jewish Flashcards
dates
תאריכים
קהילות עתיקות בגרמניה- שו”ם
סוף העת העתיקה ותחילת ימי הביניים על הריין לפני המאה העשירית)
מצבות של יהודים מהמאה ה-13 בשפנדאו
1573- גירוש כל יהודי ברלין לנצח
1671 גירוש יהודי ווינה והזמנת 50 המשפחות מווינה/ ייסוד קהילת ברלין
1672 הקמת בית הקברות הראשון. 1943 ניתוץ המצבות על ידי הגסטפו. פארק ציבורי. 2008 שוב בית קברות יהודי .
1848 פתיחת בית האבות (בזמן הנאצים תחנת איסוף ליהודי העיר), 1985 האנדרטה מרייבנסברוק
1712 (פרידריך החייל) בית הכנסת הישן (שנת 2000 מוצאים יסודות)
משה מנדלסון נכנס דרך שער רוזנטל (2 מתוך 6 הילדים נשארים יהודים, 1 מתוך 9 הנכדים)1743
1778 הקמת בית הספר חינוך נערים. 1931 מאוחד עם בית הספר לבנות. 1942 נסגר, 1960-1992 בית הספר על שם ריכרד פוקס, 1992- בית ספר יסודי, 1993- פתיחה מחודשת של התיכון.
קהילה מבוססת במאה ה-18
פרידריך הגדול – KPM
סוף המאה ה-18 הסלונים של הנשים היהודיות
1812 (נפוליאון)- אמנציפציה. ביטול שלה לאחר 3 שנים
1835 בית הספר לבנות. 1942 נסגר ע”י הנאצים. תיכון ברטולד ברכט. 2009 מועבר לידי הקהילה היהודית
1865 הקמת “עדס ישראל” מהקהילה הכללית בברלין (הרב הילדסהיימר)- קהילה נאו אורתודוקסית
1866 בית הכנסת החדש (גודל הקהילה דאז 28000), ריב העוגב לפני ההקמה, “חוקות הגויים”- גייגר. ליל הבדולח- אוטו בלגרט, אתר היסטורי מוגן, מפקד התחנה קריצפלד הגן עליו (וגם מסר מידע לאוטו ווידט בנסיבות אחרות). 1940- סגירת בית הכנסת והפיכתו למחסן עבור הוורמכט. 1943 נהרס ההיכל המרכזי. פינוי הריסות 1958. שיקום ביהכנס לאחר נפילת החומה – שיקום החזית והכיפה ללא ההיכל המרכזי. פתיחה 1993.
1869- שוויון מלא ליהודים- ביסמארק
מאה 19- גל התנצרויות, חצי מהקהילה
סוף מאה 19- הגירה ממזרח אירופה, בפרט בסוף המאה ה19 לאחר סופות בנגב, פוגרומים ברוסיה, אוקראינה (1881)
במקביל- מעבר אל מערב ברלין, של האוכ’ היהודית -גרמנית אמידה.
1871- 1914- תור הזהב
ניהול הקה דה וה, בתי כלבו אחרים (טיץ, נתן ישראל), ג’יימס סימון (1851-1932)
בזמן רפובליקת וואימר: אוונגרד, אומנות, קברטים, רפואה (50% מהרופאים בשריטה), פוליטיקה- רצח וולטר רתנאו 1922 שר החוץ
המפלגה הנאצית מאשימה בין היתר את היהודים הגמרמנים בהפסד במלחמת העולם הראשונה (סכין בגב האומה)
1922- בית היתומים אהבה
1933- 170 אלף יהודים בברלין, 4% מאוכ’ העיר.
1933 נאסר על סטודנטים ותלמידים יהודים ללמוד בבתי ספר ממלכתיים רגילים לא יהודים.
1935- חוקי נירנברג
1935- רגינסה יונאס מוסמכת כרבה. על הסמכתה לרבנות בעבודת הגמר “ “חוץ מדעות קדומות והֶרגל אין דבר הנוגד זאת” מפרספקטיבה מסורתית. עיסוק ברבנות עבור נשים לא נשואות בלבד.
1938 ליל הבדולח
1939- כמאה אלף מיהודי ברלין מצליחים לעזוב עד פרוץ המלחמה, קשיים לעזוב אחר כך
18.10.41- המשלוח הראשון למזרח 55 אלף יהודים נשלחים למזרח, כמה אלפי יהודים נותרים בעיר
2.43- הפסד הקרב בסטאלינגראד, ספין תקשורתי, ברלין יודנריין, 26 אלף יהודים עוד בברלין במפעלים ב1943. במשרדי הקהילה (1500-2000 איש) מרכזים בפברואר 43 את פועלי הכפייה היהודים שהיו נשואים לנשים אריות. פעם ראשונה ואחרונה שיש הפגנה נגד המשטר הנאצי.
4700 מתוך 11000 היהודים שנותרו בברלין הצליחו להימלט ולשרוד. מתוכם 1500 הסתתרו בברלין עד תום המלחמה.
קהילה קטנה, במזרח גרמניה, גדולה יותר במערב
1990- גל מברית המועצות, עד היום 40-50 אלף
בברלין
1993 נפתחת מחדש הגימנסיה של מנדלסון
stations
STATIONS
רוזנטלרשטראסה
מנדלסון
דרך הפולארבר -ליטפאס- והאקשר מרקט-
האקשר הופה
אוטו ווידט (להמשיך שמאלה ברוזנטאלרשטראסה ועוד שמאלה בסופינשטראסה, ימינה בגרוסרהמבוגר, ימינה באוגוסט ושמאלה בקליינה אוגסט ל….
בית הכנסת אהבת שלום קליינה אוגוסט שטראסה . שמאלה לקופל ש. ל…
החדר העזוב. שמאלה בלינישטראסה, שמאלה בטוקולסקי ל…
סמינר הרבנים של עדס ישראל טוקלסקי. שמאלה לאוגוסטשאראסה ל..
בית הספר לבנות
אהבה
האקשר האקמן
בית הכנסת . שמאלה לקראוסניק
רגינה יונאס. ימינה לגרוסה המבורגר
הבית החסר
בית הקברות
Introduction with Numbrers
לפי הרשומות התגוררו יהודים באזור ברלין עוד מהמאה ה13 כפי שמעידים שרידי מצבות השמורים היום במצודת שפנדאו. באותה תקופה היה מעמדם בשפל המדרגה, והם עסקו בעיקר ברוכלות והיו תלויים בחסדיהם של הנסיכים- אלקטורים שגירשו אותם משטח העיר לעיתים קרובות. .
יהודים חיו בברלין וסביבתה כבר מהימים שהעיר הוקמה במאה ה-13. עד תחילת המאה ה-17 היהודים גורשו שוב ושוב מברלין והתיישבו בה מחדש.
קהילה יהודית של ממש התחילה להתגבש רק ב1671 כשפרידריך ווילהלם הנסיך אלקטור מברנדנבורג סבא רבא של פרידריך הגדול, אישר ל-50 משפחות יהודיות עשירות שגורשו מווינה שנה קודם לכן, להתיישב בברלין. מטרת הצעד הזה היתה להשתמש בעושרם של היהודים כדי לבנות מחדש את העיר שנהרסה במחלחמת שלושים השנים.
היהודים אולצו לשלם מיסים כבדים, כולל מס על כניסה לעיר, תשלום על אישור לחתונה, רכישת פורצלן מ.. והוטלו עליהם מגבלות רבות. לחברי הקהילה הותר להעסיק מורה ושוחט ולהקים בית קברות, אבל נאסר עליה להקים בית כנסת, מגבלה שהוסרה רק ב1712 כשהמלך אישר תמורת סכום עצום את הקמתו של בית הכנסת הציבורי הראשון בעיר- ברוזנשטראסה
במאה ה-18 התבססה בברלין קהילה עמידה ומגובשת, בין היתר כיוון שיהודים עניים לא הורשו להכנס לעיר, ואלו שירדו מנכסיהם גורשו ממנה, עדות לעושר הזה ניתן לראות בארמון אפריים שבו התגורר הצורף המלכותי. עם זאת, הקהילה היתה שמרנית, מסורתית וסגורה עד אמצע המאה השמונה עשרה, אז הוביל משה מנדלסון מהלך של פתיחות אינטלקטואלית, והניח את אבן הפינה לתנועת ההשכלה ששינתה ללא היכר את אופייה של יהדות גרמניה.
