בגרות וזקנה- מושגים Flashcards
Presentism
“רובנו מתקשים לתאר עבר ששונה משמעותית מהיום” – תופעה שנקראת פרזנטיזם. לרוב בני האדם קשה לדמיין דברים ששונים מההווה, אז אנחנו “מלבישים” את ההווה במאפיינים אחרים כדי לדמיין את העתיד.
Projection bias
הטייה הנגזרת מפרזנטיזם, לפיה אנחנו מניחים שהאמונות, ההעדפות והרגשות שלנו בעתיד יישארו יציבים וידמו לאלו של היום.
אשליית קץ ההיסטוריה
יש לנו נטייה לחשוב שהגענו ל”סוף הדרך”, ושמה שהיה הוא שיהיה (“אני כבר לא אשתנה בשנים הקרובות”). זאת, אף שאנשים יודעים לומר בדיעבד שהם השתנו בעשר השנים האחרונות.
Prospection
חשיבה על העתיד. מדובר ביכולת אנושית שמייעלת את החיים שלנו: מאפשרת לנו לתכנן קדימה, ולייעל בחירות בין זמניות (כמו לארוז בגדים לטיול). הגדלת הספציפיות של דמיון העתיד משפרת תפקוד, וזה משהו שמתרגלים עם סובלים מחרדה (התכוננות לכל האפשרויות מפחיתה חרדה). חוסר בחשיבה עתידית אפיזודית מאפיין דיכאון מז’ורי. הפרוספקציה נחלשת עם עליית הגיל.
Intertemporal choice בחירה בין זמנים
לפעמים אנחנו נדרשים לבחור עכשיו בשביל אחר כך (למשל, ללמוד למבחן).
Future/Delay Discounting
פיחות הערך הסובייקטיבי של תגמולים כאשר מימושם נדחה לעתיד (בדומה למבחן המרשמלו - אחד שווה לנו יותר משניים כשמקבלים אותו מיד).
מצב ‘חם’ מול מצב ‘קר’
במצב “קר”, אנחנו חושבים שנתנהג בצורה רציונלית, אבל בזמן אמת (מצב “חם”) קשה לנו להתנהג כמו שחשבנו שנתנהג. למשל, נאמר שבוודאות נרקוד מוזר מול קהל בשביל 100 דולר, אבל ברגע האמת לא נעשה את זה.
פער אמפתיה
כשאנשים מקבלים החלטתו על העצמי העתידי שלהם, הם עושים את זה כאילו הם מקבלים החלטות על אדם אחר. בנוסף, המוח פועל אחרת כשאנחנו חושבים על עצמנו בעתיד מאשר כשאנחנו חושבים על עצמנו בהווה. ככל שמצמצמים את הפער הזה, אנשים מצליחים לתכנן יותר טוב את העתיד.
Transdiagnostic Process
אנשים שיש להם בעיה לחשוב על העתיד ולדמיין את עצמם העתידי פגיעים למגוון בעיות פסיכיאטריות שמשבשות את התפקוד שלהם. דחיית סיפוקים כ-Transdiagnostic process. מהצד השני, גם עודף חשיבה על העתיד הוא בעייתי (באנורקסיה, יש דחייה מתמדת של מזון במחשבה על העתיד).
גיל סובייקטיבי
בני כמה אנחנו מרגישים שאנחנו. כמעט אף פעם לא תואם את הגיל הכרונולוגי.
צעירים מרגישים מבוגרים יותר, ולהפך.
תחושה של הזדקנות מואצת קשורה לטראומה (וקורית לעתים ב-PTSD).
מבוגרים שמרגישים צעירים לגילם - קשור בבריאות ותפקוד טובים יותר.
שעון חברתי
השעון החברתי קוצב את חיינו, והחברה קובעת לנו מה לעשות ומתי. לכל אירוע עיתוי מתאים לפי נורמות החברה, וכשעושים דברים “לא בזמנם” זה מאוד בולט. השליטה של הגיל בחיינו נתפסת כטבעית ולא נתונה למשא ומתן.
On/off time
אירוע שמתרחש בעיתוי המתאים (on-time event) גורם לאנשים להרגיש טוב עם עצמם, ותורם לחיזוק הנורמות. לעומת זאת, כשדברים קורים לא בזמן הנכון (off-time event), אנשים מרגישים לא בנוח וגם נאלצים לספוג את התגובות של החברה.
Non-event
non-event - דברים שלפי התרחיש החברתי אמורים לקרות ולא קורים. גם הם מקבלים הרבה התייחסות – למשל, זוג שהתחתן ועוד לא הביא ילדים אחרי כמה שנים.
גילנות
“גזענות” כלפי גיל (גיל הוא נתון מפתח סטריאוטיפי). פעמים רבות מדובר בעמדות שליליות כלפי זקנים וזקנה. זאת, אף שגילנות קורית הן לצעירים (למשל, בתעסוקה) והן למבוגרים (למשל, סטודנטים מבוגרים).
Age free society
ההצעה של נויגרטן הייתה שנתקדם להיות חברה חופשית מגיל. היא האמינה שעם ההתקדמות והשיפורים ברפואה ובטכנולוגיה, דברים שבעבר עיגנו אותנו לגוף שלנו והגבילו אותנו יכולים להיפתר, ושאפשר להפסיק להפלות לפי גיל.
