בגרות וזקנה- מושגים Flashcards
Presentism
“רובנו מתקשים לתאר עבר ששונה משמעותית מהיום” – תופעה שנקראת פרזנטיזם. לרוב בני האדם קשה לדמיין דברים ששונים מההווה, אז אנחנו “מלבישים” את ההווה במאפיינים אחרים כדי לדמיין את העתיד.
Projection bias
הטייה הנגזרת מפרזנטיזם, לפיה אנחנו מניחים שהאמונות, ההעדפות והרגשות שלנו בעתיד יישארו יציבים וידמו לאלו של היום.
אשליית קץ ההיסטוריה
יש לנו נטייה לחשוב שהגענו ל”סוף הדרך”, ושמה שהיה הוא שיהיה (“אני כבר לא אשתנה בשנים הקרובות”). זאת, אף שאנשים יודעים לומר בדיעבד שהם השתנו בעשר השנים האחרונות.
Prospection
חשיבה על העתיד. מדובר ביכולת אנושית שמייעלת את החיים שלנו: מאפשרת לנו לתכנן קדימה, ולייעל בחירות בין זמניות (כמו לארוז בגדים לטיול). הגדלת הספציפיות של דמיון העתיד משפרת תפקוד, וזה משהו שמתרגלים עם סובלים מחרדה (התכוננות לכל האפשרויות מפחיתה חרדה). חוסר בחשיבה עתידית אפיזודית מאפיין דיכאון מז’ורי. הפרוספקציה נחלשת עם עליית הגיל.
Intertemporal choice בחירה בין זמנים
לפעמים אנחנו נדרשים לבחור עכשיו בשביל אחר כך (למשל, ללמוד למבחן).
Future/Delay Discounting
פיחות הערך הסובייקטיבי של תגמולים כאשר מימושם נדחה לעתיד (בדומה למבחן המרשמלו - אחד שווה לנו יותר משניים כשמקבלים אותו מיד).
מצב ‘חם’ מול מצב ‘קר’
במצב “קר”, אנחנו חושבים שנתנהג בצורה רציונלית, אבל בזמן אמת (מצב “חם”) קשה לנו להתנהג כמו שחשבנו שנתנהג. למשל, נאמר שבוודאות נרקוד מוזר מול קהל בשביל 100 דולר, אבל ברגע האמת לא נעשה את זה.
פער אמפתיה
כשאנשים מקבלים החלטתו על העצמי העתידי שלהם, הם עושים את זה כאילו הם מקבלים החלטות על אדם אחר. בנוסף, המוח פועל אחרת כשאנחנו חושבים על עצמנו בעתיד מאשר כשאנחנו חושבים על עצמנו בהווה. ככל שמצמצמים את הפער הזה, אנשים מצליחים לתכנן יותר טוב את העתיד.
Transdiagnostic Process
אנשים שיש להם בעיה לחשוב על העתיד ולדמיין את עצמם העתידי פגיעים למגוון בעיות פסיכיאטריות שמשבשות את התפקוד שלהם. דחיית סיפוקים כ-Transdiagnostic process. מהצד השני, גם עודף חשיבה על העתיד הוא בעייתי (באנורקסיה, יש דחייה מתמדת של מזון במחשבה על העתיד).
גיל סובייקטיבי
בני כמה אנחנו מרגישים שאנחנו. כמעט אף פעם לא תואם את הגיל הכרונולוגי.
צעירים מרגישים מבוגרים יותר, ולהפך.
תחושה של הזדקנות מואצת קשורה לטראומה (וקורית לעתים ב-PTSD).
מבוגרים שמרגישים צעירים לגילם - קשור בבריאות ותפקוד טובים יותר.
שעון חברתי
השעון החברתי קוצב את חיינו, והחברה קובעת לנו מה לעשות ומתי. לכל אירוע עיתוי מתאים לפי נורמות החברה, וכשעושים דברים “לא בזמנם” זה מאוד בולט. השליטה של הגיל בחיינו נתפסת כטבעית ולא נתונה למשא ומתן.
On/off time
אירוע שמתרחש בעיתוי המתאים (on-time event) גורם לאנשים להרגיש טוב עם עצמם, ותורם לחיזוק הנורמות. לעומת זאת, כשדברים קורים לא בזמן הנכון (off-time event), אנשים מרגישים לא בנוח וגם נאלצים לספוג את התגובות של החברה.