תוך דור או שניים היו יהודי ברלין לקהילה משכילה, המשולבת באושיות החברה הגרמנית- לא יהודית, והשפעתם נכרה בספרות, בהגות ובאומנות. בעשורים האחרונים של המאה השמונה עשרה אירחו נשים יהודיות אמידות בבתיהן סלונים ספרותיים ואינטלקטואלים, שבהם התארחו פילוסופים, משוררים וסופרים ואלו היו בין המקומות המבוקשים בברלין.
אבל עדיין, השתלבות היהודים בחברה לא הובילה לביטול מוחלט של המגבלות עליהם. בתחומים רבים, בהם הצבא, והאוניברסיטה, בלמו איסורים רשמיים את התקדמותם של היהודים למשרות קצונה, פרופסורה, או עורכי דין. והובילו בעקיפין לכך שיהודים רבים (כמו היינה, והצאצאים של משה מנדלסון) בחרו להתנצר כדי לקדם את השתלבותם בחברה. בעקבות המלחמות הנפוליאוניות () פורסם ב1812 צו המקנה אמנציפציה ליהודים, אבל רוב סעיפיו בוטלו לאחר 3 שנים, עם תבוסת נפוליאון ורק ב1869 הכריז ביסמרק על שוויון זכויות מלא ליהודים.
המרכז האינטלקטואלי והחומרי שהתפתח בברלין במאה ה-19 משך אליו יהודים רבים בעיקר ממזרח. למהגרים משטחי פרוסיה המזרחית (היום- פולין) והקיסרות האוסטרו הונגרית, נוספו בסוף המאה גם עשרות אלפי אוסט יודן אורתודוקסים עניים, שנמלטו משטחי אוקראינה ודרום רוסיה בעקבות סופות בנגב.
האוסט יודן זכו ליחס מזלזל מצד יהודי ברלין המבוססים והמשכילים, וכאשר התיישבו באזור השויננפירטל העני במזרח העיר, בחרו היהודים המבוססים לעבור לחלקיה המערביים של העיר(הרובע הבווארי, פאזננשטראסה)
עבור היהודים המבוססים היו השנים 1871- 1914 תור של זהב ממש, שבו היו חלק מהאליטה הברלינאית, והיו מעורבים בכל תחומי החיים ולא נתקלו לרוב באנטישמיות בחיי היום יום. יהודים ניהלו את הקה.דה.וה ובתי כלבו חשובים אחרים, שלטו בענף הטקסטיל והאופנה (עמוד 94), ואחדים כמו ג’יימס סימון ישבו סמוך לקייזר. השפעת היהודים על העיר היתה ניכרת גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, בתקופת רפובליקת ואיימר (364) ואז השתלבו בתנועת האוונגארד, באומנות הפלסטית ובקולנוע, בתיאטרון ובקברטים (עמ 128). אבל בשנים הללו לא היה ניתן להתעלם מניצני האלימות האנטישמית של הימין הקיצוני, בהם רצח שר החוץ היהודי וולטר ראתנאו ב1922.
המפלגה הנאצית שהאשימה את היהודים שתקעו סכין בגב האומה ולכן גרמניה הובסה במלחמת העולם הראשונה, ניצלה את המשבר הכלכלי של 1929 כדי לעלות לשלטו ארבע שנים אחר כך, ובכך תם החלום על השוויון והשילוב של 170 אלף היהודים שחיו בברלין ב1933.
הנאצים החמירו בהדרגה את המגבלות , והאיסורים כלפי הקהילה היהודית מחוקי נירנברג שאסרו על נישואין או יחסי קירבה בין נאצים ליהודים, דרך האריזציה וליל הבדולח ועד המשלוחים למחנות הריכוז וההשמדה.
כמאה אלף מיהודי ברלין היגרו מגרמניה עד 1939 (גל גדול אחרי ליל הבדולח- גם משפחת גולדשלאג מנסה להוציא ויזה ולא מצליחה). ומתוך אלו שנותרו נשלחו 55 אלף למזרח ורבים אחרים נרצחו בעיר ובסביבתה, או התאבדו בטרם הגיעו אליהם הנאצים. עם זאת, כמה אלפי יהודים שרדו בעיר, אם על ידי מחבוא, או על ידי זהות שאולה, ואם בזכות מחאת בני הזוג הלא יהודים.
לאחר השואה נותרה בברלין קהילה יהודית קטנה שככלה בעיקר עקורים ממזרח אירופה שבחרו להתיישב בעיר, יהודים ששרדו את השואה ובחרו להישאר, ובודדים שעזבו את גרמניה בשל הנאצים ושבו אליה בשנות החמישים. הקהילה התפצלה בין מזרח העיר למערבה ונותרה קטנה ומזדקנת- עד נפילת הגוש הסובייטי ב1990, דבר שהוביל להגירה מאסיבית של יהודים מברהמ לשעבר אל גרמניה ואל ברלין. בשנות ה-2000 הצטרפו צעירים ישראלים, הרבה מתחומי האומנות שנמשכו לתדמית הפתוחה והצירתית של העיר. כיום מעריכים שיש בברלין 40-50 אלף יהודים, ובערך 10 אלף ישראלים.
הקדמה עם תאריכים
קהילות עתיקות בגרמניה- שו”ם
מצבות של יהודים מהמאה ה-13 בשפנדאו
1573- גירוש כל יהודי ברלין לנצח
1671 גירוש יהודי ווינה והזמנת 50 המשפחות מווינה/ ייסוד קהילת ברלין
1712 (פרידריך החייל) בית הכנסת הישן (שנת 2000 מוצאים יסודות)
1743 משה מנדלסון נכנס דרך שער רוזנטל (2 מתוך 6 הילדים נשארים יהודים, 1 מתוך 9 הנכדים)
1778 הקמת בית הספר חינוך נערים- לימוד גרמנית
קהילה מבוססת במאה ה-18
1865 הקמת “עדס ישראל” מהקהילה הכללית בברלין (הרב הילדסהיימר)- קהילה נאו אורתודוקסית
1866 בית הכנסת החדש (גודל הקהילה דאז 28000(
1869- שוויון מלא ליהודים- ביסמארק
מאה 19- גל התנצרויות, חצי מהקהילה
סוף מאה 19- הגירה ממזרח אירופה, בפרט בסוף המאה ה19 לאחר סופות בנגב, פוגרומים ברוסיה, אוקראינה (1881)
1871- 1914- תור הזהב
ניהול הקה דה וה, בתי כלבו אחרים (טיץ, נתן ישראל), ג’יימס סימון (1851-1932)
בזמן רפובליקת וואימר: אוונגרד, אומנות, קברטים, רפואה (50% מהרופאים בשריטה), פוליטיקה- רצח וולטר רתנאו 1922 שר החוץ
1933- 170 אלף יהודים בברלין, 4% מאוכ’ העיר.
The Jewish population in Germany in 1933, including the Saar region, was about 505,000, less than 0.75 percent of the total population of 67 million.
1933 עליית היטלר.
1935- חוקי נירנברג
אוקטובר 38 -סילוק יהודים (בעיקר פולנים) בלי דרכון גרמני- (הרשל גרינשפן)
1938 ליל הבדולח
1939- כמאה אלף מיהודי ברלין מצליחים לעזוב עד פרוץ המלחמה, קשיים לעזוב אחר כך. בערך 60 אלף יהודים מכלל גרמניה יגיעו לארץ ישראל.
18.10.41- המשלוח הראשון למזרח 55 אלף יהודים נשלחים למזרח, כמה אלפי יהודים נותרים בעיר
2.43- הפסד הקרב בסטאלינגראד, ספין תקשורתי, ברלין יודנריין, 26 אלף יהודים עוד בברלין במפעלים ב1943. במשרדי הקהילה (1500-2000 איש) מרכזים בפברואר 43 את פועלי הכפייה היהודים שהיו נשואים לנשים אריות. פעם ראשונה ואחרונה שיש הפגנה נגד המשטר הנאצי.
