגיל זה המתבגרים מתרחקים מהוריהם ומחפשים אחרי קבוצת הגיל שלהם שנקראת קבוצת השווים, המתבגרים מושפעים מאוד מחבריהם ומחשיבים מאוד את תדמיתם בעיני קבוצת השווים שלהם. קבוצת השווים נותנת למתבגר משוב על התנהגותו, על הופעתו החיצונית וכ’ו. קבוצת השווים מספקת מידע למתבגר. קבוצת השווים מספקת למתבגר דגם של חיקוי והזדהות והיא מאפשרת לו השוואה חברתית. החברה מעניקה למתבגר תקופה של מורטוריום שהיא מן תקופה של “שמיטת חובות” שבעצם מבינה שהמתבגר עדיין חסר זהות אישית מגובשת ולכן מותר לו לטעות, לא לעשות את כל המוטל עליו וכדומה כמו שאנחנו מצפים מאדם בוגר שיש לו זהות אישית. מתבגרים מתחילים לפתח זהו מקצועית ומתכננים מההם ילמדו ובמה הם יעסקו במשך חייהם. בגיל זה מתבגרים רבים מחפשים אחרי חוויות יוצאות דופן, מרגשות, יש להם נטייה להגיע למצבים קיצוניים, כמו” עישון, נהיגה ללא רישיון וכ’ו. מתבגרים אוהבים לבצע פעולות שכרוכות בסיכון עצמי.
טשטוש זהות
המתבגריםמחפשים אחרי אוטונומיה ומנסים להשתחררמהתלות בהורים גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית. רק מי שגיבש לעצמו זהות אישית יכול לקבל על עצמו מחויבויות שונות, כמו: מחויבות ללימודים, למקוםעבודה ולזוגיות. לעומתו, אדם שלא גיבש זהות חווה טשטוש זהות כלומר, בלבול תפקידים, הוא אינו יודע מיהו, מה מתאים לו, מה לא מתאים לו, מה הוא רוצה וכדומה.
זהות אישית
הכוונה ליכולת של האדם/הנער להעריך את תכונותיו, את כוחותיו, חוזקותיו וגם את חולשותיו לקבל אותן ולהחליט כיצד הוא רוצה לטפל בהן. הזהות האישית כוללת גם את הזהות המינית וגם את דעותיו והשקפותיו של המתבגר על נושאים שונים.
אינטימיות לעומת בדידות [20+]
שלב זהמדבר על הבגרות הצעירה. בשלב הזה האדם צריך לרכוש אינטימיות: קשר רגשי קבוע עם אדם אחר שיש בו מחויבות. קשר אינטימי מוביל ליחסי אהבה, מין, אחריות הדדית וחיי שיתוף. קשר זוגי אינטימי דורש לפעמים פשרות רבות וכדי להחזיק זוגיות לזמן ארוך אנחנו צריכים לדעתלהתפשר ולהקשיב אחד לשני. התנאי ההכרחי ליצירת קשר אינטימי הוא שלכל אחד מבני הזוג תהיה זהות אישית. אדם שחווה טשטוש זהות עלול להתקשות ביצירת קשר בין אישי ואינטימי. גם אנשים שבשלב הראשון חוו יותר חשד מאשר אמון גם הם התקשו במציאת זוגיות, מכיוון שמי שלא התפתח אצלו אמון בסיסי יתקשה לסמוך ולתת אמון בבן אדם אחר. האינטימיות מרחיבה את ה”אני” האישי ויוצרת תחושה של חום, קרבה וביטחון. אדם שלא יצליח לחוות אינטימיות יחווה בדידות.
פוריות לעומת קפאון [הורות]
לאחר שכל אחד מבני הזוג פיתח אינטימיות, בשלים השניים להפוך להיות הורים. ההורות מציינת של חדש, שלב של יצירה. היצירה בחיי המשפחה מתבטאת בחיי נישואין שצריךלטפחם ובדאגה ובחינוך הילדים. גידול ילדים הוא מורכב והוא מחייב את ההורה גם כאשר לא מתאים לו ולא נוח לו. האדם הבוגר מרגיש פוריות ויצירתיות לא רק במשפחתו אלא גם בעבודה שלו ובתרומה שלו לחברה. אדם שחווה פוריות הוא אדם שמאמין בעצמו ושלם עם עצמו. “כישלון” בשלב הזה מוביל להרגשה של קפאון, האדם כאילו “קופא”, יש הרגשה של התנוונות ושל עצירת ההתפתחות. אדם “קפוא” מבצע פעולות מתוך שגרה ואין בו חדוות יצירה, התחדשות והתקדמות.