Non-event
non-event - דברים שלפי התרחיש החברתי אמורים לקרות ולא קורים. גם הם מקבלים הרבה התייחסות – למשל, זוג שהתחתן ועוד לא הביא ילדים אחרי כמה שנים.
גילנות
“גזענות” כלפי גיל (גיל הוא נתון מפתח סטריאוטיפי). פעמים רבות מדובר בעמדות שליליות כלפי זקנים וזקנה. זאת, אף שגילנות קורית הן לצעירים (למשל, בתעסוקה) והן למבוגרים (למשל, סטודנטים מבוגרים).
Age free society
ההצעה של נויגרטן הייתה שנתקדם להיות חברה חופשית מגיל. היא האמינה שעם ההתקדמות והשיפורים ברפואה ובטכנולוגיה, דברים שבעבר עיגנו אותנו לגוף שלנו והגבילו אותנו יכולים להיפתר, ושאפשר להפסיק להפלות לפי גיל.
אמידה פרוספקטיבית ורטרוספקטיבית
אמידת זמן פרוספקטיבי - למשל, כשמבקשים מאנשים לומר מתי עברו 30 שניות. נמצא שאנשים בדרך כלל מעריכים את הזמן בהערכת חסר (נדמה להם שעברו 30 שניות כשבעצם עברו רק 15). זה יכול לקרות כשאנחנו מצפים שמשהו יקרה/ייגמר, דבר שגורם לנו להפנות קשב ל”סטופר הפנימי” שלנו שרגיש לזמן שעובר.
אמידת זמן רטרוספקטיבית - ככל שקורים יותר דברים, בדיעבד מרגיש לנו שעבר יותר זמן. ככל שיש יותר התרחשויות מובחנות, פרק הזמן מרגיש לנו יותר ממושך.
Ramping cells
תאים במוח שקשורים לשעון הביולוגי ולקוצבי הזמן הפנימיים שלנו. הם תוחמים את הקידוד של הזיכרון, וכך אנחנו זוכרים אירוע כיחידה אחת.
גבולות אירוע Event Boundries
יש כל מיני גבולות אירוע - למשל, כשיוצאים מחדר לחדר אחר, או כשמישהו אחר מצטרף לשיחה.
Doing vs. Being
ילדים לא נולדים עם התחושה של זמן, אלא זה דבר שמתפתח. התאמה בטרם עת לזמן המציאות עלולה להוביל להפרעות בתפיסת הזמן, ולתחושה שהזמן הסובייקטיבי והרצונות האישיים שלי יכולים להשפיע. לאנשים כאלה אין תחושה פנימית של “אני מכתיב מה אני עושה”, והם צריכים שיפעילו אותם וכל הזמן להיות בעשייה (doing), כי הם לא יודעים “פשוט להיות” (being), ולהרגיש שיש להם גרעין פנימי משמעותי שיש לו יכולת להשפיע על העולם מסביב.
מבחן העיגולים של קאטל
חשבו על העבר, ההווה והעתיד כשלושה עיגולים, וציירו אותם באופן המדגים את היחסים ביניהם. בודקים כמה יש חפיפה בין המעגלים, ואת הגודל שלהם. ממבחן זה ניתן להסיק על תפיסת הזמן של האדם ועל היציבות שלה. למשל, חיבורים בין המעגלים יכולים לתת תחושה שהאדם מרגיש רציפות.
מיקוד זמן
המידה היחסית שבה האדם עסוק, חושב מתייחס ומשקיע אנרגיה בכל אחד מהזמנים. הוצע כתכונה שיכולה לאפיין את הפרט, כהבדל אינדיבידואלי.
שאלון מימדי הזמן (זימברדו)
זימברדו הציע שיש חמישה סוגים שונים של עמדות כלפי הזמן, והמיקוד הוא יחסי. ככל שאתה יותר מושקע באחד מהם, הוא העיקרי שלך, והפרופורציות משתנות.
התיאוריה הפסיכו-חברתית של אריקסון
הקונפליקט בגיל ההתבגרות - בין זהות לבין בלבול תפקידים. לפי אריקסון, האדם נדרש לבחור את זהותו ולהתחייב אליה. בעיני אריקסון, המחויבות היא סימן ההיכר של אישיות מגובשת ושל זהות.
הקונפליקט של הבגרות המוקדמת - אינטימיות מול בדידות, איך ליצור אינטימיות ולאבד את עצמנו בתוך אדם אחר. החלופה היא בדידות. המטלה בבגרות הצעירה - למצוא אדם אחר ולמזג איתו את הזהות שלנו. לפי אריקסון, האישיות אמורה להשתנות כתוצאה מהצלחה או כישלון בתפקיד הזוגי שהחברה מטילה עלינו.