4700 מתוך 11000 היהודים שנותרו בברלין הצליחו להימלט ולשרוד. מתוכם 1500 הסתתרו בברלין עד תום המלחמה.
קהילה קטנה, במזרח גרמניה, גדולה יותר במערב
1990- גל מברית המועצות, עד היום 40-50 אלף בברליןגם
Beginning of the comunity
אשית הקהילה ובית הכנסת הישן
הקהילה היהודית בברלין מאוד חדשה, הקהילות העתיקות בגרמניה הן במערב איפה שרש”י חי, קהילות שום- שפייר (שפיירא) וורם (ורמייזא) ומיינץ
מצאו מצבות ראשונות של יהודים במאה ה13. לא יודעים הרבה על התקופה הזו. מה שיודעים זה שב1573 גרשו את כל היהודים לנצח. 100 שנה בערך בפועל. 1671 מגרשים את כל יהודי ווינה. האלקטטור מזמין את 50 המשפחות העשירות ביותר וזו נחשבת לשנת ייסוד הקהילה בברלין. מאותה שנה יש נוכחות יהודית קבועה בעיר.
יש כמה מאפיינים שמלווים את הקהילה היהודית. מעולם לא היה בברלין גטו. לא בימי הביניים ולא במלחמת העולם השניה. בנוסף הטילו על היהודים הרבה הגבלות. כשהם הגיעו נאסר עליהם לבנות בית כנסת והם נאלצו להתפלל בבתים. נאסר עליהם להיות חברים בגלדות מקצועיות ונאסר עליהם לקנות שטחים חקלאיים ובתים. חוץ ממסחר הם לא יכלו לעסוק בתחומים רבים.
היו 18 שערים לעיר ויהודים יכלו להכנס רק דרך שער רוזנטל שער הבהמות.
Altesynagoue
שפרידריך החייל שבונה את הצבא הפרוסי צריך כסף הוא פונה ליהודים ומבקש כסף תמורת הזכות להתיר בניית בית כנסת. ביהכנס הראשון נחנך 1714. האישור הותנה בכך שביהכנ לא יהיה גבוה מהמבנים סביבו. בגלל שהיהודים רצו עזרת נשים בקומה שניה הם נאלצו לחפור קצת מתחת לאדמה. בית הכנסת נהרס לחלוטין רק לאחר מלחהע” 2. רוב בתי הכנסת לא נהרסו בליל הבדולח- ההרס הסופי הוא בשנות החמישים והשישים – במזרח ובמערב. בשנת 2000 עשו חפירות ומה שרואים זה היסודות המשוחזרים של ביתהכנ הראשון.
במאה ה-19, הקהילה היהודית בברלין גדלה במהירות ומנתה כ-28,000 חברים בסביבות 1860. בית הכנסת היחיד באותה תקופה כבר לא הציע מספיק מקום, ולכן בית הכנסת החדש נבנה ברחוב אורניינבורגר. באותה תקופה ניתן לבית הכנסת בהיידראוטרגאסה את השם Alte Synagoge.
בליל הפוגרום של 9./10. בנובמבר 1938 הוא לא נהרס. אחת הסיבות לכך הייתה כנראה המיקום המוגן באמצע חצר מוקפת בתים מכל ארבעת הצדדים. ב-20 בנובמבר 1942 התקיים התפילה האחרונה בבית הכנסת הישן. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא נהרס כליל.
מאז 14 בספטמבר 2000, לוח הנצחה ומתאר בית הכנסת המסומן באבנים בשטח ירוק מהווים תזכורת למקום תפילה זה. שרידי קירות היסוד נמצאים בהגנה על אנדרטה מאז 2011. [5]
Rosenstrasse womenprotet and Fubrikaktzion
פברואר 43 הצבא הגרמני מפסיד את אחד הקרבות הגדולים ביותר במלחה -בסטאלינגרד.בין מליון וחצי לשני מליון נפגעים רוסים וגרמנים. הציבור הגרמני מדבר על ההפסד הנורא. זו הנקודה המזרחית ביותר שהוורמכט הצבא הגרמני מגיע אליה ומשם הם יפסידו ויפסידו ויפסידו, עד שיפסידו את הקרב על ברלין. לקראת ההפסד הצפוי גבלס שר התעמולה בא להיטלר ואומר לו שצריך לעשות ספין תקשורתי כדי שאנשים ידברו על משהו אחר. הוא מציע להפו ך את ברלין ליודן ריין . ב1943 היו בברלין 27 אלף יהודים- שעבדו במפעלים. גבלס מציע לשלוח את כל היהודים להשמדה ולהביא במקומם עובדי כפייה פולנים ואז יצאו בהכרזה שברלין בירת הרייך נקייה מיהודים. היטלר מקבל את הרעיון וכך יוצא לדרך הפאבריק אקציון- אקצית המפעלים. הסס עובר במקומות שעובדים שם יהודים ושולחים אותם ישירות לאושוויץ להשמדה.
איפה שיש את האיש שיושב על הספספל- היו המשרדים של הקהילה היהודית ושם מרכזים אנשים מהמפעלים 1500 לאלפיים יהודים שהיו נשואים לאריות. הגברים לא חוזרים מיום העבודה, הנשים מבררות מה קורה ומבינות שהגברים מוחזקים כאן, ומגיעות לכאן. אנשי הסס חשבו שהנשים יתפזרו- פברואר וקר. הנשים מקימות משמרןת מחאה ומפגינות כמה ימים לאחר כמה ימים משחררים את הגברים היהודים שהיו נשואים לנשים אריות. יש היסטוריונים שטוענים שהיו משחררים את הגברים בכל מקרה, אחרים טוענים שההפגנה שחררה את הגברים היהודים. גם גבלס מציין ביומן שלו שההפגנה נראית רע מאוד- המיקום מרכזי, ליד אלכסנדרפלאץ וזה לפני שנבנו השיכונים. לנשים היה הרבה אומץ להפגין נגד המשטר הנאצי. זו הפעם הראשונה והאחרונה שיש הפגנה נגד המשטר הנאצי וגם במרכז העיר.
לציון האירוע הזה יש את האנדרטה .
יש סרט על המחאה.
או בוט- יהודי הצוללת,
הספספל- ביקורת על החברה הגרמנית, בוחר
שלא להסתכל.
ברוֹזֶנשטראסֶה (Rosenstr), כיום רחוב צר בין האקֶשֶר מרקט לאלכסנדרפּלאץ, ניצב בשנות ה־40 בניין משרדים ששימש את הקהילה היהודית בברלין, ומולו התרחש בחורף 1943 אירוע יוצא־דופן בתולדות התקופה הנאצית. ב־27 בפברואר רוכזו בבניין, במסגרת אקציית המפעלים, כ־2000 יהודים, רובם גברים, שהיו נשואים לבני־זוג אָריים או תוצאה של נישואי תערובת כאלה (מה שהנאצים כינו מישלינג). כשנודע דבר מעצרם החלו נשותיהם ואמותיהם האָריות להתקבץ מול הבניין, דרשו לראות את יקיריהן, ולא נרתעו גם כששומרי הבניין איימו עליהן בנשק. ההפגנה הספונטנית, אירוע נדיר בגרמניה הנאצית, נמשכה למרות מזג־האוויר הקר והמושלג, ומדי יום נוספו עוד מפגינות. החל מ־6 במרץ, אם כתוצאה מהמחאה או מסיבות אחרות (ההיסטוריונים עדיין חלוקים בשאלה), שחררו הנאצים את כל היהודים שהיו כלואים בבניין; רובם לא נשלחו למחנות ונותרו בחיים עד סוף המלחמה.
את הסיפור המופלא חשף היסטוריון אמריקני בספר שראה אור ב־1985, ושלוש שנים אחר־כך אישרו שלטונות מזרח גרמניה את תוכניתה של הפסלת אינגֶבּוֹרג הוּנצינגֶר להקים באתר אנדרטה בשם בלוק הנשים (Block der Frauen). באנדרטה, העשויה אבן־חול ורדרדה, נראים הגברים הכלואים והנשים המוחות, והיא מעוטרת בסמלים יהודיים ובטקסט המעלה על נס את כוחה של האהבה. האנדרטה ניצבת בגינה קטנה, במקום שבו עמד בניין המשרדים (שנהרס בהפצצות); עמודי מודעות משני צדי הגינה מוסיפים מידע (בגרמנית בלבד) ותמונות, וב-2017 הוצב בגינה גם לוח מידע באנגלית ובגרמנית.