אמידה פרוספקטיבית ורטרוספקטיבית
אמידת זמן פרוספקטיבי - למשל, כשמבקשים מאנשים לומר מתי עברו 30 שניות. נמצא שאנשים בדרך כלל מעריכים את הזמן בהערכת חסר (נדמה להם שעברו 30 שניות כשבעצם עברו רק 15). זה יכול לקרות כשאנחנו מצפים שמשהו יקרה/ייגמר, דבר שגורם לנו להפנות קשב ל”סטופר הפנימי” שלנו שרגיש לזמן שעובר.
אמידת זמן רטרוספקטיבית - ככל שקורים יותר דברים, בדיעבד מרגיש לנו שעבר יותר זמן. ככל שיש יותר התרחשויות מובחנות, פרק הזמן מרגיש לנו יותר ממושך.
Ramping cells
תאים במוח שקשורים לשעון הביולוגי ולקוצבי הזמן הפנימיים שלנו. הם תוחמים את הקידוד של הזיכרון, וכך אנחנו זוכרים אירוע כיחידה אחת.
גבולות אירוע Event Boundries
יש כל מיני גבולות אירוע - למשל, כשיוצאים מחדר לחדר אחר, או כשמישהו אחר מצטרף לשיחה.
Doing vs. Being
ילדים לא נולדים עם התחושה של זמן, אלא זה דבר שמתפתח. התאמה בטרם עת לזמן המציאות עלולה להוביל להפרעות בתפיסת הזמן, ולתחושה שהזמן הסובייקטיבי והרצונות האישיים שלי יכולים להשפיע. לאנשים כאלה אין תחושה פנימית של “אני מכתיב מה אני עושה”, והם צריכים שיפעילו אותם וכל הזמן להיות בעשייה (doing), כי הם לא יודעים “פשוט להיות” (being), ולהרגיש שיש להם גרעין פנימי משמעותי שיש לו יכולת להשפיע על העולם מסביב.
מבחן העיגולים של קאטל
חשבו על העבר, ההווה והעתיד כשלושה עיגולים, וציירו אותם באופן המדגים את היחסים ביניהם. בודקים כמה יש חפיפה בין המעגלים, ואת הגודל שלהם. ממבחן זה ניתן להסיק על תפיסת הזמן של האדם ועל היציבות שלה. למשל, חיבורים בין המעגלים יכולים לתת תחושה שהאדם מרגיש רציפות.
מיקוד זמן
המידה היחסית שבה האדם עסוק, חושב מתייחס ומשקיע אנרגיה בכל אחד מהזמנים. הוצע כתכונה שיכולה לאפיין את הפרט, כהבדל אינדיבידואלי.
שאלון מימדי הזמן (זימברדו)
זימברדו הציע שיש חמישה סוגים שונים של עמדות כלפי הזמן, והמיקוד הוא יחסי. ככל שאתה יותר מושקע באחד מהם, הוא העיקרי שלך, והפרופורציות משתנות.
התיאוריה הפסיכו-חברתית של אריקסון
הקונפליקט בגיל ההתבגרות - בין זהות לבין בלבול תפקידים. לפי אריקסון, האדם נדרש לבחור את זהותו ולהתחייב אליה. בעיני אריקסון, המחויבות היא סימן ההיכר של אישיות מגובשת ושל זהות.
הקונפליקט של הבגרות המוקדמת - אינטימיות מול בדידות, איך ליצור אינטימיות ולאבד את עצמנו בתוך אדם אחר. החלופה היא בדידות. המטלה בבגרות הצעירה - למצוא אדם אחר ולמזג איתו את הזהות שלנו. לפי אריקסון, האישיות אמורה להשתנות כתוצאה מהצלחה או כישלון בתפקיד הזוגי שהחברה מטילה עלינו.
בגיל העמידה - האתגר בגילאים האלה הוא פוריות מול קיפאון, להרגיש שאתה פרודוקטבי. הכוונה היא לא רק ללהביא ילדים, אלא גם ללהטביע חותם, לעשות משהו מועיל. מי שמצליח להיות פורה מפתח בתוכו תכונת אישיות של אכפתיות מאחרים, ולעומת זאת מי שלא מצליח בכך מתמקד בעצמו, ומרגיש סטגנציה ותקוע במקום.
האתגר בגילאי הזקנה (50+) - “אחדות האני” מול ייאוש. לפי אריקסון, השלב האחרון בהתפתחות הפסיכולוגית הוא התכוננות למוות. האתגר בשלב זה הוא להרגיש שלמות עם החיים ועם מה שעברת בתקופה של ההתקפה על הזהות. מי שמצליח לעשות זאת מפתח תבונה wisdom ו-Integrity, התחושה של ביטחון בחיים מלאים ובהשלמה עם הדרך. מי שלא מצליח בכך פגיע לתחושת ייאוש, כי אין לו הרבה הזדמנויות לתקן.
choice overload
ככל שיש יותר אפשרויות בחירה, יותר קשה להחליט. האפקט הזה מתעצם עם העלייה בגיל (יותר סביר שאדם צעיר ירצה לשמוע חלופות לטיפול רפואי מאשר אדם מבוגר).