בגיל העמידה - האתגר בגילאים האלה הוא פוריות מול קיפאון, להרגיש שאתה פרודוקטבי. הכוונה היא לא רק ללהביא ילדים, אלא גם ללהטביע חותם, לעשות משהו מועיל. מי שמצליח להיות פורה מפתח בתוכו תכונת אישיות של אכפתיות מאחרים, ולעומת זאת מי שלא מצליח בכך מתמקד בעצמו, ומרגיש סטגנציה ותקוע במקום.
האתגר בגילאי הזקנה (50+) - “אחדות האני” מול ייאוש. לפי אריקסון, השלב האחרון בהתפתחות הפסיכולוגית הוא התכוננות למוות. האתגר בשלב זה הוא להרגיש שלמות עם החיים ועם מה שעברת בתקופה של ההתקפה על הזהות. מי שמצליח לעשות זאת מפתח תבונה wisdom ו-Integrity, התחושה של ביטחון בחיים מלאים ובהשלמה עם הדרך. מי שלא מצליח בכך פגיע לתחושת ייאוש, כי אין לו הרבה הזדמנויות לתקן.
choice overload
ככל שיש יותר אפשרויות בחירה, יותר קשה להחליט. האפקט הזה מתעצם עם העלייה בגיל (יותר סביר שאדם צעיר ירצה לשמוע חלופות לטיפול רפואי מאשר אדם מבוגר).
שיתוק בחירה
והימנעות מהחלטה decision aversion
ריבוי האפשרויות גורם לנו לשיתוק בחירה – אנחנו מרגישים שזה “גדול עלינו” ואנחנו נמנעים מלקבל את ההחלטה.
פרדוקס הבחירה
כשמוצגות בפנינו שלוש אפשרויות ושתיים מהן טובות מדי, אנחנו נמנעים מלבחור ביניהן והולכים על בררת המחדל (האפשרות השלישית).
אפקט ההפרדה disjunction
חוסר יכולת לנמק את ההכרעה ישפיע על מידת הנכונות להגיע אליה ולעמוד מאחוריה. אנשים מפרידים בין תרחישים, למרות שהתוצאה זהה.
כהנמן וטברסקי ביקשו מסטודנטים להחליט אם לצאת לחופשה בהוואי בשלושה מצבים:
1. הצליחו במבחן
2. נכשלו במבחן
3. עדיין לא קיבלו את תוצאות המבחן
הסטודנטים בשני המצבים הראשונים ענו “כן”, ובמצב השלישי דחו את קבלת ההחלטה.
maximizers & satisfiers
maximizers - אנשים שסגנון החלטת ההחלטות שלהם הוא כזה שהם רוצים לבחור את החלופה הכי טובה. maximizers אף פעם לא מרוצים, כי אף פעם אין נקודת סיום.
satisfiers - רוצים לבחור את החלופה הטובה דיה. satisfiers מפסיקים לבדוק אפשרויות נוספות מרגע שמצאו אחת שעומדת בדרישות.
הטיית ההשפעה
והטיית המשך
כהנמן זיהה זיהה שני איומים עיקריים על שיקול הדעת שלנו שגורמים לנו לטעות בניחוש שלנו של מה נרצה בהמשך. אנשים מניחים שדברים שיקרו להם ישפיעו עליהם רגשית בצורה חזקה, וככל שהם ישפיעו חזק יותר - כך גם משך ההשפעה יהיה ארוך יותר. בפועל, גם דברים טובים וגם דברים רעים משפיעים עלינו הרבה פחות ממה שחשבנו. זה קורה בגלל התרגלות.
immune neglect
אנשים לא מספיק מודעים לכוחם של מנגנוני ההגנה שלהם. אנשים מצפים שבעיות גדולות יאפילו על טרדות קטנות. למעשה, כשדברים באמת קשים קורים, אנחנו מתגוננים.
פרדוקס אזור בטא
קל יותר להתאושש מסבל אקוטי מאשר מדברים פחות אינטנסיביים. דווקא החוויות היומיומיות יכולות מאוד להכביד על המצב הנפשי שלנו. הלחץ המצטבר של הדברים הקטנים מעכיר מאוד.