Fabrikakzion
אקציית בתי החרושת (בגרמנית: Fabrikaktion) היא המונח המשמש לתיאור האקציה שבוצעה ביהודי גרמניה הנאצית האחרונים שגורשו מברלין בתקופת השואה, החל מ-27 בפברואר 1943. רוב היהודים שגורשו עבדו במפעלים בברלין שבגרמניה הנאצית או בארגון הרווחה היהודי. המונח נטבע על ידי הקורבנות לאחר מלחמת העולם השנייה. הגסטפו כינה את התוכנית “Große Fabrik-Aktion” (פעולת מפעל גדולה).[1] התוכנית אמנם לא הוגבלה לברלין, אך האירוע שהבליט אותה מאוחר יותר היה מחאת רוזנשטראסה בברלין.
רוזנשטראסה כיום: הבניין בו הוחזקו העצורים כבר אינו קיים. עמוד ליטפאס (אנ’) בצבע ורוד מנציח את האירוע.
רקע
בספטמבר 1942 נותרו כ-75,800 יהודים בגרמניה לשם עבודה כפייה בתעשיית הנשק. לקראת איסוף יהודי ברלין האחרונים לשם גירושם הקרב, הודיעה ממשלת גרמניה הנאצית לבעלי המפעלים כי עובדיהם היהודים, אפילו אלה הנשואים לגרמנים, יועברו לגור במחנות עבודה, וכי הממשלה תפעל במהירות להחלפתם בעובדי כפייה מהמזרח. בעלי המפעלים נדרשו להתכונן לביצוע ההוראה.[2] המשרד הראשי לביטחון הרייך תכנן שליחת רכבות גירוש רבות לריגה ולאושוויץ.[3] צורכי המלחמה דרשו את מרבית ציוד התחבורה, ולכן לא בוצעו הגירושים באופן מיידי, אך למפעלים הודיעו כי עובדיהם היהודים “יפונו” בסוף מרץ 1943.[2]
בתחילת 1943 כללה התוכנית 15,100 עובדים יהודים בברלין ו-5,300 מחוץ לבירה, כאשר מרביתם התגוררו בערים מרכזיות או במחנות עבודה. ב-20 בפברואר 1943, האובר-שטורמבאנפיהרר של האס-אס, אדולף אייכמן, שהיה ראש מחלקת משנה (Referat IV B4) של המשרד הראשי לביטחון הרייך, פרסם פרטים על “technische Durchführung der Evakuierung von Juden nach dem Osten” (נהלים טכניים לפינוי יהודים למזרח). במסגרת תוכנית זו, קבוצות היהודים הבאות נועדו לא להיכלל בגירוש:
יהודים בנישואין מעורבים (שהיו נשואים לנוצרים);
גלטונגסיודן (Geltungsjuden)(אנ’) - אנשים שנחשבו יהודים על פי חוקי נירנברג - שחיו עם קרובי משפחה אריים;
יהודים מעל גיל 65, אלא אם כן היו נשואים ליהודים מתחת לגיל זה;
יהודים שלחמו במלחמת העולם הראשונה ונשאו מדליות שהעידו על שירותם;
ורשימה שמית מיוחדת.
הגירוש
ברוב הערים נקראו היהודים ב-26 בפברואר 1943 להירשם למחרת אצל הגסטפו לבדיקת תעודות העבודה שלהם. בוורוצלב רוכזו רוב היהודים ללא אותות מוקדמים בבוקר 27 בפברואר באמצעות תפיסתם בביתם או במקום עבודתם והועברו לבית הכנסת. בדרזדן שימש מחנה העבודה הלרסברג (Hellersberg) לריכוזם. ברוב חלקי הרייך הסתיימו פעולות אלה לאחר יומיים.
בברלין החל ריכוזם של עשרת אלפים יהודים ב-27 בפברואר 1943 לקראת יום הולדתו ה-54 של הפיהרר שחל ב-20 באפריל. העצורים עבדו במפעלי תחמושת שונים.[4] העצורים הועברו לשישה מקומות ריכוז בברלין:
אולם קונצרטים שבעבר היה שוק מקורה.
מוסכים של בסיס הרמן גרינג.
אורוות ברחוב ראתנאואר (Rathenower).
בית הכנסת ברחוב לבצוב.
בית הקשישים היהודי (das jüdische Altersheim) ברחוב גרוסן המבורגר.
בית הקהילה היהודית ברחוב רוזן (Rosenstraße), לשם הובאו בעיקר יהודים שהיו נשואים בנישואי תערוכת לנוצריות.
“אקציית בתי החרושת” זכורה בעיקר בזכות מחאת רוזנשטראסה, בה נשותיהם “האריות” של אסירים יהודים הפגינו מול הקהילה היהודית ברוזנשטראסה בתביעה לשחרור בעליהן היהודים. כ-2,000 מעובדי מפעל התחמושת היהודים שנעצרו ב-27 בפברואר, היו בנישואין מעורבים, מה שגרם למחאה ההמונית ברוזנשטראסה[5] של נשים נוצריות-גרמניות שביקשו להגן על בעליהן היהודים.[6]
עובדי כפייה, גם כאלה שעבדו תחת האס-אס, נלקחו ממקומות עבודתם במהלך “אקציית בתי החרושת”.[7] קבוצה של עובדי כפייה יהודים בספריית המשרד הראשי לביטחון הרייך הובלה לאושוויץ באירוע זה. שני הגברים היהודים היחידים ששרדו, ניצלו על ידי נשותיהם הגרמניות.[8]
ניצולים
כ-4,700 מבין 11,000 היהודים שנותרו בברלין הצליחו להימלט ולהסתתר.[1] אומדן זה תואם את סיפורי הניצולים, שסיפרו שהוזהרו על ידי עמיתיהם ומנהליהם - במקרה אחד על ידי שוטר - זמן קצר לפני האקציה. רוב הנמלטים נלכדו. הגסטפו השתמש בשירות חיפוש ובעזרת משתפי פעולה יהודים. ההערכה היא שכ-1,500 יהודים מבין הנמלטים, הצליחו להסתתר עד סוף המלחמה וניצלו.
Mosses Mendehlsohn
1729-1786
Berlin 1743
מנדלסון הוא הדמות המייצגת ביותר את ראשיתו של העידן המודרני בתולדות יהודי אירופה. במישור הגרמני הכללי השתלב מנדלסון בשיח הנאורות הגרמנית בת זמנה, ופרסם ספרים ומאמרים שזכו להערכה ולתפוצה רבה, אך עם זאת התמודד עם גילויים של חוסר סובלנות כלפי מוצאו היהודי. במישור היהודי הוציא לאור את כתב-העת העברי המודרני הראשון “קהלת מוסר”, פרסם תרגום לגרמנית וביאור של חמשת חומשי תורה, וקיבץ סביבו חוג של תלמידים וממשיכי דרך, מהם קמה תנועת ההשכלה היהודית. מנדלסון נתפס מאז כאבי תנועת ההשכלה haskala, ודמותו ריכזה סביבה את ההתייחסות החיובית והשלילית לתנועה זו ולרעיונותיה.
באותם שנים נכנס דרך שער
רוזנטל משה מנדלסון.
אבי המשפחה הגיע בגיל 14 בעקבות רבו- הרב פרנקל. הוא נודע כעילוי, לימד עצמו גרמניצ, יוונית לטינית צרפתית ופילוסופיה. בתחרות מאמרים של האקדמיה הפרוסית למדעים הוא זכה במקום הראשון על Evidenz der metaphysischen Wissenschaften , הזוכה במקום השני היה עמנואל קאנט.
הפילוסופיה שלו- הוא כתב ספר בוא הביא ראיות להישארות הנפש, כונה סוקרטס או אפלטון הגרמני .