תיאורית רמת ההבניה – ליברמן וטרופה
אירועים בעתיד הרחוק נתפסים ברמת הפשטה גבוהה יותר מאירועים בעתיד הקרוב (כלומר, בצורה יותר מופשטת ופחות קונקרטית). למשל, כשנותנים לסטודנטים לבחור נושא לעבודה, בזמן הקרוב הם מעדיפים עבודה קלה ומשעממת, ובזמן הרחוק הם מעדיפים עבודה קשה ומעניינת.
מודל SMART
מודל שימושי בהתערבויות שנועדות לקדם שינוי התנהגותי בפועל. כדי להגדיל את הסיכוי שאדם באמת יעשה שינוי בחייו, צריך לרדת לפרטים של איך זה יראה. ככל שהתכנון יותר מפורט, גדל הסיכוי לממש אותו. המטרה צריכה להיות ספציפית, מדידה, אטרקטיבית, ריאלית ומגובה בלוח זמנים.
חרטה
חרטה היא שילוב של תוצאה שלילית + האשמה עצמית. בקבלת החלטות, אנשים מנסים למזער חרטה, והם מרגישים שאם לא יקבלו החלטה הם לא יתחרטו, אבל למעשה גם החלטה פאסיבית זו החלטה.
חרטה היא תוצאה של היכולת להשוות בין המצב הקיים לבין מצבים טובים ממנו שיכלו להתרחש (חשיבה קאונטר-פקטואלית). ככל שקל יותר להשוות לחלופה, וככל שקל לנו יותר לחשוב איך היינו מונעים את התוצאה השלילית, החרטה קשה יותר.
אפקט זייגרניק
החרטה על חוסר פעולה גוברת כל פעם שאנחנו חושבים על כך. דברים שסיימנו נמחקים מהזיכרון כי סיימנו אותם, אבל דברים שעדיין פתוחים נשארים לנו בראש.
דחיינות
הימנעות מרגשות שליליים כלפי משימות טעונות. . דחיינות היא אסטרטגיית ויסות רגשי. דחייה מפחיתה רגשות שליליים, ומהווה חיזוק שלילי, “פרס” קטן ורגעי.
פרדוקס הרווק/ה הנחשק/ת
המצב שבו דווקא המועמדים הכי אטרקטיביים הרבה פעמים מתקשים יותר למצוא את האחד ונשארים יותר זמן בשוק.
Evaluability
מתמקדים במה שניתן למדוד ולהשוות בקלות, מחליטים על סמך תכונות שטחיות שחשיבותן מעטה. זהו שיווי משקל גרוע – אסטרטגיה שכל השחקנים נוטים להתכנס אליה ושאינה מניבה לאף אחד את התוצאות הרצויות.
Linguistic synchrony
נוצר דמיון במילים ובביטויים בין פרטנרים. סגנון דיבור דומה ומחוות דומות מגבירים את המשיכה. התאמה לשונית נמוכה יותר קשורה לסיכוי מוגבר לפרידה.
אפקט רומאו ויוליה
ככל שההורים מתנגדים יותר לקשר, כך הקשר לוהט יותר.
תיאוריית החליפין
אחת התיאוריות החזקות לגבי זוגיות מתארת שוק חופשי של חליפין – אנשים מחפשים את האדם שיהיה העסקה הכי טובה שהם יוכלו להשיג. אנשים מנסים להשיג אדם שהוא שווה ערך להם בשוק האטרקטיביות. הסיבה שאנחנו שמים לב לזוגות לא מתאימים היא שהם שוברים את הדפוס.
הומוגמיה
אנחנו מעדיפים להיות עם אנשים שדומים לנו, בכל זמן ובכל היבט (השכלה, גזע, התנהגויות בריאות וכו’), ובפרט בתחום הרומנטי. רוב האנשים בזוגיות עם אנשים שדומים להם, וככל שהם יותר דומים הזוגיות קלה יותר.
Assortative mating
משיכה של בני זוג שיש להם תכונות דומות.
זולת מפר שלווה
יש רצון להמשיך להיות מופתע מבן הזוג. לראות את בן הזוג באור אחר ומפתיע מגביר משיכה.
משולשי האהבה של סטרנברג
יש שלוש צלעות שמרכיבות אהבה: תשוקה, אינטימיות ומחויבות. הן מרכיבות כל סוג אהבה בחיים, וההבדל ביניהן הוא המינון היחסי של המרכיבים. באהבה רומנטית מושלמת יש איזון בין שלוש הצלעות. הוצע שזה מבנה ליבה אוניברסלי שמכוון לקיומו של בסיס ביולוגי בעל חשיבות אבולוציונית.
עקרון ההשקעה החברתית
כספי עשה אופרציונליזציה לתיאוריה של אריקסון. לפיו, מי שמצליח למלא את התפקידים החברתיים לפי הסדר ולעמוד בציפיות החברתיות מתוגמל על כך.
אפקט ירח הדבש
כמעט לא נפרדים בשנה הראשונה אחרי החתונה, זו תקופה ראשונית עם סיכון פרידה נמוך יותר.
גירוד שבע השנים
בדרך כלל, מה שמשאיר אנשים ביחד הם דברים שפחות מבוססים בעשר השנים הראשונות לזוגיות, כמו רכוש משותף, תחושת מחויבות, וילדים. הרצון להיפרד מבשיל להחלטה להתגרש אחרי עשר שנים.
הטיית הזמינות
במחקרים שבהם בודקים איזה אחוז מהפעולות אנשים עושים לעומת בני הזוג, סוכמים את הדירוגים של בני הזוג ומקבלים בערך 200% - כל צד מרגיש שהוא עושה יותר. זו הטיית הזמינות – יש קשר בין מספר הדוגמאות שהעלה כל אחד מבני הזוג (זמינותן) לבין מידת ההטייה שהתגלתה לגבי אותה פעילות.
Gray divorce
גירושין לאחר 30 שנה או יותר. הוצעו לכך כל מיני סיבות – עלייה בבריאות ובתוחלת החיים (“עוד לא מאוחר לפרק ב’”), עצמאות כלכלית של נשים (כבר לא תלויות בבעלן).
פיקוח חברתי
פיקוח חברתי על התנהגויות בריאות הוא משמעותי, וקשור בבריאות טובה יותר. בדידות גורמת לעלייה בהתנהגויות מזיקות כמו עישון וצריכת אלכוהול.
מספר דאנבר
מספר האנשים שבני אדם נועדו להיות איתם בקשר, בערך 100 איש.
הומופיליה
נטייה להתחבר לאחרים הדומים לעצמי (בגיל, בגזע, במגזר, בדת ובעיסוק).
Attraction-similarity effect
בני אדם מחפשים בני אדם כמותם. מרבית החברים חולקים שפה, שורשים גיאוגרפיים, רמת השכלה, תחומי עניין, השקפת עולם, טעם במוזיקה וחוש הומור. חברים הכי טובים דומים במידת האטרקטיביות במראה החיצוני, ביצירתיות, באינטליגנציה, בהשכלה, בפתיחות החברתית וברמת האופטימיות. המוח של חברים טובים פועל אותו דבר בתגובה לאותו סרטון, ברמה שמאפשרת זיהוי, יותר מאשר בני זוג.
מבחן שדה התעופה
המחקרים מראים שגם אינטרקציה שטחית ומינימלית, “שלום” בשדה התעופה - קשורה ברווחה סובייקטיבית גבוהה יותר.
“The strength of weak ties”
הכוח המפתיע של קשרים חלשים – גם אינטראקציה מינימלית קשורה ברווחה סובייקטיבית גבוהה יותר.
The Interpersonal Competence Questionnaire
שאלון היכולת החברתית
ישנם חמישה תחומי יכולת חברתית:
1. יזימת קשר
2. לסרב לעשות משהו שאינך רוצה
3. להיחשף
4. לתמוך
5. לנהל קונפליקט
אנשים עם סגנון התקשרות בטוח בדרך כלל טובים בזה יותר. מי שטוב בזה נהנה מיותר רווחה נפשית. אנשים ביישנים מתקשים לשתף.
emerging adulthood
מעבר הדרגתי בין גיל ההתבגרות לבגרות סופית, פרק חיים שלם שמוקדש לחיפוש עצמי. זו תקופת מעבר נוספת, בה אנחנו לא ילדים על פי החוק, אבל לחברה אין בעיה להתייחס אלינו כאל ילדים (אחרי גיל 18). תקופה זו באה לידי ביטוי בדחיית גיל הנישואין וגיל ההורות, קושי לצאת מבית ההורים וכו’.
אפקט הבומרנג the refilled nest
אי עזיבת ילדים בוגרים את הבית או חזרתם אליו לאחר שעזבו.
משבר רבע החיים
לפיו, בגילאי 20-30 עוברים משבר בגלל שאנחנו נדרשים לשנות הרבה דברים בחיים ולקבל החלטות קשות.