הוא התחבר עם המלומדים הנוצרים שרצו שהוא ילמד באקדמיה, אך המלך התנגד כי הוא יהודי. חבריו אמרו לו שהוא מושלם לאקדמיה אבל חסר לו דבר אחד- עורלה.
האקדמיה של ברלין בחרה בו ב-1771 להיות חבר מן המניין, אך פרידריך הגדול ביטל את הבחירה בגלל יהדותו (ולמעשה מעולם לא פגש אותו/ סירב לפגוש אותו). מעשה זה היה לו תזכורת בלתי-נעימה לכך שגם בחברה הגרמנית הנאורה של המאה השמונה עשרה עדיין הופלה לרעה מסיבות דתיות.
מנדלסון נחשב לאבי תנועת ההשכלה היהודית באירופה. הוא הוציא את כתב העת העברי הראשון באירופה קוהלת מוסר. הוא כתב את הביאור- תרגום התנך לגרמנית באותיות עבריות. כך יהודים למדו גרמנית ונחשפו לעולם ההשכלה הכללי.
קודם לכן היו תרגומים שכאלו ליידיש- והוא התייחס אליה כאל שפה מלוכלכת שלא יכולה להכיל את המורכבות של התנ”ך להבדיל מהגרמנית.
הוא מותקף על ידי הרבנים, אבל גם על ידי נוצרים ששואפים לנצרו בהמשך לריב הדתות. הוא טוען שהיהדות היא דת סובלנית מהנצרות כי היא מחייבת רק את המעשים ולא את ההשקפה
בזכותו של מנדלסון ברלין הופכת למרכז של השכלה יהודית. קשריו עם ידידיו הנוצרים ומעמדו בחברה הברלינאית נתפסו כראשיתו של תהליך האמנציפציה ליהודים.
בשנת 1778 הוקם בית הספר חינוך נערים המוסד היהודי הראשון שנלמדה בו השפה הגרמנית. נפתחו 12 בתי ספר כאלו ברחבי הממלכות דוברות הגרמנית. השפה הגרמנית היתה השער דרכו נחפשו היהודים לעולם הגרמני ועולם ההשכלה הגרמני. יהודי גרמניה היו מאוד גאים בגרמנית שלהם, היידיש היתה מעין גרמנית מקולקלת. אנשים חושבים שמנדלסון טבע את המשפט היה יהודי בביתך וגרמני בצאתך אבל המשפט נאמר כבר לפניו. מנדלסון האמין שאפשר להיות גם יהודי וגם גרמני. כמו שאפשר להיות קתולי גרמני או פרוטסטנטי גרמני. מנדלסון עצמו היה יהודי דתי ששמר תורה ומצוות והתנגד להתבוללות. מתוך ששת ילדיו 4 התנצרו ומתשעת נכדיו רק אחד נשאר יהודי.
לאחר מותו- הוא תואר כ”משה השלישי” (אחרי משה רבנו והרמב”ם). הרבה לאחר מותו- ביקורת:
. לאחר מותו, ובפרט ככל שהקצינו המשכילים המאוחרים בעמדתם השלילית כלפי המסורת ואף נעשו דאיסטים או פנתאיסטים (לעיתים אף פרוטו-רפורמים), התעצמה ההתנגדות למנדלסון. דמותו הפכה סמל האפיקורסות והמרידה בדת והגורם להתמוטטותה של היהדות המסורתית.
ביקורת נוספת- לא העלה את עניין הלאומיות היהודית
במאה ה19 חצי מהקהילה היהודית התנצרה. ההשכלה עצמה היתה אמורה להיות חלופה להטמעות בחברה הגרמנית. הם לא התנצרו מטעמים דתיים או אמונה בישו אלא כדי להפוך את החיים שלהם לקלים יותר, ללמד באונ’, להתחתן עם מישהו לא יהודי, כדי לעבוד בממשך. הם היו יהודים חילונים והפכו לנוצרים חילונים. אחד הנכדים של מדלסון הוא מנדלסון ברתולדי, שחיבר את מארש החתונה. רק יהודי יכול לחבר יצירה שתלווה נוצרים לחופתם. פליקס לא היה יהודי. הוריו הטבילו אותו לנצרות בגיל 6. הרבה יעצו לו להוריד את השם מנדלסון- יהודי מידי, והוא החליט להישאר איתו. הוא זה שהחזיר את באך לתודעה. חלק מהיצירות שלו הן בעצם של פאני - שכאישה לא יכלה לפרסם אותן.
הבן והנכד שנשארו יהודים- הם בנקאים.
JUDENPORZELLAN
כשפרידריך הגדול עולה הוא פותח מפעל לפורצלן. הוא מתחרה בשני מפעלים אחרים- לשלו קוראים KPM
Konigsche Porcelan manufaktur
אנשים לא קונים מהמפעל של המלך. הוא מוציא חוק שברגע שיהודים מתחתנים או כשנולד ילד, היהודים מחוייבים לקנות פורצלן בשווי טאלר- כמה מאות יורואים. היהודים נאלצו להסתפק בעודפים מהשנים הקודמות.
המלך פרידריך השני העביר בסוף
המאה השמונה עשרה חוק מפלה שחייב
יהודים לקנות פורצלן מהמפעל הלא כל כך מצליח שלו, על מנת לקבל אישורים כל שהם, טרום חתונה וכו’. המפעל המתחרה והמצליח יותר הוא Meissen Porcelain Manufactory
הפורצלן היה באיכות ירודה,
היהודים לא יכלו לבחור את מה שקנו, וזה נמכר להם במחיר מופקע לרוב- וזה נודע בשם JUDENPORZELLAN.
משה מנדלסון הפך להיות הבעלים של 20 קופי פורצלן שעברו בירושה במשפחה
Funny Mendelsohn Bartholody
אחותו של פליקס 1805-1847. היא הוגבלה בשל הגישה ששררה בעת ההיא כלפי נשים, ושהייתה גם נחלתו של אביה, שהיה סובלן, יותר מאשר תומך, של פעילויותיה כמלחינה. אביה כתב לה ב-1820 “מוזיקה כנראה תהפוך למשלח ידו [של פליקס, אחיה], בעוד שלך זה יכול להיות וחייב להיות רק כקישוט”. מאידך, אחיה תמך בה, כמלחין וכמבצע, אומנם בזהירות (לדבריו מסיבות משפחתיות) בפרסום עבודותיה תחת שמה שלה, אם כי מספר שירים שהלחינה יצאו לאור תחת שמו שלו. בתמורה, פאני מנדלסון סייעה לאחיה בביקורת בונה של יצירותיו.
schoinenfirtel
רובע האסמים בין רוזנטאלר שטראסה לאלכסנדרפלאץ קיבל את שמו בימי הביניים, אז שכנו אסמי התבואה (Grain barns) של העיר ליד כיכר רוזה לוקסמבורג בצפון הרובע. האסמים הוגלו מעבר לחומות העיר כדי למנוע מהשריפות התכופות בהן להתפשט לתוך העיר עצמה. עם השנים המקום הפך לשכונת עוני צפופה ומוזנחת, שבה הפשע פרח, כולל זנות, הימורים ושוד מאורגן. החל מסוף המאה התשע עשרה התגוררו במקום גם מהגרים יהודים ממזרח אירופה- אוסטיודן, שהתקשו למצוא דירה באזורים מבוססים יותר בברלין. האווירה ברחוב מתוארת בברלין -אלכסנדרפלאץ של הסופר היהודי אלפרד דבלין. אלו היו הימים האחרונים של הרובע, כי בשנות השלושים הוא חוסל בסדרת מיזמי בנייה שנועדו למגר את הצפיפות והפשיעה. הנאצים ניצלו את ההזדמנות להרחיב את הכינוי “שויננפירטל” גם לאזור היהודי המבוסס יותר ממערב לרוזנטאלרשטראסה כדי לקשור את היהודים עם הרובע המזוהה עם הזנות והפשיעה. לאחר מלחמת העולם לא השקיעו הקומוניסטים בשימור המבנים הישנים ברובע והוא שקע בהזנחה עד נפילת החומה. אז- בזכות מקומו המרכזי, הפך הרובע העני לשעבר לאזור מבוקש, שהיום רחובותיו הם בין היקרים בעיר. הבתים הישנים שופצו, ונפתחו גלריות, בתי קפה וחנויות מעצבים .
Robert gesner
רוברט גסנר, שצילם את הקטע הזה, היה צלם ויוצר קולנוע יהודי יליד ארצות הברית שתיעד קהילות יהודיות באירופה ובמזרח התיכון ואת עליית האנטישמיות בשנות ה-30, תוך שהוא מצלם תמונות וצילומי סרטים בארה”ב, פלסטין, אנגליה, צרפת , גרמניה, פולין, ליטא ורוסיה. בשנת 1936, שנתיים לאחר הטיול האירופאי הזה, הוא פרסם ספר שכותרתו כמה מהחברים הכי טובים שלי הם יהודים, המזהיר מפני האיום הנאצי. הוא גם היה תסריטאי והיה חלוץ בלימודי קולנוע, והקים את המחלקה לקולנוע באוניברסיטת ניו יורק ב-1941, שהציעה את התוכנית הראשונה לתואר ראשון בלימודי קולנוע בארה”ב.
hackasherhoffe
רוב היהודים האמדיים חיו במערב. ברוסיה 1880 סופות בנגב וקישנב. מאות אלפי יהודים בורחים מרוסיה, 2 שני אחוז יגיעו לארץ ישראל- העליה הראשונה והשניה. אבל הרוב המכריע יגיע לכאן. הקהילה היהודית המקומית מתביישת בהם. מאז מנדלסון הם מנסים להיות הכי גרמנים, ופתאום מגיעים אוסטיטודן, עם הלבוש, והיידיש. והם רוצים לשנע אותם מכאן. אחת מחברות הספנות הגדולות -באלין, הייתה בבעלות יהודית, והקהילה מממנת את השינוע שלהם לארה”ב- לחוף המזרחי. אולי הם הצילו אותם שני דורות לפני השואה?
חלק נשארו כאן. דאז היה מאוד עני ומוזנח. לא היתה צנרת, שירותים כל חצי קומה. בחצרות – יש עולם פנימי. היום אין כמעט שום סממן יהודי, אין יהודים שבהגדרה גרים כאן. מי שגר כאן לא היה בעל אזרחות גרמנית ואותם היטלר גירש עוד טרם המלחמה. בזיכרון הקולקטיבי- זוכרים את האיזור הזה כרובע היהודי.
זהו מתחם של שמונה חצרות
מקושרות זו לזו שהושלמו ב1906 שנועדו להקל על מצוקת הדיור ברובע שויננפירטל. שולבו כאן דירות מגורים, בתי מלאכה ושימושים מסחריים.. בשנות העשרים והשלושים כרבע מהדיירים היו יהודים ושכנה בו המנזה של אגודת הסטודנטיות היהודיות ובית המחסה לנערות של אגודת הנשים היהודיות.
היה גם תיאטרון יידי
לאחר מלחמת העולם השנייה, התדרדר מצב החצרות ורק אחרי איחוד ברלין התמקמו באזור אמנים. בשנות התשעים נעשה שיפוץ כללי ונפתחו בוטיקים, גלריות בתי קפה וכו’. במעבר בין החצר הראשונה לשנייה קבוע לוח זיכרון לאברהם גייגר ממייסדי הזרם הליברלי ובחצר השלישית שלט המספר על הנוכחות היהודית באזור וישנה תצוגה של מפעל KPM .
מחצר 6 כדאי ללכת אל חצרות הוורדים שם יש מתחם ששופץ בסגנון אר דקו.
Otto weidt
אוטו ווידט-
מפעל המברשות. הכל מקורי בפנים.
A pacifist, he managed to evade military service during World War I due to an ear condition. German working class. When he start to loose his vision- open the factory
המפעל מוקם ב36 בקרויצברג ועובר לכאן בשנת 40. משנת 39 הוא מעסיק בעיקר יהודים.
קצת יותר מ30 עובדים.
בכניסה- תצלום של אוטו ווידט והעובדים- לא מסתכלים למצלמה כי עיוורים. אוטו ווידט העסיק יהודים עברים וחרשים שלהם היה קשה יותר מלסתם יהודים. במפעל שלו ייצרו מברשות. הוא סיפק סחורה לוורמכט, והמפעל הוגדר כחיוני למאמץ המלחמתי. הוא עשה מה שיכול כדי לעזור לעובדים. סיפק מזון, מקומות מסתור. שיחד את הגסטפו כדי לדעת מתי יהיו הימים של המשלוחים – וסגר את המפעל בימים הרלוונטים. בסוף רוב העובדים נשלחו. הוא הצליח להציל כמה יהודים: אינגה דויטשקורן שעבדה אצלו כמזכירה- הוא דאג לה ולהוריה לדירת מסתור. היא עברה לאחר המלחמה למערב גרמניה, והיתה גם עיתונאית של מעריב הרבה שנים. היא היתה הרוח החיה בהנצחה של אוטו ווידט. אוטו ויידט העסיק אותה כמזכירה במפעל המברשות שלו ביוני 1941. לאחר מעצרם של עמיתיה העיוורים והחירשים ב-1942, אליס ליכט החליטה להסתתר יחד עם הוריה גיאורג וקטה ליכט. אוטו ויידט שכר מחסן בברלין-מיטה, שם הסתתרה משפחת ליכט מפברואר 1943. לגסטפו נודע עליהם שמונה חודשים לאחר מכן. המשפחה גורשה לגטו טרזינשטט בנובמבר 1943 וכעבור חצי שנה לאושוויץ-בירקנאו. אוטו ויידט רצה להציל את אליס ליכט. הוא נסע לאושוויץ והציע למכור את מברשותיו להנהלת המחנה. עם זאת, אליס ליכט כבר הועברה למחנה המשנה כריסטיאןשטאדט במחנה הריכוז גרוס-רוזן. באמצעות עובד פולני שלח לה ויידט הודעה כי הפקיד עבורה ביגוד אזרחי, כסף ותרופות ליד המחנה. כשנסגר מחנה כריסטיאנשטט בסוף ינואר 1945, הצליחה אליס ליכט להימלט. היא חוותה את סוף המלחמה בביתו של אוטו ויידט בברלין-זהלנדורף. בקיץ 1946 היגרה לארה”ב והקימה משפחה.ולאחר כמה שנים מגיעה לארץ וחיה שם עד 87, אז היא נפטרת.
אוטו ווידט החביא בתוך המפעל את משפחת הורן- 4 איש. עבדו במפעל והתחבאו בו בלילה. סטלה גולדשלאג ורולף אייזקסון מסגירים אותם, הם היו צמד תפסנים יהודים צדו בין 600 לאלפיים יהודים. סטלה- הרעל הבלונדי, הכירו יהודים, ידעו איפה יתחבאו וכו’.
משפחת הורן נשלחת לאוושוויץ בסוף ונרצחת שם.
סטלה מתאבדת בשנת 94 בגיל 72, כנראה לפני שהיה אמור להתפרסם עליה סרט דוקומנטרי. היא קופצץ מהחלון. היתה לה בת איתה לא היתה בקשר.
אוטו ווידט- נפטר שנתיים לאחר המלחמה. בשנת 71 היורשים שלו קיבלו אות חסיד עולם- לא יהודי, שהציל יהודים תחת סכנת חיים, שלא על מנת לקבל תמורה. חסיד אומות עולם זכאי לאזרחות כבוד.
גם על המעקה יש כתב ברייל.