אשליות (גולד)
הטרנספורמציות שאנחנו עוברים בגילאי 20-30 מובילות אותנו מבחינה פסיכולוגית להתפכח מאשליות שהיו נכונות וחיוניות, אבל כבר לא משרתות אותנו. בהדרגה, אנחנו משחררים מהן ונאלצים לקבל את המציאות כפי שהיא. הרעיון של גולד הוא שהאשליות הן פונקציונליות – לא צריך להתפכח מהן בטרם עת. אנשים שהאשליות האלה מתנפצות אצלם מוקדם מדי מפתחים ייאוש.
אשליות לדוגמה: “תמיד אשתייך להוריי ואאמין בדרכם”, “יש להגשים את ציפיות הוריי, והם יצילו אותי אם משהו ישתבש”, “החיים פשוטים וניתנים לשליטה”, “אין רע / אין מוות בעולם”.
תיאוריית הכאוס לעבודה
קשור להתפכחות מאשליית “החיים פשוטים וניתנים לשליטה”. רוב האנשים “מתגלגלים” לעבודות שהם עובדים בהן. אנשים לא הגיעו לעבודה שלהם כי הם באמת כיוונו להגיע אליה.
העשור המגדיר defining decade
שנות ה20 לחיים מוגדרות בתור העשור המגדיר – לדברים שעושים בעשור הזה יהיו השלכות לכל החיים.
Reminiscence bump
יש נטייה לשלוף סרטים, שירים וספרים שהכרנו בשנות ה-20 לחיינו הרבה יותר בקלות מאשר מתקופות חיים אחרות.
Rush hour of life
המטלות ההתפתחותיות לא מתחלקות באופן שווה לאורך מחזור החיים, אלא מרוכזות בהתבגרות ובבגרות הצעירה. בין גילאי 18-30 צריך לקבל את מרבית החלטות החיים הגדולות והמכריעות, בכל התחומים.
Deaths of despair
בארה”ב יש עלייה דרמטית בתמותה של מבוגרים במה שמכונה “מוות מייאוש”, אנשים שלא מצליחים לקבל את ההחלטות ולהרגיש שהם עולים על המסלול.
עיקרון ההמשכיות המצטברת
מגמה התפתחותית של עלייה ביציבות בתכונות האישיות, כאשר יש לסביבה אפקט מייצב. הסביבה עוינת שינויים, והיא הופכת את האדם ל”עוד יותר” מי שהוא.
יציבות במדרג VS יציבות נורמטיבית
יציבות במדרג – המיקום היחסי שלך בתכונות מסוימות בהשוואה לקבוצת ההתייחסות. יציבות נורמטיבית – היציבות של כל הקבוצה של בני הגיל. היא כמו פקטור – אם נותנים פקטור, כולם עולים וכל העקומה זזה, אבל אנשים עדיין שומרים על המיקום היחסי שלהם (כלומר, יש יציבות במדרג).
עיקרון הבגרות/ההבשלה maturity principle
תכונות אישיות שקשורות למטלות התפתחותיות כן משתנות. למשל, עם קבלת האחריות על ילדים והתא המשפחתי, אנשים עולים במצפוניות ובנעימות ויורדים בנוירוטיציזם. בנוסף, אקסטרוברסיה ופתיחות עשויות להיות שימושיות למציאת בן זוג. כלומר, כמו שאריקסון ניבא, התכונות שרוב האנשים נדרשים למלא בבגרות משנות אותם.
משבר גיל העמידה
בגיל הביניים נמצאים בשלב של career maintenance, האטה בהתקדמות וגם שיא הקריירה. אליוט ז’אק טבע את המושג “משבר גיל העמידה” וטען שבגיל הזה מתחילים להבין שהמוות הוא השלב ההתפתחותי הבא.
משבר אמצע החיים
לפי לוינסון, משבר אמצע החיים הוא תוצאה של הערכת העבר: “מה עשיתי עם חיי?”, “האם השגתי את מה שרציתי ומימשתי את עצמי?”. האדם מעריך מחדש את מצבו ביחס לחלומותיו. אם התשובה לשאלות האלה היא לא, האדם עלול לחוות תחושה של משבר.
עקומת U של האושר
שביעות הרצון מהחיים דועכת בשני העשורים הראשונים של החיים הבוגרים, ונקודת השפל מגיעה בין הגילאים 39-57. בהתאם, שיעורי דיכאון וחרדה הם הגבוהים ביותר באמצע החיים.