***
2
אוטו ווידט, יליד רוסטוק, היה יצרן מברשות שאיבד בהדרגה את מאור עיניו ופתח בשנת 36 בית מלאכה בו הועסקו עיוורים , חרשים לקויי ראייה. מתוך ראיית עולם פציפיסטית והתנגדות לנאציזם הוא החל בשנת 39 להעסיק יהודים כדי לספק להם הגנה מגירוש למחנות כי בית המלאכה נחשב מפעל חיוני למאמץ המלחמתי . ויידט פעל ללוא לאות לרווחתם והצלתם של העובדים היהודים בבית המלאכה תוך סיכון חייו וחיי משפחתו. הוא הוכר בשנת 1971 כחסיד אומות עולם
אוטו ויידט שיחד אנשי בירוקרטיה נאצית לצורך הגדרת המפעל שבניהולו כעסק חיוני לשעת חירום, מה שאיפשר לו להעסיק יהודים כעובדי כפייה. עובדי כפייה קיבלו הגנה בשלב זה משליחה למחנות ריכוז והשמדה. משלוחי יהודי ברלין לגטו טרזינשטאדט ולמחנה ההשמדה אושוויץ התחילו ב18 לאוקטובר 1941. המפעל של אוטו ויידט ייצר מברשות לוורמאכט ולמחנות ריכוז והשמדה. לעובדה זו תהיה משמעות בהמשך.
המדיניות הנאצית כלפי היהודים החמירה מאוד בשלהי 1942, וזאת במקביל לתחילת ההפסדים של גרמניה במלחמה. התעמולה הנאצית טענה כל העת כי היהודים אשמים בפרוץ המלחמה. והנה, שלוש שנים לאחר פרוץ הקרבות, בלב הרייך, בבירת גרמניה, הייתה קהילה יהודית גדולה. האין כאן אבסורד? לפתרון הבעיה גויס קלווין ברונר שרכש ניסיון בוינה בהכחדת יהדות העיר. ואכן, קצב המשלוחים של יהדות ברלין הואץ מאוד. המשלוחים גדלו בהרבה לכאלף איש בכל פעם והם נעשים ישירות לאושוויץ. רבים מיהודי ברלין נשלחו בתחילה לגטו טרזינשטאט, שבשל מאפייניו הייחודיים ניתן היה לשלוח מתוכו ואליו גלויות ואף חבילות אשר עברו צנזורה קפדנית. אוטו ויידט נעזר בכך רבות לשמירה על קשר עם העובדים שנשלחו לשם.
‘אקציות המפעלים’ התרחשו בין נובמבר 1942 לפברואר 1943. בהם חלו פשיטות על מפעלים בהם מועסקים יהודים בעבודות כפייה, מעצר המוני של העובדים במפעלים אלה ושליחתם לאושוויץ. חלק מהיהודים הצליחו לרדת למחתרת ולהינצל מאקציות אלו. אוטו ויידט, שרקם בינתיים קשרים עם אנשים בגסטפו, הצליח לשחרר את אלו מעובדיו שנעצרו, או שהוא קיבל אזהרה מוקדמת על ביצוע אקציה והצליח להעלים את עובדיו.
רבים מעובדי המפעל נשלחו לטרזינשטאדט, ואוטו ויידט הרבה לשלוח להם חבילות אשר עליהן הם ענו לו בגלויות עם מסרים מוצפנים. כך עשתה גם אליס ליכט, לימים ברנר, שהייתה מזכירתו ושותפתו הקרובה למבצעי ההצלה עד למעצרה. אליס נשלחה לטרזינשטאדט ומשם לאושוויץ ולאחר מכן לכריסטיאנשטאדט, אך אוטו ויידט לא אומר נואש. במהלך כל ימי שהותה במקומות אלה הוא עושה את כל אשר לאל ידו להצילה! כשאליס ליכט בטרזינשטאדט הם התכתבו באמצעות גלויות והוא שלח לה חבילות מזון. כשהייתה באושוויץ אוטו ויידט הגיע לשם כדי להציע את מרכולתו לשלטונות מחנה ההשמדה אך הדבר לא הסתייע והוא חזר לברלין במפח נפש. למרבה המזל, כשאליס הגיעה לכריסטיאנשטאדט, אוטו ויידט הצליח לרקום קשרים עם איכר פולני אשר עבד במפעל בו אליס הועסקה כעובדת כפייה. דרך צינור הקשר הזה העביר אליה אוטו ויידט מזון, בגדים ואת כל הנחוץ להימלטותה בשעת הכושר.
גלויה מאושוויץ: חברים יקרים!
זה 24 שעות שאנו נוסעים אל מחנה העבודה החדש בירקנאו, משרד הדואר נוי-ברון. הפסיקו מיד לשלוח לי חבילות ושלחו הודעות, כמו שעשיתם עד כה, לכתובת הנ”ל. אנו מקווים שהעבודה תסתיים בקרוב ומחכים בשמחה לראותכם בבריאות טובה. מצב הרוח שלנו מצוין וכולם בריאים. ידיעות מכם יגיעו אלינו גם שם, אנו מחכים בחוסר סבלנות למכתבים, במיוחד מגברת צימרמן. אין כל צורך לדאוג, אתם יכולים לסמוך עלינו. אלפי ברכות – מאלכס, גיאורג, אקחה, דרישת-שלום לאלזה.
גם לאחר סיום המלחמה לא הפסיק לפעול למען קורבנות הנאצים: הוא הקים מכספו הפרטי מחדש בית יתומים ובית אבות לניצולי השואה ובצוואתו הותיר כסף לנרדפי הנאצים.
הגסטפו גילו כבר מספר מחבואים שאוטו ויידט אירגן ליהודים, כולל בתוך המפעל שלו. כיצד הוא לא הוצא להורג מיד? לשאלה זו מספר תשובות אפשריות.
ראשית, אוטו ויידט רקם קשרי עסקים עם מספיק אנשים מהפקידות הזוטרה בגסטפו בכדי שלא יהיה כדאי להם להסגירו.
שנית, ביכולתו של אוטו ויידט היה להשתמש בטענה שהוא עיוור ועל כן לא השגיח בנעשה סביבו.
ושלישית, קיים היה שוני ביחס השלטון הנאצי לאזרחי גרמניה לעומת היחס לאזרחי השטחים הכבושים. הנאצים לא רצו להתסיס את דעת הקהל
stella goldschlag
וטו ויידט התחיל לבנות חללים בתוככי המפעל בכדי לשכן שם את האנשים שהסתיר בבוא העת. בחדר בו אנו נמצאים למשל, הסתיר אוטו ויידט מאחורי ארון קיר משפחה בת ארבע נפשות. שמה היה משפחת הורן.
מובן מאליו שלחיות ארבע נפשות בתוך חדרון מאחורי ארון זה דבר קשה מנשוא, ואחד משני הילדים מתחיל בלילות להתגנב החוצה מהמחבוא לשאוף אוויר, שם הוא פוגש באחד המקרים בחורה. הבחורה מפצירה בנער שיעשה לה טובה: עליה למצוא מקום מסתור ללילה, היות שהיא יהודייה. הבחור הצעיר, כמו גבר אמיתי, אומר לה: “אל דאגה, אנחנו מסתתרים כאן בבית המלאכה מאחורי הארון ואת מוזמנת להצטרף”. העלמה אומרת בחיוך כובש: “הו, אני הולכת להביא את הדברים שלי ובאה”. והיא אכן הולכת, אך עם שובה היא מביאה את הגסטפו. לגברת קראו סטלה גולדשלג. כינויה היה “הרעל הבלונדיני”. היא נהגה לפתות יהודים שחיו במסתור, לגלות את מקום מחבואם ולהסגירם לגסטפו, בידיעה כמובן שמעשה זה הביא לרציחתם.
עיתונאי שלמד אתה באותו בית ספר יהודי, פוגש חברים מהכיתה בפגישת מחזור ושואל אותם מה עלה בגורלה של מלכת הכיתה, סטלה. הם מסרבים לענות, אך אט אט נודע לו על כל מעשיה. הוא מאתר אותה ומקיים אתה ראיון בו היא מצדיקה את פשעיה, אך זמן מועט לאחר הראיון היא שולחת יד בנפשה.
משפחה נוספת שאוטו ויידט ניסה להציל מנתה גבר עיוור, אישה רואה ושתי בנות. לגבר קראו אריך פריי. הוא היה בעל מקצוע מאוד רציני, בוודאי ביחס לאדם עיוור בגרמניה של אותם ימים. הוא עבד בבנק, אך הנאצים שללו ממנו את רישיון העבודה. הוא ניסה להימלט מגרמניה, אך בכל מקום סירבו לקבל מהגרים עיוורים, כולל בפלסטינה. “היישוב היהודי אינו זקוק למהגר עיוור”, כך פחות או יותר אומרו לו. כשאריך הבין כי לא יוכל להגר עם משפחתו, הוא שלח את בנותיו מחוץ לגרמניה. בת אחת הגיעה לקיבוץ שובל ואת הבת השנייה הוא שלח בטרנספורט הילדים לאנגליה. אריך עבד אצל אוטו ויידט וכשהתחילו אקציות המפעלים, אף אותו ואת אשתו אליזבת, אוטו ויידט הסתיר.
באפריל 1944, שנה וחודשיים לאחר אקציית המפעלים, הלשנה הביאה להסגרתם ביחד עם עוד 19 איש שהסתתרו באותו מחבוא.
ערב עלותו של היטלר לשלטון בשנת 1933, חיו בגרמניה כ-525 אלף יהודים. עם התגברות הרדיפות הצליחו קצת יותר ממחצית מהם לעזוב את גרמניה. בפרוץ המלחמה, ב-1939, נותרו בגרמניה כ-235 אלף יהודים, כ-80 אלף מהם בברלין.
קודם לעליית הנאצים ברלין הייתה עיר ליברלית ובינלאומית. אפילו בבחירות ה”חופשיות” האחרונות של מרץ 1933 לא זכו הנאצים ליותר מ-31% מקולות הברלינאים, לעומת 44% בממוצע הארצי ויותר מ-50% במרכזים עירוניים אחרים, כמו המבורג. עובדה זו מסבירה אולי מדוע הנאצים מעולם לא הקימו גטו ליהודי ברלין. תחת זאת היהודים המשיכו בסוג של חיים תחת דיכוי גובר והולך, שעה שהגסטפו קוטף אותם בקבוצות קטנות ושולח אותם, אלף איש בכל פעם, מזרחה לגטאות או למחנות.
-עד תחילת 1943 אוכלוסייתה היהודית של ברלין התדלדלה בהתמדה, אך עדיין נותרו אלפי יהודים שחיו ועבדו, רובם ככולם כעובדי כפייה בתעשיות המלחמה.
כל זה הגיע לסיום ברוטלי בפברואר 1943. יוזף גבלס, נאצי קנאי ושר התעמולה, אך גם הגאולייטר (מושל) של ברלין, דרש כי ברלין תהיה “נקייה” מיהודים. וכך, בשחר ה-27 בפברואר 1943, פשט הגסטפו על בתי החרושת שבהם עבדו היהודים, במה שלימים יכונה ה”פאבריק אקציון” (האקציה של בתי החרושת), עצר וריכז את יתרת יהודי ברלין ושלח אותם מזרחה.
אך למרות מבצע הריכוז הנרחב בברלין נותרו בצללים כמה אלפי יהודים במחבוא או תחת זהות בדויה. הם כונו “יו בואטס” (על שם הצוללת U Boat) ונאבקו, בדרך-כלל בסיוע חברים, זרים וקרובי משפחה רחוקים, לשרוד ולהתחמק מהגסטפו שניסה לצוד אותם.
לשם כך הפעיל הגסטפו טריק אכזרי במיוחד. תחת איומים, עינויים ופיתויים הוא החל לגייס יהודים שישמשו “מוסרים” (הם כונו “קצ’רס”) של אחיהם שבמסתור.
אחת המפורסמות וה”מוצלחות” שבהם הייתה צעירה בת 22 ושמה סטלה גולדשלג-קובלר. גולדשלג-קובלר נולדה לזוג מוזיקאים יהודים ממעמד הביניים של ברלין. לאחר עליית הנאצים לשלטון ניסתה המשפחה ללא הועיל לעזוב את גרמניה. משסולקו הילדים היהודים מבתי הספר הכלליים עברה סטלה ללמוד בבית הספר היהודי “גולדשמידט”.
היא הייתה יפהפייה וחברותית להפליא, התערתה בחיים החברתיים בבית הספר והכירה רבים מתלמידיו. עובדה זו עתידה הייתה לעלות לרבים מהם בחייהם.
פטר ווידן, חבר לבית הספר, אשר התמזל מזלו לעקור עם משפחתו לניו יורק לפני פרוץ המלחמה, כתב לימים ספר על סטלה גולדשלג-קובלר וקורותיה, וכך תיאר: “בבית הספר קראו לה מרילין מונרו. גבוהה, חברותית… עם עיניה הכחולות, שיניה שכמו נלקחו ממודעת פרסום של משחת שיניים, ועורה החלק היא הייתה יצירת אמנות… בלתי מושגת”.
עם פרוץ המלחמה נאלצה סטלה, כמו רוב יהודי ברלין שנותרו בעיר, להתגייס לעבודה בבתי החרושת למען המאמץ המלחמתי.
באקציה של בתי החרושת, בפברואר 1943, הצליחו סטלה ואמה, שעבדו באותו בית החרושת, לחמוק מן הגסטפו, וסטלה ירדה למחתרת. שם שרדה כשישה חודשים, עד שביולי 1943 נעצרה ביחד עם הוריה. לאחר שעברה עינויים קשים ובהינתן לה הבטחה כי הוריה לא יישלחו לאושוויץ הסכימה סטלה להפוך בעצמה ל”מוסרת”.
העובדה שחייתה במחתרת כשישה חודשים, והיכרותה עם רבים מהמתחבאים עוד מימי בית הספר היהודי, ביחד עם המראה, הקסם והאינטליגנציה הגבוהה, הפכו אותה למוסרת יעילה ומסוכנת במיוחד. “רעל בלונדיני”, כך היא כונתה בידי מפעיליה בגסטפו. בשנות פעילותה כמוסרת היא הסגירה בין 600 ל-3,000 “יו-בואטס”, שרובם ככולם מצאו את מותם.
עם תום המלחמה נעצרה סטלה על ידי שלטונות הכיבוש הרוסי ונגזרו עליה עשר שנות מאסר. בתום תקופת המאסר, עברה סטלה למערב ברלין, שם נעצרה ושוב נגזרו עליה עשר שנות מאסר, שאותן כבר לא ריצתה נוכח העונש הקודם.
חייה, שאותם קנתה במחיר חייהם של מאות אחרים, לא האירו לה פנים. חרף הבטחות הגסטפו, הוריה נשלחו למחנה טרזיינשטט, שם מצאו את מותם. בעלה ושותפה לעסקי ההסגרות, רולף איזקסון, כמוה יהודי, כמוה משתף פעולה של הגסטפו, נעלם כלא היה. בתה, שנולדה לה לקראת סוף המלחמה, נלקחה ממנה לאחר מאסרה. הבת, אגב, עתידה להתגלגל בדרך לא דרך לישראל.
סטלה נישאה עוד שלוש פעמים וחייתה את שנותיה האחרונות בבדידות ובעוני עד שקפצה מחלון דירתה בשנת 1994, והיא בת 72.
“עבורי היה חשוב להראות את סיפור רצח העם בכל הממדים… הגסטפו השתמש באנשים כמו סטלה כדי לבגוד ביהודים אחרים… ניתן לומר שהיא הייתה קורבן כפול. אבל בחרתי בה לא רק בתור דוגמה לנוהג הנורא הזה של הגסטפו לאלץ יהודים לבגוד ביהודים אחרים, אלא גם בגלל מה שקרה לה לאחר המלחמה. אחרי המלחמה היא הייתה קורבן של מערכת שנאה. היא הורשעה פעמיים על ידי בית משפט צבאי סובייטי וישבה עשר שנים בכלא, ואחר-כך שוב על ידי בית משפט בברלין. לאחר מכן היא חיה את יתרת חייה בבדידות, ואפילו בתה נמנעה מכל קשר עימה… איזה ניגוד לעומת אנשי הגסטפו, האחראים הישירים, אשר במקרים נדירים שבהם הועמדו לדין זוכו בדרך-כלל, ויכלו להמשיך בקריירות שלהם כחברים מלאים בחברה הגרמנית. קורבנות הטרור הנאצי היו קורבנות גם אחרי 1945, ולמבצעי הפשעים היו חיים טובים. זו הייתה שערורייה אמיתית והיה חשוב לי להראות זאת”.