הקן המתרוקן
חשבו שאנשים נהיים יותר עצובים כשהילדים עוזבים את הבית, אבל זה מיתוס שהופרך. למעשה, נמצא שהקן המתרוקן תורם לבריאות הנפש ולשביעות הרצון של ההורים.
The intergenerational stake
הורים מדווחים שיחסיהם עם ילדיהם חיוביים יותר, בהשוואה לדיווחי הילדים על יחסים אלה. מדובר בהערכת יתר שהורים עושים לטיב היחסים עם ילדיהם. נכון גם בקשר בין סבים לנכדיהם.
sandwich generation/generational squeeze
מצד אחד הילדים לא עוזבים את הבית (אפקט הבומרנג), ומצד שני תוחלת החיים עולה וההורים הולכים ומזדקנים, וצריך לטפל בהם. זה יוצר דאגה ולחץ וגובה מחיר רגשי.
Life review
הנטייה האנושית לקראת סיום החיים לשחזר ולזכור אירועים מהעבר, לעשות חיבורים בין העבר להווה.
Fading affect bias
זיכרונות הקשורים לרגשות שליליים (לא טראומה) מתפוגגים מהר יותר.
נוסטלגיה
הנטייה הכללית להעלות זיכרונות חיוביים בולטת בעיקר כשחשים אי נוחות בהווה. היא אמצעי לוויסות רגש ולהגברת אופטימיות.
תיאוריה גרונטולוגית ראשונה, קאמינג והנרי – תיאורית ההתנתקות Disengagement
המאפיין של הפסיכולוגיה של הזקנה הוא להתנתק - מהעבודה, מהחברה וכו’. לפיה, מדובר באינטרס משותף של החברה ושל הזקן, מוטיבציה הדדית שווה. זו התיאוריה הכי גילנית.
La dolce vita effect
ירידה במצפוניות אחרי גיל הפרישה.
תיאוריה גרנטולוגית שנייה, יונג – אינדיבידואציה
לשיטתו של יונג, התהליך שמתחיל להתרחש בזקנה הוא תהליך של הפיכה לאינדיבידואל. המבוגרים והזקנים חופשיים לחקור ולגלות מי הם באמת ואיזה פוטנציאל יש להם, בגלל שאין עליהם את העין הבוחנת והמגבילה של החברה. כשאנחנו צעירים אנחנו לא פנויים להיכרות העצמית הזו (השעון החברתי וכו’).
ויסות עצמי
לפי יונג, בגיל הזקנה אנחנו צריכים להתחיל לווסת את עצמנו וכבר לא יכולים להסתמך על החברה. ויסות עצמי הופך חשוב במיוחד בשנים שלאחר הפרישה, כי אין מי שיעשה זאת עבורנו (מסגרות שונות, עבודה וסדר יום קבוע).
תיאוריה גרנטולוגית שלישית, נויגרטן – פעילות
הזדקנות מוצלחת היא הזדקנות שקשורה בפעילות. ככל שאדם יותר פעיל, זקנתו טובה יותר. הדרך היעילה לפעילות היא המשכיות – לא להפסיק להיות פעיל. נויגרטן טוענת שככל שהאדם מצליח בזקנתו לשמר ולקיים יותר אלמנטים מחייו, מצבו טוב יותר.
תיאוריה גרנטולוגית רביעית, באלץ ובאלץ - אופטימיזציה סלקטיבית עם פיצוי
לא כולנו מסוגלים להמשיך ולתחזק את כל מה שעשינו: רוב האנשים מרגישים איזושהי שחיקה. התיאוריה של אופטימיזציה סלקטיבית עם פיצוי מציעה שהאתגר בזקנה הוא לבחור במה להמשיך, לבחור על מה לוותר ולהיעזר (בטכנולוגיה/באנשים אחרים) כדי לשמר את מה שבחרנו כמשמעותי לנו ולזהות שלנו (למשל, להמשיך להופיע, אבל רק עם מקבץ קטן וקבוע של יצירות אהובות במיוחד).
שליטה ראשונית ושליטה שניונית
שולץ מציע שסגנון השליטה בזקנה הופך לפחות ראשוני - הזקן פחות מכתיב את הסיטואציה (שליטה ראשונית), אלא מתאים את עצמו אליה (שליטה שניונית).
אפקט החיוביות
ככל שהזדקנו, אנשים דיווחו על יותר רגשות חיוביים, ונטו פחות לחרדה, כעס ודיכאון. בגיל זקנה, רמת הרווחה הנפשית גבוהה יותר מאשר בגילאים הצעירים (קשור לעקומת ה-U של האושר).
פרדוקס התחלואה והתמותה
תוחלת החיים של נשים ארוכה יותר מזו של גברים, וזאת למרות שנשים מדווחות שהן חולות יותר מגברים.
מוות טוב
יש תפיסה ש”מוות טוב” הוא מוות בשינה, שקורה בפתאומיות ובבית, ושלא נדע שזה קורה.
כלל השיא-סוף
לפי כהנמן, הזיכרון נותן משקל יותר גדול לסופים. בהתאמה, אנשים מעריכים את חייו של אדם ששנותיו האחרונות היו פחות טובות כפחות איכותיים. כשאומרים לאנשים להעריך איזה מצב עדיף, אנשים מדרגים מצב של מוות בגיל צעיר ובשיא כעדיף על פני מוות בגיל מאוחר יותר, כי השיא נראה להם יותר חשוב.
קתקסיס
אנרגיה רגשית.
היפר-קתקסיס
כדי להתמודד עם אובדן של אדם אהוב, אנחנו מציפים את כל הזיכרונות, הרגשות והמחשבות שקשורים בו. זה נקרא היפר-קתקסיס – מעבדים בעוצמה את כל החוויות המשותפות ואת הקשר. לפי פרויד, זה הworking through, העיבוד של כל הדברים שהאדם האחר היה עבורנו.
דה-קתקסיס
לפי פרויד, רק אחרי שעושים היפר-קתרסיס אפשר להחזיר את הליבידו לעצמנו ולהיות מסוגלים שוב ליהנות, ולא רק לחשוב על האדם שאיבדנו.
מיתוסי אבל
אנשים מניחים שכולם אמורים להפגין מצוקה משמעותית בזמן אבל, ושכישלון לחוות מצוקה כזו, או חוויה של רגשות חיוביים בתקופה הזו מעידים על בעיה. זאת, למרות שכולנו יודעים שמדובר במיתוס.
שלבי האבל - קובלר-רוס
הגדירה מה צריך לקרות ב-6 השבועות הראשונים באמצעות 5 שלבים:
1. הכחשה.
2. כעס.
3. התמקחות (“אם יתברר שזה לא נכון, אני אתרום את כל כספי”).
4. דיכאון – הכרה פסיכולוגית באובדן.
5. השלמה – חזרה לחיים הרגילים.
תיאורית ההתקשרות של בולבי
התגובות הראשונות אחרי אובדן הן של הלם ואי קבלה, ושל חיפוש אחרי האדם הזה. אחר כך מגיע שלב של התמוטטות, דיכאון וקושי. בסוף אין השלמה או החלמה, אלא ארגון מחדש: אנחנו נבנים אחרת סביב קשרים אחרים. בעקבות זאת, המודל היותר מקובל בספרות היום הוא מודל של קשרים מתמשכים – אובדן הוא חוויה המלווה את האבל לכל החיים. לאחריו, יש תהליך של חיפוש ובניית משמעות לחיים ללא המת. יש שהציעו למודל שם של מודל דו מסלולי – יש את המסלול שבו החיים הרגילים ממשיכים, ובעולם הפנימי האדם ממשיך לעסוק במחשבותיו במי שאיבד.
זמן איד
פרידה היא הרבה פעמים רמז שליפה לחוויות קודמות של סופים. זה יכול להיות יתרון של הטיפול הפסיכולוגי, כי דרך דיבור על פרידה מהקשר הטיפולי אפשר לייצג את כל הפרידות והקטיעות. זו הזדמנות לתיקון – אפשר לעשות סיום מתוכנן והדרגתי, שיהיה חלופה לפרידות כואבות מהעבר של המטופל. טיפולים מוגבלים בזמן הופכים את זה ללב העניין – טיפול קצר מועד הוא טיפול שכל פגישה בו מתחילה בספירה לאחור, מתמקדים בפרידה מראשית הדרך. יש בזה מסר למטופל שיש לו כוח ויכולת להתמודד עם הפרידה.
בטיפול קצר מועד, הציפייה של זמן איד (תפיסת ילדים שזמן הוא נצחי ולא ייגמר) מפנה את המקום לזמן יותר כרונולוגי ובוגר. באופן פרדוקסלי, זה מה שמאפשר למטופל חופש ושחרור יותר גדול. הדדליין מוציא מאתנו את האפשרות להעז יותר ולהתקדם יותר בטיפול, כי לא יהיה אחר כך.
